השנה החולפת והמשוגעת הזאת, ששיבשה לכולנו את התוכניות ושלחה מאות אלפים לחל"ת שסופו עוד לא נראה באופק, הצליחה לפגוע גם במוזיקאי אורן ברזילי. "זה היה מאוד מפחיד בהתחלה", הוא מודה בראיון ל-ynet, "בדיוק לפני שנה התחלתי לקטוף את הפירות מהפרויקטים שהיו לי באותה התקופה - המופע 'הנשמות הטהורות-פינת רמלה' עם אסי ישראלוף ויעל פוליאקוב והמופע 'הזוג המוזר' עם ישראל אהרוני, אבל אז שניהם התבטלו ברגע אחד". אך ההלם והייאוש התחלפו בהדרגה בעשייה מחודשת. "לאט לאט הבנתי איך לשים את הדברים במקום הנכון, והתחלתי להשתמש בזמן הפנוי שנוצר לי כדי ללמוד לנגן ולשיר את השירים שלי, כי עד אז לא באמת ידעתי איך לעמוד לבד על במה עם גיטרה ולשיר". הוא הוזמן להופיע בפרויקט ה"אקווריום" במרכז ענב לתרבות בתל אביב, שם עמד לבדו על הבמה מול אולם ריק כשהקהל צופה רק מבעד לקירות זכוכית. "זו סיטואציה מלחיצה כי אתה מסיים שיר ואין מחיאות כפיים, אז ביקשתי מגרושתי שתבוא איתי כי פחדתי נורא. אבל דווקא המופע הזה פתח אצלי איזו צ'אקרה".
הצ'אקרה בהחלט נפתחה וממנה נולד האלבום החדש "השיר שלי", שבו ברזילי מגיש גרסאות אקוסטיות, עירומות ויפות לכמה מהשירים שכתב לאורך השנים למופע הארנבות של ד"ר קספר וכן לאלבומי הסולו שלו, ובהם "אחלום לנצח", "תראו אותי" ו"השיר שלי". את ההשראה לאלבום קיבל דווקא מהופעות הבית והחצר שקיים בתקופת הקורונה, כמו מוזיקאים רבים אחרים. "השתמשתי ברפרטואר שיצרתי לאורך 28 שנה ואחרי שסיימתי כמה מופעים כאלו הבנתי שאנשים גילו אותי פתאום. הם לא קישרו אותי לקספרים, אלא הכירו אותי מ'מחוברים'. ואני לא מאשים אותם", הוא צוחק, "והבנתי שלפני שאני מסתכל קדימה, אני חייב להשקיע את השנה הזאת כדי לשכנע אנשים שאני סינגר-סונגרייטר. הביצועים העירומים האלו גרמו לי לגלות את השירים האלו מחדש. לשיר את אורן בן ה-21 כשאתה בן 47 זה לא דבר פשוט. עברתי על כל החיים שלי פה, ולמרות שאני הבן אדם הכי לא נוסטלגי בעולם, זה הכניס אותי למקומות כאלו".
הרבה לפני שהופעות בית וחצר הפכו לאפיק ההכנסה העיקרי של מוזיקאים רבים בשנה האחרונה, ברזילי ערך מופעים בסלון דירתו כבר לפני עשור. הוא הוציא אז את האלבום Sorrow Demons Joy Blizzards שיצר עם תמיר מוסקט וחיפש איך לתרגם אותו למופע. "זה היה אלבום קטן אבל מאוד עשיר מוזיקלית שעוסק במיסטיקה ובחומרים אפלים כמו קבלת המוות. גרתי אז בדירה עם סלון מאוד גדול, בניתי בו קולאז'ים שונים והפכתי אותו למין קנבס שסביבו תליתי תאורת כריסמס כמו במופע קברט. בהתחלה הזמנתי אליי כל מיני מוזיקאים כדי שיגידו לי מה הם חושבים, ועל כל חמישה אנשים שאני מכיר החלטתי שיגיעו שלושה נוספים שאני לא מכיר. זה רץ ככה איזו תקופה עד שיום אחד הגיעה למופע היח"צנית נידר עוז שאמרה לי שזאת לא סקיצה אלא המופע עצמו. היא התחילה לטפל בזה, ותוך רגע היו שלושה-ארבעה מופעים בשבוע במשך שנתיים וחצי".
הכל התחיל אצל ברזילי בתחילת שנות ה-90, כשהוא ענה על מודעה שפרסם שי להב בה חיפש שותף ללהקה. אחרי שהחלו להופיע יחד, ברזילי הזמין להופעה את דודי לוי, אז הגיטריסט של נוער שוליים וגם חבר טוב של אחיו הגדול ("הוא היה הדבר הכי קרוב לחו"ל עבורי, זה כאילו שג'ים מוריסון מגיע אליך הביתה לארוחת שישי"), לוי התרשם והפיק בסופו של דבר את שני האלבומים הראשונים של הלהקה. "יש לו חלק גדול בעיצוב הסאונד של הקספרים", אומר ברזילי, "דודי הביא איתו גם את המנהל של נוער שוליים, רונן בן טל, וככה הכל נשאר במשפחה". פחות משנתיים אחרי, הקספרים כבר הפכו את המדינה עם "בשמלה אדומה (את לא מבינה)", "בואי דינה" ו"סקס" מתוך אלבום הבכורה שלהם שהיה הצלחה ענקית. "היינו הסטטיק ובן אל של 1993 וקיבלנו את פרס להקת השנה", נזכר ברזילי. "היינו בהלם מוחלט כי לא האמנו שזה יצליח. המטרה שלנו הייתה רק להקליט סקיצות עם דודי". הם לא רק ניגנו מהר אלא גם עבדו ככה. ב-1994 יצא האלבום השני ("מופע הארנבות של ד"ר קספר 2") שהתקשה לשחזר את קודמו ושנה אחריו הגיע "הו הו" שמכר אפילו פחות, למרות שכלל את הסינגלים "תראו אותי", "השיר שלי" ו"אחלום לנצח".
"אחלום לנצח" היה ההמנון שלכם בהופעות וזוגות נכנסים איתו עד היום לחופה. אבל למעשה הוא שיר מאוד עצוב.
"תודה שאתה אומר את זה. זה באמת שיר עצוב שכתבתי על המשבר הנפשי שעברתי אז, מההצלחה המדהימה של 93 לחזרה לאנונימיות תוך שנה. 'הו הו' היה האלבום הכי כושל של הקספרים שמכר כמה מאות עותקים, והוא הגיע אחרי כישלון האלבום השני שלנו שמכר כמה אלפים, הרדיו סירב להשמיע אותו אז".
בעקבות אותו כישלון, ברזילי עזב לארצות הברית. "פרשתי בגיל 21 אחרי שלושה תקליטים ולא נשארתי פה בשביל להתאבל על מות הרוק הישראלי. למזלי, הייתי אז מספיק צעיר כדי להתחיל מחדש. הקהל התחיל לחבב את השירים האלו רק שמונה שנים אחרי שהם יצאו. חייתי אז בארצות הברית ויום אחד שי מתקשר ואומר לי שאנשים מחפשים את השירים האלו. הייתה פרסומת של קופת חולים עם 'תראו אותי' שהתחילה להניע את הגלגל של האלבום השלישי. קצת אחרי זה ערוץ הספורט התחיל להריץ את 'אחלום לנצח' ו'השיר שלי' הפך לפתיח של הסדרה 'זבנג', ואז שי אומר לי שיש לנו אלבום מצליח, שמונה שנים אחרי שהוא נכשל ושאני חייב לחזור לארץ. קרה לנו דבר נורא מוזר: הקספרים הפכו ללהקה של שנות ה-2000 בגלל אלבום שנכשל בשנות ה-90. כולם הכירו את השירים, אבל אף אחד לא ידע מי שר אותם כי הלהקה לא הייתה קיימת".
באותה התקופה הרגשת חלק מ"דור הרוקסן", או שהקו הפופי של הקספרים הפך אתכם לקצת אאוטסיידרים?
"היינו קצת אאוטסיידרים אז. שי'קה הגיע מטבריה ואני מחולון, ואנחנו יותר אנשים של בית. גרתי אז אצל ההורים ולא היינו חלק מהקליקה, למרות שישבנו לפעמים באותם הפאבים ואהבנו את חברי הלהקות ההן. היינו קצת כמו משינה - להקה שאתה רואה על הבמה אבל לא בפאב. לא היינו מנודים, אבל גם לא התערבבנו. ההתפתחות האמנותית שלנו יצרה גם אינדיבידואלים – לאלבום השלישי כל אחד כבר כתב שיר לבד והלהקה הצביעה מה ייכנס. גם בגלגול השני שלנו עבדנו כך – חבר הביא חבר. אין אודישנים מקצועיים, יש אודישנים מנטליים.
"מבחינת הפופיות שלנו - בעיני זה לא משנה אם אתה עושה מטאל או ג'אז, אתה יכול להיות פופ בשניהם, ומההתחלה של הקספרים כיוונו לפופ. גם הרולינג סטונס הם להקת פופ. אני חייב שיר גדול עם מאתיים כינורות בפזמון. גם מעולם לא חלמתי להיות מבצע, הפכתי לכזה בלית ברירה. החלום שלי היה לכתוב שירים לזמרים אחרים ולהביט בהם מאחורי הקלעים, אבל אף אחד לא ביקש ממני שירים", הוא צוחק.
ביוני 2008 הוציאו הקספרים את "היא כל הסיפור", הסינגל הראשון מתוך האלבום החדש שעבדו עליו, והחלו חזרות לקראת סיבוב הופעות שהיה אמור לחגוג 15 שנה לאלבום הבכורה שלהם. אך מספר שבועות לאחר מכן, ברזילי אובחן בתסמונת גיליאן ברה - מחלה אוטואימונית נוירולוגית הפוגעת במערכת העצבים ההיקפית. במהלך חודשים, כל גופו היה משותק מלבד מערכת הנשימה שלו. התוכניות של הקספרים נאלצו להמתין וברזילי עבר שיקום ממושך עד להחלמתו המלאה. באפריל 2009 יצא האלבום "סוף לא טוב" - הרביעי במספרו של הלהקה.
הסגרים והריחוק החברתי הזכירו לך את תקופת המחלה?
"אני חייב להגיד שלא. הסתובבתי הרבה בשכונה עם הבת שלי וגרושתי. זו הייתה תקופה שהכניסה פרספקטיבה לאנשים. בגלל שמעולם לא עבדתי בעבודה רגילה, פתאום היה לי עם מי לדבר בבוקר וזה הציף בי דברים נהדרים, עברתי ממטבח למטבח והפכתי לקציצה".
וכמוזיקאי וכאדם שחי פה, איך אתה רואה את התנהלות המדינה מול ענף התרבות במגפה?
"אני לא ממש יכול לשפוט את זה. זו הייתה שנה מטורפת ולדעתי יהיו עוד כמה שנים כאלו, כי עדיין לא הרגשנו את הבומרנג שעוד יגיע. זאת מגפה חדשה שאני לא חושב שיש מישהו שיכול ויודע איך להתנהל מולה, זה ניסוי וטעייה. אני לא חושב שיש אפליה נגד התרבות. כל מגזר טוען שהוא אכל אותה הכי חזק. עם כל הכבוד לאביב גפן או קרן פלס, אני לא מרגיש שהם מייצגים אותי. אני מסתכל רק על עצמי. עולם התרבות לא חיבק אותי קודם והוא לא ירק אותי עכשיו. הדבר הכי חשוב כרגע הוא למצוא את הסובלנות ולהחזיר את האהבה, כי השנאה שהתעוררה פה תחת הנסיבות האלו מוגזמת ומרגישים אותה בכל מקום, וזה כבר לא אנושי".
אמרת קודם שעם כל הכבוד לקספרים, נראה שרבים מכירים אותך דווקא מ"מחוברים". היית מוכן להשתתף בעוד ריאליטי, נגיד "האח הגדול"?
"אני לא אוהב או צורך ריאליטי, אבל ב'מחוברים' נהניתי משתי סיבות. הראשונה היא הצוות האדיר שליווה אותי, שבשונה מריאליטי אחר דווקא מגן עליך. השנייה היא שזה היה סוג של יומן, וככה 27 שנות קריירה רוכזו בחודשיים, וזה עשה לי פלאים. ל'אח הגדול' אין סיכוי שאלך, אבל לריאליטי מוזיקה, למרות שאני לא מת על הפורמט, אני לא פוסל. בכל זאת, זה מקדם את הקריירה, וחוץ מזה, אלו שיושבים שם על הכיסאות נמצאים שם כבר יותר מדי זמן, והגיע הזמן לפנות אותם", הוא צוחק.
ומה באמת דעתך על המוזיקה שנעשית היום?
"פה ושם עושים דברים מדהימים, אבל יש מקרים שבהם הפופ כבר מופק וסינתטי מדי. אי אפשר להתבסס רק על פלייבקים, אלא צריך לשלב גם נגנים אמיתיים ולמצוא את המינון הנכון בין הלואו-פיי ל-HD. אם אני צריך לבחור מישהו אחד אז זו בילי אייליש, סינגר-סונגרייטרית מדהימה עם טקסטים מטורפים. היא כמו אלטון ג'ון בזמנו, אבל עם ערך מוסף עמוק יותר שישרוד גם בעתיד לדעתי".
ולסיום, יהיה עוד אלבום לקספרים?
"לפני כשנתיים החלטנו שמספיק עם זה, ולמרות שלא פירקנו את הלהקה באופן רשמי היא לא קיימת יותר. הוצאתי אלבומי סולו ואני רוצה להמשיך לבד. בכל מקרה, לא נראה לי שיהיה איחוד בקרוב. יש בינינו אהבה גדולה, אבל כל אחד מאיתנו נמצא במקום אחר".
אורן ברזילי יחגוג את צאת האלבום החדש "השיר שלי" במופע להקה במועדון הבארבי בתל אביב ב-19.4 בשעה 20:30
