שכונת כרם בירושלים נמצאת במרחק שתי פסיעות ורבע מביתי, רק הושט יד וגע בה. את השכונה הוותיקה והציורית הזו, שמכרסמי נדל"ן כבר החלו לנגוס בה, תיארה יפה ילידת הכרם, הסופרת והמחנכת תקוה שריג, בספרה "אמא אגדה". הוריה, הרב יוסף ולאה זליגר, שעלו מפולין לפני מלחמת העולם הראשונה, השתכנו בשכונה בבית שליד עץ התאנה. שם, בחדר פנימי, אחרי עשר שנים של ניסיונות ואכזבות, נולדה בת ושמה תקוה.
לימים, ובעודו איש צעיר, נפטר אביה של תקוה. הוא נקבר בהר הזיתים ובצוואתו ביקש שבתו היחידה, אז ילדה בת ארבע בסך הכול, תאמר קדיש מדי יום לעילוי נשמתו. כל אנשי כרם וכל מי שלאוזנם הגיעה הבקשה המוזרה הזו, תמהו והשתוממו, אבל את רצונו של הנפטר חייבים למלא. וכך, מדי בוקר בבוקרו במשך שנת האבלות, עוד לפני נץ החמה, הייתה אימא לאה מעירה את התינוקת שאף פעם לא הבינה מה רוצים ממנה בשעה מוקדמת זו, והגבאי שחיכה בפתח היה נושא אותה בין זרועותיו ועולה במדרגות לבית הכנסת השכונתי. לאחר אמירת קדיש יתום בסוף התפילה, כשעיניה עדיין טרוטות, הייתה תקוה מקבלת מהגבאי סוכריות, שבכעסה השליכה אותם לכל עבר והוא היה מחזיר אותה לחיק אימה להמשך שנת הבוקר.
בינתיים, העולם הלא יציב עבר תהפוכות. לאחר מלחמת העולם הראשונה עלו לארץ הסבא והסבתא מצד האם והתאחדו עם לאה ותקוה. פתאום נוספה קרן אור שחסרה כשהרב יוסף זליגר הלך לעולמו. בעקבות הרכוש שהביאו מחו"ל סבא יוסף וסבתא טובה רוזנקרנץ, החיים נעשו קצת יותר נוחים. הן לא הפכו לעשירות, אך גם לא דלי דלות. תקוה בגרה, למדה בבית ספר תיכון שלא היה ברוח "היישוב הישן", ומכאן הייתה הדרך פתוחה ליציאה של הבחורה הדעתנית לתנועת הנוער ובהמשך, לקיבוץ בית השיטה. היא נישאה לנחום וייספיש (שעתיד להיות ממקימי הפלמ"ח ומפקד חטיבת הנגב), גם הוא משכונת כרם החרדית, ושניהם החליטו ששם משפחתם בישראל יהיה שריג - רמז לכרם הירושלמית שניטעה מחדש בבית השיטה ותניב פירות משובחים.
באמצעות חברה משותפת הכרתי את תקוה שריג כשכבר הייתה עורכת וסופרת עטורת פרסים, וכך התוודעתי לספריה. מתוך עבודתה כמחנכת הבינה שהדור הצעיר בארץ, ובפרט בקיבוץ, רחוק מהמסורת וחסר ידע בסיסי ביהדות. לכן החליטה להנגיש את אגדות חז"ל (החלק הסיפורי בתלמוד) וסיפורי חסידים לילדים ולנוער. היא עשתה זאת בסדרת הספרים "לנו משלנו". באשר למשפחת שריג עצמה, הקשר למקורות ולירושלים המשיך להתהדק בעקבות העברתן של אימה של תקוה וחמותה, שבינתיים התאלמנו והזדקנו, לקיבוץ בית השיטה. נרות השבת שהדליקו וההקפדה על אוכל כשר עשו את שתי הנשים החרדיות בלבוש הצנוע והפאות הנוכריות ליוצאות דופן בנוף הקיבוצי השונה ב-180 מעלות, אך הן נותרו חזקות כחומות מצודה השומרות על כל תג ותו יהודי. כל ימיהן בעמק ערגו וכמהו שתי הנשים הללו לירושלים.
מחווה לעיר הבירה וליום חגה
את המשורר והמלחין יוסף (במלרע, אני קראתי לו יוסי) שריג, שבתחילה משום מה לא קישרתי אותו עם תקוה, הכרתי כנגן אורגן שליווה ועבד עם הגבעטרון. בהזדמנות אחרת ראיתי אותו בתזמורת קיבוצית שליוותה את ההצגה "מסיבה של עננים" שהעלו חברי קיבוץ עין גדי. אך ההתקרבות הממשית בינינו הייתה במסגרת האירוע "ניחוחי חציר".
"ניחוחי חציר" היה מופע שנתן ביטוי ליוצרים ומבצעים בתנועה הקיבוצית. בדרך כלל הפתיחה נערכה בחול המועד פסח במסגרת פסטיבל עין-גב והמשיך לאורך כל חודשי הקיץ בהופעות לאורכה ולרוחבה של הארץ. בשנת 1972 הועלה המופע לראשונה ב-11 במאי בתיאטרון ירושלים במסגרת חגיגות יום ירושלים; הייתה זו בקשה מיוחדת של ראש העיר טדי קולק לשיתוף פעולה של העירייה עם ברית הקיבוצים. כמחווה לעיר וליום חגה, התרצה יוסי שריג וחיבר שיר שביצעה להקת הגבעטרון.
טורים נוספים של אברהם זיגמן:
בנקודה זו צריך לחזור אחור לפטירת סבתו של יוסי, אם אביו, יוכבד וייספיש - היה זה אמצע חורף 1965, בחוץ סערו הרוחות וגשם נשפך בכמויות כשמשפחת שריג ישבה צפופה ברכב סביב הארון, מלווה בדרכה האחרונה את גופת הסבתא במסע מבית השיטה למנוחות בירושלים כפי שציוותה. על אף פעולתם המהירה של המגבים על גבי השמשה הקדמית, ניתן היה להבחין בפיתולי הכביש בקושי רב. רק בעלייה משער הגיא הציצה פתאום קרן חבויה מבין העננים הקודרים אל עבר האורנים ספוגי טיפות היהלומים ונוצרה קשת בענן. תקוה התבוננה בעיני יוסף בנה שהיו מהופנטות מהמחזה הנדיר והוא התבונן בעיניה. היה לה ברור שזה רגע של השראה. ב-1972 הועלתה החוויה הזו באבחת עט אחת יחד עם המוזיקה, ונולד השיר "אור וירושלים".
יוסי ואני שמרנו על קשר ו"בניחוחי חציר" 1973 שוב הופענו יחד. ניגנו בצוותא, החלפנו רעיונות, הצגנו משירינו אחד לשני (רכילויות? היו) והכיף הזה נמשך כל הקיץ. אומנם בין הופעה להופעה הייתה הפסקה של כמה ימים, אך כל מפגש מחודש מילא את המצברים גם לימי המנוחה. אולי בגלל תמימות ואולי מחוסר מידע, עדיין השתרך אחרינו שובל של עליצות גם כשמלחמת יום הכיפורים הייתה כבר בעיצומה. החטיבה שהשתייכתי אליה הייתה בדרכה לרמת הגולן, כשבדרך החלטנו כמה חברים לעצור ולחגוג במסעדת הדגים של קיבוץ עין-גב. בעוד אנחנו מפרקים את הדג מגבו, מוצצים בתאוותנות כל קוץ וכל עצם דקה, מצחקקים ושותים, מישהו טפח על שכמי. הסתובבתי.
"אהלן מוקי", קינחתי בוויש אחד את אצבעותיי המשומנות במדים ולחצנו ידיים בחום. מוקי צור, חבר הקיבוץ, היה אחד מעורכי התוכן של "ניחוחי חציר". עכשיו עם גיוס החברים למלחמה עזר במילוי מקום במסעדה.
"שמעת מי נהרג"? שאל אותי, "לא", השבתי מופתע מעצם השאלה. מוקי הביט בי ובפנים אטומות קפואות אמר: "יוסי שריג". "שריד"? שאלתי, "שריג שריג ב-ג'" הוא הדגיש. חשתי תחושת קבס, "בא לי להקיא את הדג. איך זה יכול להיות? הרי רק לפני כמה שבועות ניגנו ביחד" (כאילו היה זה ערובה לחיי נצח, הרי המוות הוא עניין של רגע. "מותי בא לי פתע" כתב יוסי בשירו, ניבא ולא ידע מה ניבא). מוקי שתק. ובאחת נמחקה לי האופוריה של קיץ 73'.
4 צפייה בגלריה
"מותי בא לי פתע" בכתב ידו של יוסף שריג
(צילום: באדיבות נורית מורן-שריג ואתר ארכיון קיבוץ בית השיטה)
ב-1976, במסגרת תוכנית הרדיו "ירוק ירוק" (תוכנית האם של "ניחוחי חציר"), ערכנו והפקנו יגאל בוטון ואני תקליט לזכרו של יוסף שריג. בתקליט תמלילים של מחברים שונים והלחנים כולם שלו. אבל יוסף, או כמו שאני קראתי לו, יוסי, ייזכר לתמיד עם "אור וירושלים". השיר הזה זכה לכל כך הרבה ביצועים חוצי מגזרים ויבשות; זמרים חילונים וחזנים, מקהלות מהארץ ולהקות מחו"ל, ביצועים בומבסטיים וביצועים שקטים, כי הרי לכל אחד יש את ירושלים שלו. ויוסף שריג, ששורשיו בשכונה קטנה, כרם שמה, הצליח כנראה בהשראת אבותיו בוני העיר להגיע לליבם של כל אחד ואחת.
אברהם זיגמן היה חבר קיבוץ נחשון, עורך ושדרן ברשת ג' ובתחנות רשות השידור, וכיום אספן ומשמר של הקלטות נדירות.
