צ'רלי איננו. גם צ'יקו בן דוד. ולופו אברמוביץ'. וגבריאל ועזריאל. ומלך המתיחות של ישראל. יהודה בארקן ז"ל, שהלך לעולמו אתמול (ו') לאחר שנדבק בקורונה, היה מזוהה עם כל הדמויות והתארים הנ"ל. איני יודע לקבוע אם היה אייקון תרבותי, אבל הוא בהחלט ייצג את הקולנוע הישראלי הפופולרי – זה שהמבקרים כל כך אהבו לשנוא, והקהל כל כך אהב לאהוב.
העידון לא היה סימן ההיכר של סרטי המתיחות של בארקן, שהתמחותו בתחום החלה כאשר הגיש פינה רדיופונית בתוכניתו של גדי ליבנה, "חמים וטעים", ששודרה מדי שישי בצהריים בגלי צה"ל (אגב, תוכנית המתיחות הראשונה בארץ הייתה בעצם "זהירות, מיקרופון", ששידר משה טימור בקול ישראל, אי אז במחצית שנות ה-60, יחד עם איש הרדיו מייק הולר). זכורות מאז מתיחות מיתולוגיות כמו שיחת טלפון של מעריץ לקולנוע "רמה" הרמת-גני, המבקש לשוחח אישית עם ג'ולי אנדרוז ש"צלילי המוזיקה" בכיכובה הוקרן שם; או זו שבה נמתחים התבקשו לדווח בכמה חתיכות נייר טואלט הם נוהגים לקנח את ישבנם, לצורך מיזם חדש של סיפור בהמשכים שיודפס על הגלילים. לימים יצאו המתיחות על גבי תקליט, וכמי ששמר בקנאות על פריט לאספנים זה, חשתי גאווה רבה כאשר בשיחת טלפון עם בארקן לצורך כתבה, הוא הודה שאף לו עצמו אין עותק, ושמח מאוד על הצעתי לתרום לו את שלי.
יהודה בארקן בריאיון האחרון: "החיים הם בית ספר"
בארקן גם לא היה חלוץ סרטי המתיחות בארץ (קדם לו, מבחינה זו, סרטם של בועז דוידזון וצבי שיסל, "ישראלים מצחיקים" מ-1978 שזכה להצלחה עצומה). אבל הוא זה שהביא אותו לשיאו, ובמהלך שנות ה-80 וראשית ה-90 ביים לא פחות משבעה סרטי מתיחות – אולי שיאן עולמי בתחום זה. "חייך, אכלת אותה" (1980) ו"המתיחה הגדולה" (1984) היו חביבים למדי, וזכו אף לאהדה ביקורתית. אורי קליין, אז מבקר הקולנוע של "דבר", כתב על "חייך, אכלת אותה" (שבארקן ביים עם יגאל שילון), כי "הוא סרט מצחיק, ואם אתם אוהבים סרטים מסוגו, תוכלו לצפות בו בהנאה". עם זאת, הסרטים הבאים כבר נטו באופן בוטה אל מחוזות הוולגריות, הניצול הנשי ובימוי מלאכותי של מתיחות. דנוטה, קרוליין לנגפורד, אנוצ'קה ושות' – כולן היו בגדר "יבוא זר" של חלקי גוף נשיים שנחשפו ברגע המתאים לעיני עוברים ושבים נדהמים. עם "גברת תפתחי, זה אני" (1992) הגיעה סאגת סרטי המתיחות אל סופה המאוחר יתר על המידה.
אבל יהודה בארקן היה גם שחקן, וככזה נעה דמותו הקולנועית מצבריות עדינה - למשל בסרטו של שמואל אימברמן, "שתי דפיקות לב" מ-1972, שהיה חלוצי בעיסוקו בנושא של תרומת זרע – לגילום של יהדות גלותית. דימוי זה מזוהה, כמובן, עם דמותו של לופו העגלון בסרט "לופו" שביים מנחם גולן ב-1970, שהייתה ליהדות אשכנז מה ש"סלאח שבתי" היה לבני עדות המזרח. בארקן, שפיתח את הדמות עוד בתקופת שירותו בלהקת פיקוד צפון, היטיב לשלב בין הקומי והסנטימנטלי, מבלי לגלוש לקריקטורה נלעגת (לחובבי הטריוויה: את דמות בתו בסרט גילמה העיתונאית לעתיד, אבירמה גולן). הצלחתו של הסרט, שהביא לבתי הקולנוע קרוב ל-900 אלף צופים, גררה בעקבותיה סרט המשך, "לופו בניו יורק" (1976), בבימויו של דוידזון.
הופעותיו הזכורות ביותר של בארקן היו, כמובן, בסרטים "צ'רלי וחצי" (1974) ו"סנוקר" (1975), שניהם של בועז דוידזון, לצדו של זאב רווח יבדל"א. החיבור בין יכולותיו הקומיות של רווח ונוכחותו השרמנטית של בארקן יצר את אחד הצמדים המיתולוגיים בתולדות הקולנוע הישראלי, ולא נותר אלא להצטער שלשיתוף הפעולה הזה לא היה המשך, על אף המעמד הפולחני שזכה לו צמד הסרטים הללו בקרב דורות של צופים. רק כעבור עשורים, צצו אנשי מחקר ואקדמיה שהצביעו, ובצדק, על איכויותיו החתרניות של "צרלי וחצי". נדמה שבטרילוגיית "אבא גנוב" בארקן המשיך בעצם את דמותו של צ'רלי, הפעם כאיש ים היוזם תקריות קומיות ונקלע להסתבכויות מתחום המלודרמה המדמיעה. בניגוד למקובל לחשוב, בארקן עצמו לא ביים וכתב את סרטי הסדרה שעמה הוא מזוהה. למעשה, למעט סרטי המתיחות הוא ביים סרט אחד בלבד, "קומפוט נעליים" (1985), שאותו מוטב אולי לשכוח, ובזמנו הוא אף תבע את אחד ממבקרי הקולנוע על הטקסט שכתב.
אבל עם כל הכבוד לקומדיות, אני מעדיף לזכור את בארקן בכלל בזכות הופעתו המצוינת בסרטו של מנחם גולן, "מלכת הכביש" מ-1971, בו שיחק לצדה של מלכת הקולנוע הישראלי, גילה אלמגור, שגילמה בו יצאנית. בארקן גילם שם נהג משאית קיבוצניק שמתאהב בה, על אף היותו נשוי ואב לשניים, והסרט ייצג את ישראל בפסטיבל קאן של אותה שנה. השילוב בין מלודרמה ישירה מבחינה רגשית ואסתטיקה מודרניסטית של מסך מפוצל הפך את הסרט הזה ליצירה שראוי לגלותה מחדש.
יהודה בארקן היה, לפחות בשנות ה-70, אחד מכוכבי הקולנוע היחידים שידעה תעשיית הסרטים הישראלית. היו שחקנים טובים ממנו, בוודאי, אבל היו בו ממזריות, כריזמה וחספוס שללא ספק ייצגו את האופן שבו הישראלים תפסו את עצמם. בשנותיו המאוחרות הוא הצטיין בעיצוב תפקידים דרמטיים - בסדרה לגיל השלישי "אהבה בשלכת", לצדה של ליא קניג וב"פלפלים צהובים" המוערכת, ואף גילם דמות נוגעת ללב של מחזר מזדקן המגלה מחדש את טעם הרומנטיקה בסרט האחרון בו שיחק, "אהבה בשלייקס" (2019) של יוחנן ולר, יחד עם ניצה שאול. אחרי חזרתו בתשובה הופיע גם במספר סרטים חרדיים. יהודה בארקן, תחסר לנו.
