מזה עשרים שנה שנינייה תייברג עוסקת בתופעת הפורנו. כנערה צעירה בשבדיה היא פעלה נמרצות נגד התעשייה והתכנים המיניים שיוצאים ממנה, אולם ככל שהיא נשאבה לתוך העולם האפלולי הזה, כך היא מצאה את עצמה מסוקרנת יותר, ספקנית יותר ונחושה יותר לנפץ את הטאבו התרבותי, ולחשוף את מה שבאמת מתרחש שם במחשכים.
וכך, בגיל 36, תייברג יצרה את סרטה הארוך הראשון "פלז'ר" (Pleasure) שעלילתו מתחוללת מאחורי הקלעים של תעשיית הפורנו האמריקנית. הנושא השערורייתי סחף את הקהל אנין הטעם להקרנות המקוונות של הסרט בפסטיבל הקולנוע סאנדנס. ההמונים שצפו בדרמה הכנה והריאליסטית להחריד חזו בסצנות מין בוטות, חלקן אלימות על סף הסאדו מאזו. עירום מלא יש למכביר, לעתים בתקריב. וגם המון ציניות בהתאם לתעשייה המונעת מתככים ומזימות, תאוות בצע, ומעט מאוד ליבידו. אירוטיקה לא תמצאו פה, אבל גם לא מניפסט קולנועי פמיניסטי זועם.
"חשבתי על כל המשמעויות של הסרט וחשבתי עליהן לעומק", אומרת הבמאית בריאיון מיוחד ל-ynet שהתקיים במהלך פסטיבל סאנדנס, "השקעתי את רוב זמני במהלך שש השנים האחרונות לחקירה נרחבת של התחום. זה פחות או יותר כל מה שעשיתי בתקופה הזו. בהסתמך על הידע שצברתי, אני מאוד בטוחה בעצמי ובמסר שאני רוצה להציג. למדתי את הנושא כל כך הרבה זמן, ומנגד התנסיתי גם בלימודי מגדר באוניברסיטה, ואני יכולה להצהיר עכשיו שאני בהחלט מומחית לפורנו אבל אני גם מומחית ללימודי מגדר ופמיניזם. אני מרגישה שיש לי משהו להגיד וחשבתי עליו לעומק ובזהירות רבה. השילוב הזה הניב מסקנות רבות, אבל גם שאיפות יצירתיות".
"פלז'ר" הוא הרחבה מעמיקה של סרט קצר שיצרה תייברג תחת אותו שם ב-2013 ואשר זכה בפרס בפסטיבל קאן. הגרסה הארוכה לוקחת את התכנים השערורייתים מהסרט הקצר אל הקצה, הן מבחינה עלילתית והן מבחינה סגנונית. גיבורת הסרט היא בחורה שבדית נאה בת 20 שמגיעה ללוס אנג'לס כדי לכבוש את העולם ככוכבת פורנו. בלה צ'רי, כך היא מכנה את עצמה, מתחילה את הקריירה האמריקנית שלה בצעדים קטנים ובעירום מלא. מהר מאוד היא מבינה שצעדים קטנים לא ייקחו אותה רחוק. נחושה להגשים את החלום האמריקני שלה (ואת החלום הכחול של אחרים), היא יוצאת למסע פתלתל ומלא באתגרים ומלכודות. נישאת על גבי השאפתנות, התעוזה והסיבולת שלה היא מגלה פתיחות למשימות לא פשוטות כמו סצנות סאדו-מאזו, השפלה ואפילו אונס מבויים. בדרך אל האושר והעושר היא מוכנה לעשות הכול. לרצות את המפיקים, ואת הקהל שלה. ובה בעת, להתנכל לחברותיה.
"הנשים בסרט הן דמויות דומיננטיות והרפתקניות. הן לא מתמסרות. במיוחד כשמדובר בגיבורה, אבל גם עם הדמויות האחרות", מסבירה תייברג את התפיסה הלא שגרתית שלה לגבי הדמות הראשית בגילומה של סופיה קאפל, וגם אלו האחרות סביבה שהן ספק חברות, ספק יריבות ערמומיות במירוץ להצלחה בענף. "מבחינתי הכי חשוב זה להציג את בלה צ'רי כדמות אנושית מלאה, אדם עם קשת שלמה של רגשות. לפעמים היא מאוד פגיעה, ולפעמים היא מאוד חזקה. יש לה את כל מאפייני האישיות הללו מכיוון שהיא גרסה של מישהי מהחיים האמיתיים ורציתי לתת מקום לכל הצדדים הללו. ברור שרציתי לתת תשומת לב גם לאופן שבו המבנים הפטריארכלים עובדים ואמצעי הלחץ שהם מפעילים על נשים. רציתי גם להראות עד כמה קשה לנשים להתארגן ולפתח נאמנות ואחווה אחת לשנייה, אבל בה בעת גם לא רציתי להציג אותן כקורבנות".
מאוד ברור שהגיבורה יוזמת וחותרת לאתגרים חדשים בתעשיית הפורנו, היא מחפיצה את עצמה ברצון לצורך ההצלחה - מול המצלמה, וגם ברשתות החברתיות.
"לא רציתי להקטין את הדמויות הנשיות ולהציגן כקורבנות. יש לנו נטייה לעשות זאת, במיוחד כשאנחנו מדברים על נשים צעירות. אנחנו דואגים לנשים צעירות, בחדשות הן תמיד מוצגות כפגיעות יותר מאשר עצמאיות ושאפתניות. לכן רציתי להדגיש את זה למרות שיש כאלה וכאלה במציאות".
תייברג מיישמת את התפיסה שלה כבר באודישן הראשון של בלה צ'רי בתחילת הסרט, כשהיא נרגשת לקראת הצילומים. ההססנות הראשונית שלה מול הגבר שמולה ואיבר המין המזדקר שלו (שמצולם בתקריב מנקודת מבטה) מכשילה אותה תחילה, אבל אחרי שיחה עם הבמאי החביב והתומך, היא מתמסרת כל כולה לסצנה מתוך הבנה אמיתית, אפשר לומר צינית, למה שנדרש ממנה מעשית ותדמיתית. "הבמאי אומר לה שהפגיעות והביישנות שלה הם נכס. ברור שיש פה אמירה ביקורתית שלי על מה שמדליק אנשים כשהם רואים אישה צעירה כביישנית ופגיעה, אבל במקביל היא עצמה מבינה את זה ומאמצת את התדמית הזאת כמשהו שהיא יכולה לנצל לטובתה ולשחק איתו", מסבירה תייברג, "האישה הצעירה הזאת חכמה, יש לה אסטרטגיה והיא לא פועלת כפי שהיא פועלת מכיוון שמישהו מנצל אותה מנטלית. היא עושה זאת מכיוון שהיא נחושה לממש את המטרה שלה: ליהנות ולחיות חיים טובים".
קשה להאמין שפעילות פמיניסטיות רבות ישלימו עם הכשרת תעשיית הפורנו כפי שעושה תייברג בסרטה, אולם ייתכן שהן יקבלו השראה מעיצוב דמותה של הגיבורה - צעירה כן, תמימה לא ממש - אשר מנהלת את ענייניה כראות עינייה, בהתאם לציפיות ממנה, אך מתוך שיקול דעת משלה ונכונות לבחון את הגבולות של עצמה. גם התחרותיות הבלתי מתפשרת בין שחקניות הפורנו בסרט, הנאבקות אחת בשנייה ומתכחשות לחלוטין לחובת האחווה הנשית כשהן מסתערות על התפקיד הגדול הבא, אינה בדיוק מתיישבת עם עשרת הדיברות של התנועה הפמיניסטית. אולם נראה שהפן השערורייתי ביותר שיש ב"פלז'ר" אינו קשור לייצוג הנשים אלא דווקא לייצוג של הגברים בסרט. בניגוד לציפיות של רובנו, במיוחד מאז פרשת הארווי ווינשטיין ותנועת מי-טו, הגברים בסרט אינם ברנשים מפוקפקים וטורפניים אשר אורבים לבחורות צעירות, יפות ותמימות שנודדות לבדן ללוס אנג'לס. רוב רובם הם מקצוענים, לא פעם כנים וטובי לב.
"אני חושבת שזו טעות לנסות להאשים מראש את הגברים בתעשייה", מסבירה ת'ייברג, "אני חושבת שתנועת מי-טו נוסדה כתגובה לכמה תפוחים רקובים בתוך התעשייה. אבל השיח הזה מתכחש למה שבאמת מתרחש בשטח, וזה, שמה שמניע את הכול זו תאוות בצע". ואכן, מה שמניע את התנהלותם של הגברים ב"פלז'ר" הוא ערכי ההפקה, היעילות, הגברת הרווחיות וחמדנות, לא תאווה מינית. ההתנהגות של הגברים משתנה מהקצה אל הקצה בין אקשן לקאט. בשבילם מדובר בביזנס, ממש לא פלז'ר.
כך למשל בסצנת האונס המבויימת בסרט אליו לוהקה בלה צ'רי ביוזמתה. שני גברתנים נוהגים בה באלימות קשה, אבל רק כל עוד המצלמה מצלמת. כשהבמאי מפסיק את הטייק לבקשתה, שני השחקנים שלצידה מחבקים ומנחמים אותה כשותפים תומכים. ואז כשחוזרים לצלם, הם שוב מסתערים עליה. הם עובדים באון אנד אוף. כשסף הכאב וההשפלה גואה לרמות בלתי נסבלות, בלה צ'רי מבקשת לפרוש באמצע הצילומים, שמהווים נקודת שבר קיצונית בעלילת הסרט. לכאורה מדובר באונס, אבל אונס מפוברק בהסכמה. הבמאי מגלה הבנה ומשחרר את השחקנית, אבל לא מוכן לשלם על הסצנה החלקית. התנאי הוא על רקע כלכלי, והגיבורה בוחרת בכסף.
"התכנים הללו הם מה שקהל הלקוחות מעוניין בו, ויש לזה שוק", קובעת ת'ייברג, "זו סוגייה הרבה יותר מורכבת מההעדפות האישיות שלי - האם אני אוהבת את זה או לא אוהבת את זה באופן אישי ומה אני חושבת על הנושא. ברור שיש כמה תפוחים מאוד רקובים בתעשייה, וככל שמדובר בפורנו אולי יותר מאשר במקומות האחרים. כנראה שהסיבה שגברים טורפנים נמשכים לתעשיית הפורנו היא שזו סביבה שיש להם גישה ישירה למין יותר ממקומות אחרים. אבל למרות זאת, רוב רובם של הגברים בתעשייה הזאת הם אנשים נחמדים ואדיבים והיה לי חשוב מאוד לא להאשים בני אדם פרטיים ולצבוע אותם כמרושעים". אגב, בין המשתתפים בסרט בולט סוכן שחקניות הפורנו מארק ספיגלר בתפקיד עצמו, גבר יהודי שמנמן ולא נאה במיוחד שמזכיר במראה וגם במעמד את הארווי ויינשטיין. אלא שבניגוד למפיק ההוליוודי המהולל, ספיגלר נוהג בלקוחותיו בכבוד. הוא דורש מהן הרבה, אבל ההתקשרות איתן מקצועית גרידא.
ספיגלר הוא לא הנציג היחיד מתעשיית הפורנו האמריקנית שמשתתף בסרט. למעשה, למעט השחקנית הראשית סופיה קאפל השבדית, רוב רובם של השחקניות והשחקנים מופיעים בתפקיד זהה או דומה לאלו שהם מיישמים בחיים האמיתיים ככוכבות וכוכבי פורנו או במאים בתחום. ת'ייברג, שהגיעה ללוס אנג'לס כבמאית ארטהאוס במטרה לצלם דרמה עלילתית אמנותית, מודה שהיא נתקלה בלא מעט מכשולים בהפקה שניסתה לשלב את הרקע שלה כקולנוענית עם שגרת העבודה של אנשי הפורנו. "היינו חצי צוות משבדיה וחצי אמריקני, וזה כבר הביא עמו אתגרים ופערים תרבותיים, אבל הבעיות הכי גדולות נגעו לשיטת העבודה שלי בתור במאית", מסבירה ת'ייברג.
"אני מאוד לא שגרתית בגישה שלי. אני לא רוצה להיות בשליטה. אני מעדיפה לשאול שאלות ולהתחשב בדעתם של אחרים תוך כדי הצילומים. זה היה לא פשוט לחלק מהשחקנים ואנשי הצוות שבאים מתעשיית הפורנו ורגילים לקבל הוראות בימוי ולבצע אותן. אבל אני לא באתי עם חזון ברור על איך דברים צריכים להיראות, ולא תמיד היו לי תשובות חד משמעיות, ורציתי לשוחח על זה עם השותפים שלי. היה לי מאוד חשוב שכל הצוות יהיה מעורב, וכל הזמן שאלתי לדעתם. לא חששתי לחשוף את החולשות שלי. מבחינתי, דווקא כשאתה מראה את ההתלבטויות שלך זו הפגנה של ביטחון עצמי".
זה דווקא נשמע כמו מהלך מאוד משתף עבור אנשי הצוות והשחקנים.
"בעיני אנשים רבים שעבדו איתי על ההפקה, זה נראה מוזר וגרם להם חוסר ביטחון כי הם פקפקו במנהיגות שלי והם לא היו רגילים לתהליך עבודה כזה. בדרך כלל הם מצלמים בסביבה בה ההיררכיות ברורות ומוגדרות. חלק מהשחקנים היו ממש בהלם כשהבמאית שלהם ניגשת אליהם ושואלת: 'מה אתם חושבים? אני לא בטוחה לגבי זה. מה דעתכם?'. אז לקח קצת זמן עד שכולם השלימו עם הגישה הזאת. בנוסף לכך תהליך העבודה היה שונה לחלוטין ממה שהשחקנים הכירו משגרת העבודה שלהם בפורנו. בדרך כלל בצילומים של פורנו אין טייק שני, זה מאוד נדיר. מה שמצלמים בפעם הראשונה זה מה שנכנס לסרט, גם אם במקרה השחקנים התבלבלו בטקסטים שלהם. הרי בסופו של דבר כולם יודעים שהקהל הטבעי של התכנים הללו לא צופה בסרטים בשביל דיאלוגים מעניינים. בהפקות פורנו אפשר לצלם סרט באורך מלא ביום אחד, אבל כשמדובר בסרט עלילתי כזה, זה דורש עבודה מסוג אחר".
עכשיו כשנגמרו הצילומים ו"עונג" נערך והושלם, הסרט מקבל חיים בזכות עצמו בפסטיבלים. לא ברור מתי והאם בכלל הוא יוקרן בארץ, אבל בארה"ב חברת A24 היוקרתית רכש את הסרט להפצה. "עונג" כולל לא רק סצנות מין בוטות, פורנוגרפיות לעילא ולעילא, אלא שהסרט גם נותן ביטוי לעמדות שמנוגדות באופן ברור ומובהק לרוח התקינות הפוליטית. ת'ייברג מודעת לכך, אך מסרבת להתפשר עם הציפיות של החברה סביבה, ובמיוחד זו האמריקנית. "אני מאוד בטוחה בעצמי. הסרט זה לא אני, אבל אני כן מראה מציאות כלשהי", היא אומרת, "כל אחד יפרש את הסרט בעצמו ואולי יגיע למסקנות שונות. אבל ככל שזה נוגע לנקודת המבט שלי, אני מציגה את המציאות ועשיתי בחירה מודעת להראות את כל הדברים הללו. הצופה יצטרך להחליט מה לעשות איתם. אני חושבת שהסרט והדימויים האלה חייבים להיות קיימים בעולם, אף אחד לא הציג אותם בעבר. הרגשתי חובה לעשות זאת ואני לא מפחדת מביקורת, כי אני יודעת שעשיתי את הדבר הנכון".
נתקלת בביקורת על רקע רוח התקינות הפוליטית העכשווית?
"אני מגיעה משבדיה שהיא אחת מהמדינות הכי תקינות פוליטית בעולם. כך שאני די רגילה לתפיסה הזאת, והיו לי לא מעט מאבקים על הרקע הזה, במיוחד מאז שתנועת מי-טו הופיעה. היה קשה מאוד לשכנע את השותפים האמריקנים שיצטרפו להפקה כי הם פחדו ממה שעלול לקרות להם ברוח התקופה. זה ברור. אבל אני מאוד מופתעת מהדרך שבה הסרט מתקבל. ציפיתי שתהיה מתקפה נגדי מהרגע הראשון ומכל פינה. חשבתי שאנשים יכעסו ויאשימו אותי על כך שאני לא מוסרית ושאני לא תקינה פוליטית, אבל זה לא קרה עדיין".
אולי העובדה שאת במאית זרה מאפשרת לך יותר חופש פעולה בתוך ארצות הברית עם כל השמרנות המתחסדת שלה?
"כן זה היה יכול להיות בלתי אפשרי עבורי לעשות את הסרט אם לא הייתי שבדית. לא הייתי יכולה להשיג מימון לסרט כמיזם עסקי בארצות הברית, ואלו הן הקרנות הממשלתיות במדינה שלי שאפשרו לי חופש אמנותי מוחלט. הם האמינו בפרויקט והם האמינו בי, גם אם הם הודו בפני שהם לא ממש מבינים מה אני ועשה. למרות זאת, הם נתנו לי אור ירוק וזה משהו מאוד נדיר עבור במאים בארצות הברית. בגלל שזה סרט על אמריקה ועל החלום האמריקני, אז להשתמש בתעשיית הפורנו כמטאפורה, כבמה או כרקע לספר סיפור על איך שאני רואה את אמריקה. אז אני חושבת שהיה לזה השפעה אדירה על היכולת לעשות את הסרט".
בכנות, אני חושב שהאמריקנים מתלהבים מסרטים קיצוניים כשהם מתוצרת חוץ, אבל באים בטענות לתכנים דומים שנעשים על ידי יוצרים מקומיים.
"אתה חושב שאם לא הייתי שבדית והייתי עושה את הסרט הזה כאמריקנית, היחס אליי היה שונה? יכול להיות שעלית על משהו. כן, אני חושבת שאתה צודק".
