Wine Mom הוא אחד הביטויים המדויקים והבהירים בשפה האנגלית. האורבן דיקצ'נרי מגדיר את קבוצת האוכלוסיה הנכללת במועדון הזה כ"נשים בשנות ה-40 שלהן, לרוב אמהות, שנהנות מלגימה משותפת של יין עם החברות שלהן מאותה שכבת גיל, תוך כדי החלפה של רכילות שכונתית. נושאי דיבור במהלך המפגש הזה כוללים תלונות על ילדים מעצבנים, בעלים אדיוטים, גיוסי תרומות לבתי הספר, השכנה שנהנית לייצר דרמות והשכן שמתעקש לא לכסח את הדשא שלו". הקורונה סיפקה להן תירוץ מצוין ללגום את היין שלהן גם ביחידות וגם דבר ראשון על הבוקר, כדי להתמודד עם תלאות היום. כחלק מהריטואל נהוג להעלות פוסטים מודעים בנושא לרשתות החברתיות.
(באדיבות נטפליקס)
Wine Moms (מצטערת, 'אמהות היין' פשוט לא עובד) הן כנראה קהל היעד העיקרי של "פיירפליי ליין", הסדרה החדשה של נטפליקס. וזה אומר עליה בערך הכול. החל מהעובדה שהיא נצפית כלאחר יד ולא תטריד יתר על המידה את מוחנו הקטן ושטוף האלכוהול בדרמה מורכבת או מעוררת מחשבה. צפויים ריגושים זולים, תפניות צפויות בעלילה ועיסוק קלישאתי בנושאים כמו אמהות, נישואים וכמו במקרה של "פיירפליי ליין" – חברות נשית ארוכת טווח. אם יש לכם (או לכן) תשע שעות מיותרות, בקבוק יין וכמה תאי מוח להרוג, אתם מוזמנים לרבוץ מולה ולשרוף את הזמן. הנאה לא מובטחת.
עוד בשלב הספרותי של הסדרה, שמבוססת על "דרך הגחליליות" של קריסטין האנה, מדובר בסוג של אופרת סבון בכריכה קשה. טולי וקייט הן שתי נערות שמתחברות בשנות העשרה שלהן. טולי היא נערה כריזמטית ומלאת ביטחון עצמי אבל לא חפה משריטות נפשיות בעקבות נטישה שחוותה מצד אמה. קייט היא חנונית חסרת ביטחון ומופנמת שגדלה בבית נורמלי יחסית, אבל גם אצלה מסתתרים סודות שמשפיעים על עיצוב האישיות שלה. החברות הנאמנה שלהן מתגבשת ושורדת במשך 30 שנה, גם כשכל אחת מהן פונה לכיוונים שונים לחלוטין – טולי הופכת למארחת כוכבת של תוכנית נשים בטלוויזיה, אשת קריירה שאפתנית אבל נטולת משפחה ויחסים יציבים. קייט הקדישה עשור וחצי למשפחה שלה ועכשיו היא מתמודדת עם גירושים, אמהות לבת מרדנית וניסיון לחזור לשוק העבודה שלא משתוקק לאמץ אותה שוב. הן תומכות זו בזו, מתמודדות עם קנאה, עלבונות, בגידות וסודות, יאדה יאדה יאדה.
אם זה מפתיע מישהו, העיבוד הטלוויזיוני של רב המכר מצליח לרדד את העסק אפילו יותר. אמנם את הגיבורות מגלמות שתי שחקניות אהובות (טולי היא קתרין הייגל, "האנטומיה של גריי" וקייט היא שרה צ'אק, "סקראבס"), אבל איכויות המשחק שלהן, ושל הנשים שמגלמות אותן בצעירותן, הן פחות או יותר הדבר היחיד שמחזיק את הסדרה. כדי לחלוש על כל העשורים בהן מתקיימת החברות הסדרה נעה בין שלושה קווי זמן – שנות השבעים, בהן הכירו הנערות; שנות השמונים, בהן החלו בהגשמת השאיפות המקצועיות שלהן ושנת 2003, בעיצומן של שנות הארבעים לחייהן בהן הן מביטות אחורה בזעם ומחפשות את דרכן החדשה. את מה ש"החיים עצמם" עשו בכישרון רב וברגישות, "פיירפליי ליין" מחקה בתפרים גסים ובצעקנות.
בהתחשב ברוחב היריעה ש"פיירפליי" מנסה לכסות, להלן כל הנושאים הנשיים לכאורה, הטרדות מיניות במקום העבודה, תקרת הזכוכית, דייטים בגיל 40 פלוס וכמובן החברות הנשית ומשמעותה, יש משהו מדהים בעובדה שהיא לא מצליחה לגעת באמת באף אחד מהנושאים האלה. הדמויות שלה נשארות על הקו שבין קריקטורה לקלישאה רוב הזמן, למרות המאמצים הכנים של שתי השחקניות הראשיות. היא מתקשה להנפיק דיאלוג שלא מתובל במשפטים נדושים ששמעתם אינספור פעמים, מהסוג שאמור להקפיץ לכם את בלוטת הדמעות אבל בפועל עובר ליד האוזן.
הפעולות של הדמויות בסדרה לא הגיוניות – אין הסבר מניח את הדעת למה אמא של טולי, למשל, חוזרת בשביל לקחת את הבת שלה פעמיים (!) אם היא לא רוצה בה, או לחילופין מה לעזאזל גורם לטולי הבוגרת ללכת לנשף בית הספר של קייט במקום – ותסמכו עלי, הם לא יאפשרו לכם לשכוח את זה – לשטיח אדום עם ג'ורג' קלוני. אחת הראיות לכך שהסדרה לקחה איפה שהוא את הפניה הלא נכונה היא העובדה שקו הזמן שאמור לבסס את השלבים המאוחרים של החברות הזאת, כלומר שנות השבעים, מעניין יותר משנות האלפיים, שאמורות להיות הלחם והחמאה של העלילה. או בקצרה, בעולם בו "אמילי בפריז" הופכת ללהיט אני בהחלט יכולה לראות את "פיירפליי ליין" מזנקת לראש מצעדי הצפייה, ומנגד אני בספק אם יקב כלשהו הצליח לייצר יין טוב מספיק, שיהפוך אותה לראויה לזמן היקר שלכם.
