השיר האחרון לפני שהאורות נכבו וליאם גלאגר עלה לבמה בשבוע שעבר היה I Am The Resurrection של סטון רוזס. זאת בחירה כל כך צפויה ומתבקשת – אין אואזיס בלי איאן בראון ושות' – אבל היא גם הייתה סמלית. האיש שתיכף יתכופף אל המיקרופון כמו שרק הוא יודע (עוד ידובר על כך בהמשך) ויפתח את הלוע המוגבל למדי שלו, היה כבר מת אמנותית.
ליאם גלאגר בהופעה בלונדון
(צילום: עינב שיף)
הפירוק של אואזיס בעקבות התכסחות אחת יותר מדי עם אחיו נואל, השאירה פרפורמר כריזמטי בלי המוח המוזיקלי מאחוריו. הניסיון להמשיך עם פליטי אואזיס בתור להקת Beady Eye היה ללעג ולקלס. ליאם המשיך להצטיין בתחום ההתמחות הנוסף של משפחת גלאגר – ראיונות בלתי נשכחים – אבל נותר ללא להיטים וללא קהל. והכי גרוע – נראה שבאותו זמן נואל נהנה מכל רגע.
והנה הוא כאן, חוגג את ההצלחה של אלבום סולו מספר 2, מול 20,000 איש במגה-אולם 02. המסודרים בתאים הפרטיים, משקיפים מלמעלה על גברים ונשים שתדלקו מספיק בירה כדי להשתולל מבלי לשכוח מילה אחת מהשירים של אואזיס. ליאם מתייצב, אומר שתי מילים – "כן, לונדון" – ונשמע הריף של "רוקנרול סטאר" , השיר שפתח את אלבום הבכורה של אואזיס לפני 25 שנה. ואז, בבת אחת, התקרה התנתקה בעצמה מהאיחוד האירופי.
גם הערב, כמו בכל ערב, ליאם גלאגר הוא כוכב רוק.
קוליות בלתי מתאמצת
אבל למה, בעצם? זאת שאלה טובה. ליאם אפילו שאל אותה בעצמו באלבום השני (התשובה שלו, אגב, הייתה "למה לא"). לכתוב שיש זמרים טובים ממנו זה כמו להגיד שהים כחול. במהלך המופע הוא לא חוצה ריבוע צר למדי, כך שקשה להשוות אותו לפרפורמרים כמו מיק ג'אגר או איגי פופ. הלהקה שלו, בראשות הגיטריסט בונהד, מהמייסדים של אואזיס, מפיקה צליל שמן, גדול ומענג כמו המבורגר מושחת, בין בריטפופ קלאסי לרטרו עמוק אפילו יותר לתור הזהב של הפלישה הבריטית. אבל גם זה לא שלו, אלא של נואל או כל מיני שותפים לכתיבה. אז למה דווקא הוא?
כי יש אנשים שנולדו לעמוד מול מיקרופון. לא לרקוד איתו, לא לאכול אותו, לא לקפוץ איתו לתוך הקהל. להיפך: גלאגר בא אליו מלמטה. הוא מטה מעט את הראש ומחזיק את שתי הידיים מאחורי הגב. התנוחה הזאת, כמו מעיל הפארקה שהוא לובש משל היה החולצה השחורה והמגבת של שלמה ארצי, היא שורש הקוליות הבלתי מתאמצת שלו. תסתכלו עליו עומד ככה ואומר את המילה "Shiiineee" במבטא מנצ'סטרי סמיך. על כל מה שאין לו – איפוק, מיתרי קול עמוקים, כישרון כתיבה – ליאם גלאגר מפצה ביכולת להרים אותך מהרצפה עם הזרת.
ליאם גלאגר בהופעה בלונדון
(צילום: עינב שיף)
והוא עושה את זה כמעט שיר אחרי שיר: מתבדח על הצינון שלו ("וזה לא הקוקאין – זה מחר"), מסתלבט על תושבי לונדון, מצרף את בנו בתור נגן כלי הקשה ומשלב להיטים ישנים וחדשים. הפער ביניהם מורגש, אם כי לא יותר מדי. הן As You Were והן Why Me? Why Not, שני אלבומי הסולו של ליאם, מחליקים בגרון כמו וודקה קפואה.
בחוכמה, גאלאגר צירף ללהקה זמרות ליווי, שמכסות על הגבהים שאליהם ממילא הוא לא מסוגל להגיע. אבל בשירים של אואזיס, כמו (What's The Story (Morning Glory, "קולומביה" ובוודאי Wonderwall, גם אותן לא צריך. הקהל, חלקו עוד זוכר את אואזיס וחלקו כלל לא נולד כשהלהקה פירקה אצטדיונים, דופק ערב קריוקי עם הגברה טבעית. הוא נמשך, אגב, הרבה אחרי שההופעה נגמרה.
אהבה, קנאה ושנאה
לגלאגר יש אפיזודות אידיוטיות ואפילו מאוד, אבל החושים שלו חדים יותר מחרב של מוסקיטר. הסט שמרכיב את המופע משחק עם הכמיהה לשמוע כמה שיותר אואזיס, לצד הצורך של גלאגר למתג את עצמו כאמן חי וקיים. רק בשלב ההדרן הוא משחרר לגמרי את הרסן הנוסטלגי ומספק את הרגע המפתיע והמרגש של הערב.
Acquiesce הוא לא שיר רגיל ברפרטואר של האחים גלאגר: זהו אחד השירים הבודדים שגם ליאם וגם נואל שרים בו. ליאם לוקח את הבתים ונואל את הפזמון הסוחף: "בגלל שאנחנו צריכים זה את זה / ואנחנו מאמינים אחד בשני / ואני יודע שאנחנו נחשוף את מה שישן לנו בנשמה". כשקוראים את הטקסט, קשה שלא לחשוב שזה שיר עליהם, ליאם ונואל, שני טיפוסים בלתי נסבלים שחנקו זה את זה מאהבה, קנאה ושנאה.
דווקא בגלל שהנתק ביניהם מוחלט, הביצוע של Acquiesce חשוב יותר מהיעדרו של Live Forever או מהטרפת של "סופרסוניק". ראשית, כי ליאם עדיין לא שר את הפזמון, אלא הקהל, מלווה בווידאו-ארט של הפזמון - ניצול נבון ומרגש של איכויות ההמנון של הטקסט. שנית, כי נדמה שאם ליאם לא מוותר על השיר הזה, אולי הוא עדיין לא מוותר על נואל. ואם הוא לא מוותר על נואל, אולי עוד נראה אותם שוב על אותה במה, עושים את מה שהם הכי טובים בו: קמים לתחייה.
