איך לתמצת את רוח היצירה לתמונה אחת, אילו שחקנים לקדם ומה לכתוב כדי שיתפוס את העין וימשוך את הקהל? כל אלה שאלות שמעצבים, במאים ומפיקים מתחבטים איתם רבות בזמן העבודה על כרזה לסרט. אבל זה עניין אחד לעצב עבור הקהל המקומי, ודבר אחר לעצב כרזה בינלאומית לחו"ל, לקהל שאינו מכיר דבר מהיצירה. לרגל השנה העברית החדשה, חזרנו לכרזות הבינלאומיות של הסרטים הישראליים, וניסינו להבין איך שיווקו אותם לקהל הזר.
השוטר אזולאי
מה עושה דמותו של אזולאי בתקרת הקפלה הסיסטינית? אין ספק, שדמיונו של המעצב האיטלקי של הכרזה העניק לסרטו של אפרים קישון הקשרים בלתי צפויים הלקוחים מספר "בראשית". השם המקומי שהוענק לסרט כבר מעלה אסוציאציות אנטישמיות: "עלוב, שחור ועם פלטפוס", ודיוקנו המצויר של השוטר מזכיר יותר את המפקח קלוזו הבלתי נשכח מאשר את הדמות האנושית והנוגעת ללב שעיצב שייקה אופיר.
מבצע יונתן
טוב, זה כבר מופרך. סיירת מטכ"ל כיד האלוהים. הכרזה מזכירה מהתלה של חבורת מונטי פייטון יותר מאשר סרט שעניינו פעולת חילוץ הרואית, אבל כך ביקשה מדינת ישראל למכור לעולם את ההצלחה האחרונה שלה, נכון לעכשיו. מצד שני, יש איזשהו חן בגרנדיוזיות המיושנת, שמעדיפה את דימוי העוצמה הצה"לית על-פני הנוכחות האנושית, כאילו מדובר בקינג קונג בחאקי החופן בכף ידו את בני הערובה הננסיים.
קזבלן
סגנונה הפסיכדלי של הכרזה מזכיר מודעות לסרטי adult entertainment משנות ה-70, אבל חיוכם הנאיבי ושובה הלב של יהורם גאון ואפרת לביא, שנראים קצת כמו הפרחח ובת השריף, משנה את הכל. תליון מגן דוד שעונד קזבלן, וניתן להבחין בו במרכז התמונה, הוא הדבר היחיד שמשדר לציבור כי מדובר במיוזיקל כשר מארץ ישראל, ולא במפגש של פליטי העיירה היהודית בסנטרל פארק, כפי שנדמה מהדימויים ברקע.
הלהקה
הכרזה הלועזית לסרטו המיתולוגי של אבי נשר מפשיטה את גידי גוב ולירון נירגד מהמדים, ומעדיפה את גרסת יומן התלמיד של שנות ה-80. אולי משום שמראש הניחו שהמושג להקה צבאית אינו אומר דבר לצופה הזר. ארנון מילצ'ן, שרכש את הזכויות על הסרט, ניסה למכור אותו כדרמת התבגרות סטנדרטית – אבל זה לא ממש עזר לסרט לתפוס אמריקה, ובסופו של דבר חזרו לשם המקורי, The Troupe.
אסקימו לימון
בספרד, הפה הפעור, הלשון המלקלקת והקרטיב בטעם לימון נושאים קונוטציות מיניות מפורשות יותר מאשר מה שהעזה להציג הכרזה בישראל. גם הגִרבוצים נעדרו מהמקור שהקפיד על פוריטניות יחסית. ואם תורשה הערה למאייר – יפתח קצור בכלל לא דומה לעצמו. הרוח הכללית מזכירה פחות את "אמריקן גרפיטי", שהיווה השראה לסרטו של בועז דוידזון, ויותר את "שחק אותה אצל פורקי" של בוב קלארק מראשית שנות ה-80.
תעלת בלאומילך
מראהו של בומבה צור המקפץ על קונגו מייצר אסוציאציה פאלית בלתי ניתנת לשליטה. אבל התמונה הלילית, ברקע קולנוע מוגרבי, ובעיקר שתי הרגליים הפסוקות בדילוג קליל, מזכירים יותר את "שיר אשיר בגשם". כך נדמתה בעיני המפיץ הגרמני תל-אביב של שנות ה-60: פנטזיה הוליוודית שרק הקיוסק המבצבץ ברקע מבהיר לנו שמדובר במזרח-התיכון.
מאחורי הסורגים
הכרזה תוצרת דנמרק לסרטו של אורי ברבש (השם שומר על המשמעות המקורית), מעלה אסוציאציה של סרט כלא מן השורה – מה ש"מאחורי הסורגים" של אורי ברבש הוא לגמרי לא. משום מה, אורות הזרקורים המשרטטים אלומה חדה ומדויקת יוצרים תחושה שלפנינו סרט בריחה קלאסי, ולא אלגוריה פוליטית ששיאה בפסטיבל הזמר והפזמון. כך או כך, הכרזה האקספרסיבית מזכירה יותר את המאפיה הנפוליטנית מאשר את כלא רמלה.
ללכת על המים
פייר, הכרזה היחידה במקבץ שאומרת את האמת. דיוקנו של ליאור אשכנזי הניבט מהמים האפלים, וכיפת הסלע ברקע, מבהירים לנו שמדובר במותחן ריגול מתוצרת מקומית שפניו כלפי חוץ. על-פי מיטב מסורת ה-tagline האמריקאית, הכתובית מסכמת הכל: "הוא אומן לשנוא עד שפגש את האויב". אשכנזי נראה כמו כוכב הוליוודי לכל דבר, ואפילו שם הסרט באנגלית מתנגן טוב יותר מאשר המקור.
