הפעם הראשונה שבה אמיר פחר אלדין ראה סרט על המסך הגדול הייתה בינואר 2012, עת היה בן 18. זה קרה כמעט במקרה. הצעיר שגדל בישוב הדרוזי מג'דל שאמס שברמת הגולן ושהגיע לתל אביב לצורך לימודי ראיית חשבון, עבר במקרה בסמוך לסינמטק. יצר הסקרנות משך אותו פנימה, וזמן קצר לאחר מכן הוא מצא את עצמו צופה בדרמה ארוכה ומכבידה דוברת רוסית, שהוא לא ממש הבין. בדיעבד הסתבר לו שמדובר בסרט "סטאלקר" של אנדריי טרקובסקי - לא שם שאמר לו משהו. אבל אחרי שלוש שעות, הסטודנט יצא מאולם ההקרנה כשהוא נסער ומצומרר. הוא הרגיש שמשהו השתנה בו אל מול הפלא שבו חזה בזה הרגע. הטלטלה הייתה כה עמוקה וזו גרמה לו להסתגר בדירתו השכורה, להיעדר מהלימודים במשך שבוע, ולהרהר מחדש בחייו. כמעט עשר שנים לאחר מכן, הגיע פחר אלדין לפסטיבל ונציה היוקרתי כבמאי, והתכבד בהקרנת בכורת סרטו הארוך הראשון "הזר", יצירה פיוטית מפעימה השואבת רבות מהקולנוע של טרקובסקי.
"מג'דל שאמס זה כפר ורוב תושביו חקלאים, ואין שום בית קולנוע בסביבה, כך שזו הייתה הפעם הראשונה שאי פעם ראיתי סרט על המסך הגדול. לא ידעתי אפילו איך לרכוש כרטיס, פשוט הלכתי בעקבות הקהל", משחזר פחר אלדין את האירוע ששינה את חייו, "למרות שזה סרט ברוסית, והיה לי קשה לעקוב אחרי הכתוביות בעברית, הרגשתי תחושה מוכרת ברגע הזה. אחרי שיצאתי מהסינמטק המשכתי לשאול את עצמי למה הרגשתי כל כך בתוך זה בפעם הראשונה שאני חווה קולנוע על המסך הגדול. זה לא הניח לי. זה היה טריגר שפתח בי משהו".
בעודו מהרהר בדרך שבה התמזגה יצירת המופת של הגאון הרוסי בתוך ההיסטוריה האישית הקצרה שלו, צף לו לתודעה זכרון ילדות מבית המשפחה הצנוע במג'דל שאמס, שבעקבותיו נפתרה התעלומה. "נזכרתי שבגיל שמונה הייתי מתעורר באמצע הלילה ומתגנב לסלון אחרי שהורי הלכו לישון, והייתי פותח טלוויזיה כדי לצפות בערוץ סרטים סורי שהיינו קולטים וששידר בין השאר סרטים מאירופה ומארצות הברית. וכך הייתי צופה בשקט בסרטים כשהטלוויזיה על מיוט. כנראה שההקרנה בסינמטק הזכירה לי את חוויית הילדות ההיא שבזמנו דחפה אותי לבנות מחדש את מה שאני רואה על המסך בכוחות עצמי", אומר פחר אלדין בן ה-29, ומספר שבעקבות התובנה המאוחרת הזאת, התקבלה בלבו החלטה נחרצת: "ידעתי שזה מה שאני רוצה לעשות בחיי, ופרשתי מלימודי ראיית החשבון לטובת לימודי קולנוע בבית הספר קאמרה אובסקורה בתל אביב".
אחרי שנתיים בקאמרה אובסקורה ושני סרטים קצרים יפים שיצר כסטודנט "בין שתי מיתות" (2015) שצולם ברמת הגולן, ו"הודעה קולית" (2017), פחר אלדין עזב גם את לימודי הקולנוע והתרכז בחינוך עצמי שכלל צפייה בלתי פוסקת סרטים. היו לו הרבה פערים להשלים. הוא התוודע לכמה מגדולי היוצרים בתולדות הקולנוע כמו מיכאלאנג'לו אנטוניוני, תיאו אנגלופולוס וכמובן טרקובסקי, ובהשראתם יצא להרפתקה הגדולה הראשונה שלו כבמאי בזכות עצמו עם הפקת בכורת הבימוי שלו "הזר", שעלילתה מלווה חקלאי בן לעדה הדרוזית מרמת הגולן ששוקע למשבר זהות אישי. לתפקידים הראשיים לוהקו השחקנים הפלסטינים אזרחי ישראל אשרף ברהום, היתאם עומארי, ועאמר חלחל והצילומים התקיימו בנופים המדהימים של רמת הגולן. התוצאה הסופית והמקורית הוצגה לראווה לראשונה במסגרת ימי ונציה של פסטיבל ונציה. זמן קצר לאחר מכן, הסרט נבחר כמועמד פלסטין לאוסקר הזר. החלטה מפתיעה של משרד התרבות של הרש"פ, שכן מדובר בדרמה אישית שמתרחקת מההצהרות הפוליטיות הרגילות, ואף מציגה את חיילי צה"ל כבני אנוש במדים, ממש לא נבזיים ואכזריים. לעתים אפילו חביבים. הרחק מהדימוי השגרתי בסרטים פלסטינים.
במרכז עלילת "הזר" ניצבת דמותו של גבר בשם עדנאן (ברהום). בצעירותו למד רפואה ברוסיה, אולם כיום הוא מתמסר לעבודת האדמה ומתבודד במטע התפוחים שלו תוך ריחוק מחברי הקהילה המקומית ואף מאשתו ובתו. הוא חווה משבר קיומי באמצע החיים, ואת יגונו הוא מטביע באלכוהול ומוהל בו את זיכרונותיו מאביו (בגילומו של מוחמד בכרי) שהתכחש אליו. התפנית בעלילה, המתרחשת במהלך מלחמת האזרחים בסוריה שמתחוללת בצד השני של הגבול, מגיעה כשהגיבור מבחין בצעיר פצוע שהסתנן דרך גדר המערכת. לשם שינוי, הוא מחליט לקחת יוזמה ומעניק לו טיפול רפואי. בהמשך מסתבר כי מדובר בבן למשפחת פליטים פלסטינים שמבקש להתחקות אחר שורשיו הנטועים כעץ אלון עתיק בכפר נטוש בשטח ישראל. הנחישות הפתאומית של עדנאן מפתיעה את חבריו, וגם מאיימת עליהם כשהם מבקשים לבחון את שאלות הנאמנות לקהילתם, ולעצמם, בתוך מדינת היהודים שאליה הם מתכחשים.
עלילת "הזר" המתחוללת כאמור בנופי ילדותו של פחר אלדין מהדהדת חלקים מהביוגרפיה האישית שלו ושל משפחתו. כמו דמותו של עדנאן, גם הוריו למדו רפואה בברית המועצות, שם התחתנו ועבדו למחייתם, ובין השאר טיפלו בנפגעי האסון בצ'רנוביל. אמיר עצמו נולד בבירת אוקראינה קייב בדצמבר 1991 במהלך הימים הסוערים של קריסת המעצמה הסובייטית. התהפוכות המדיניות, והתגברות הפשיעה והשחיתות בעקבותיהן, הביאו את ההורים לשוב לישראל ולהתמקם מחדש במג'דל שאמס. לבנם התינוק אמיר, וגם לאחיו, הם ייעדו עתיד מקצועי הגון כרופא או כרואה חשבון. עשייה קולנועית לא עמדה על סדר היום שלם, גם לא של אמיר שכאמור כלל לא נחשף לקולנוע או לתרבות ככלל עד אותו רגע משנה חיים בסינמטק תל אביב. לצד קורות חייו, באים לידי ביטוי בסרט גם שאלות של זהות שנובעות מההתלבטויות של הבמאי עצמו שהוא צעיר ערבי בן העדה הדרוזית, תושב קבע בישראל הרואה עצמו כחלק מהאומה הסורית. מבחינה זו, "הזר" מבטא את הפלונטר הלאומי, הדתי והתרבותי שבגרעין הקיום הקהילה הדרוזית בגולן, ושלו עצמו. פקעת סבוכה שמדינת ישראל אינה מסייעת להתרתה, גם לא המולדת סוריה שמעבר לגבול.
"לא רבים מכירים את המצב הבעייתי של הסורים תושבי הגולן, אליו אנשים מתייחסים כמו כיבוש נשכח", מסביר פחר אלדין, "מלבד 'הכלה הסורית' של ערן ריקליס לא נעשה סרט על הנושא, וגם הוא נעשה מנקודת מבטו ולא חדר לעומק הדברים. לכן, עבורי הרגשתי אחריות רבה בנוגע לההתלבטויות ומה שדחף אותי לכך הייתה תחילת מלחמת האזרחים בסוריה. על רקע הנופים הפסטורליים עוצרי הנשימה של הגולן, אתה שומע קולות נפץ. אתה לא רואה מלחמה, אבל שומע אותה. אלו היו זמנים אפלים מאוד. ובשבילנו זה היה מדכדך במיוחד כי מדובר במולדת שלנו שנמצאת במשבר, ויש לנו משפחות שהופרדנו מהן וחיות בצד השני של הגבול. אנחנו לא ישראלים, וזה אמור להתקבל בהבנה, למרות שיש הרבה ישראלים שרואים בנו בוגדים ואומרים לנו שאנחנו יכולים לעזוב לסוריה אם אנחנו רוצים. וזה מעצבן כי לא ברור למה להתנגד לשאיפות שלנו, ולראות בנו טפילים? רק בגלל שזו המורשת וההיסטוריה שלנו".
זה נראה כמו תסביך זהות לא פשוט, וניכר שאתה מנסה להתיר אותו דרך היצירה על המסך.
"חשבתי לעצמי מה הייתי עושה אם הייתי נתקל באזרח סורי במצוקה? הרי למרות שאני מזדהה כסורי, מעולם לא הייתי שם ואני לא חלק מהציבור שסובל כל כך. כשהצגתי את השאלה הזאת בפני אנשים אחרים, רובם השיבו שבמקרה כזה הם היו מזעיקים את המשטרה או הצבא. הם הודו שהם לא היו מסכנים את עצמם, שזה הדבר ההגיוני לעשות. וזה מביא אותך להכרה שלהזדהות כסורי זו מחשבה רומנטית, מכיוון שאתה לא מוכן לשאת בהשלכות המעשיות של זה. האומה שלנו נמצאת במשבר, אנחנו שומעים את זה מעבר לגבול, ומכילים את זה. הטרגדיה נמצאת מחוץ לדלת ואין מי שיפתח אותה".
ההכרה הזאת הניעה את פחר אלדין להגות את התרחיש הבדיוני בסרטו במפגש בין הפליט הסורי לעדנאן ושני חבריו, תפנית עלילתית שמעוררת ויכוח בין השלושה ומהדהדת את ההתלבטויות של הציבור הדרוזי בגולן. בעוד עדנאן קורא להגיש סיוע לגבר הפצוע, שני חבריו חולקים עליו - האחד מציע להתקשר לשלטונות ומזכיר שהרשויות בישראל מעניקות טיפול רפואי לסורים שנמלטו מהזוועות במדינה, ואילו השני מעדיף להתעלם ולהמשיך הלאה. בסופו של דבר, עדנאן לוקח את היוזמה מכוח המצפון הפנימי שלו. "מה קורה כשאי אפשר להסתתר יותר מהצד הישראלי של הגבול? סוריה פה, עכשיו איך מתמודדים עם זה? זוהי נגיעה ברבדים הפוליטיים שלנו וההתלבטות האם לעמוד מאחורי הזהות שלנו או שזהו הסוף הסמלי שלנו? אנחנו יורשים את הסמלים שלנו, אבל שוכחים מהמשא האנושי שבא איתם. עדנאן מחליט לפעול לפיהם וכך גם עבורי הסרט הוא המפגש עם סוריה, אם כי בראש ובראשונה מדובר בחקירה של דמות".
העדה הדרוזית נחשבת לעדה שמרנית וסגורה, אבל אתה מציף סוגיות של זרות, התפרקות התא המשפחתי ואלכוהוליזם. איך לדעתך זה יתקבל בציבור שלך?
"אני לא חושב שההנהגה הדרוזית יכולה לראות בסרט משהו שמזיק, אני לא מביע דעה על המצב אלא רק יוצר מציאות מציאות יומיומית יבשה, שבתוכה אפשר לזהות אולי הבעת דעה. יש סוגיות שאני לא יודע עליהן מספיק. לגלוש על גבי סטריאוטיפים של הקהילה יכול להיות כלי סיפורי, אבל זה לא מושך אותי, ואני חושב שזה שימוש לרעה במדיום. אתה יכול לראות את עדנאן שותה לשוכרה ואז אותה אומר לעצמך 'רגע, דרוזים לא שותים אלכוהול', אבל הוא הרי עושה זאת בסתר. בחברה הדרוזית יש הרבה נושאים שהם טאבו, אבל זה כמו בכל דת. האם אני יכול לבטא בסרט את המהות של הדרוזים? זה משהו מאוד סודי. לא רציתי לגעת בזה, לא היה לי עניין באקזוטיקה שתעורר רגשות. לא העמקתי לתוך הרקע הדתי. וכך למשל אנחנו יודעים שהאב מסלק את עדנאן מהירושה, אבל לא יודעים למה. זה לא כזה חשוב, מכיוון שרציתי להתרכז בתוצאה ולא בסיבה, וזה מה שהופך את הדמות לכזו שיכולה להיות אוניברסלית, לא בהכרח מרקע דרוזי".
את אביו של עדנאן מגלם מוחמד בכרי, שהופעתו הקצרה והשקטה מותירה רושם עז. השחקן הנצרתי הוותיק כיכב גם בהתנסות הקולנועית הראשונה של פחר אלדין כבמאי בסרטו הקצר "בין שתי מיתות" שגם הוא עסק בשאלות של זהות בקהילה הדרוזית בגולן. פחר אלדין, אשר רואה בבכרי אב רוחני, מביע צער על יחס החברה הישראלית אליו. "מוחמד הוא כמו אבא בשבילי מאז שהייתי בן 20", הוא מצהיר, "מדובר באגדה, שחקן ענק, ויש לו לב גדול. הוא אדם כנה וחזק ואני מעריץ אותו. הוא תמיד תמך בי, ולמדתי רבות מההתנגדות שלו. הוא כמו סלע גדול שאף אחד לא מצליח לשבור. אני תומך במאבק שלו והחופש היצירתי שלו, כי גם כשאתה מגיע לנקודה שאתה חושב לעצמך: 'או, השגנו את השיוויון שלנו', אז מישהו מזכיר לך עד כמה אתה טועה ושאתה עדיין מופלה לרעה. כשאתה צופה בסרטים של אבי מוגרבי אתה רואה דברים הרבה יותר חריפים מאלה שרואים ב'ג'נין ג'נין', אבל לא מפנים נגדו אצבעות מאשימות. גם לא נגד עמוס גיתאי. הם כולם קולנוענים אדירים ואקטיביסטים גדולים. מוחמד עשה משהו שהוא נועז שלא נעים לכמה אנשים, אבל זו הפרספקטיבה שלו וצריך לכבד אותה. בלי גיוון של נקודות מבט מה ישאר לנו? חבל שכל הסיפור הזה נמשך כבר עשרים שנה, ועכשיו הוא שוב בצרות וזה נורא".
"הזר" מוגדר כהפקה משותפת לסוריה, פלסטין, קטאר וגרמניה. לא מושקע בה כסף ישראלי. חשבת לבקש מימון מהמדינה שלך?
"זה לא קל להיות קולנוען ערבי בישראל וזה חבל. זה לא מפחיד אותי, אבל למדתי מהחוויה של מוחמד, למרות שזה משהו שידעתי מראש. כולם יודעים. זו הטרגדיה שלא משתנה ולא ברור למה. עשיתי את הסרט באופן שיכולתי לשמור על הזהות שלי. הייתי יכול לקחת כסף מקרנות הקולנוע הישראליות, שבחלקן ממומנות גם מהמסים שאני משלם, אבל אז הייתי חייב להזדהות כישראלי. זה חלק מהתקנון שלא מכבד את הזהות האמיתית שלי. ולכן יצאתי לחפש דרך חלופית בחו"ל ועכשיו אין דבר יותר מענג ומשחרר מאשר להיות מזוהה כמי שאתה באמת במציאות הזו. כשמישהו כתב לראשונה שהסרט נעשה על ידי יוצר סורי מרמת הגולן חשתי אנחת רווחה. זה לא משהו שהייתי יכול לחוות אם הייתי מוצג כקולנוען ישראלי".
זה יוצא דופן בשיח הישראלי שרואה בדרוזים שותפים לדרך כלוחמים נועזים בצה"ל ואזרחים נאמנים למדינה.
"לא שיש לי משהו נגד ישראל, אבל לכנות אותי דרוזי ישראלי זו טעות גדולה מכיוון שזה מתייג אותי מבחינה לאומית. הדרוזים הם חלק מדת האיסלם, לא אומה בפני עצמה. אני מבין את הצורך של הדרוזים מהגליל לא להיות מזוהים עם הערבים. זו הדילמה שלהם, והישראלים אימצו אותה, אבל להגיד שהדרוזים הם לא ערבים זו טעות: אתה ערבי דרוזי שיכול להיות גם ישראלי. הדרוזים מהגליל משרתים בצה"ל ורואים בעצמם ישראלים ויש להם נרטיב שונה משל הקהילה בגולן וזה בסדר גמור. העדה הדרוזית היא קהילה סגורה, והיא חייבת להיות כזו בתור מיעוט. הדרוזים נצמדים לאדמה שלהם, ולשלטון שמחזיק בכוח כדי לשרוד כמיעוט וזה משהו שליווה אותם לאורך ההיסטוריה".
פחר אלדין מתנער במוצהר מהדעות הקדומות המקובלות בנוגע לחברי העדה הדרוזית ושואף לאתגר את תפיסת הצופים בנוגע לחוויית אובדן הזהות האישית והלאומית, אולם מפתיע מכל - עבור צופה ישראלי וערבי - הוא עיצוב דמויות חיילי צה"ל בסרט. אלו צצים מדי פעם במהלך סיור לאורך הגדר, אבל בניגוד לתבניות התעמולתיות הנוקשות החוזרות על עצמן בסרטים פלסטינים, ב"הזר" אין מדובר בקלגסים מתעללים ערלי לב, אלא כבני אדם חביבים שחולקים מערכת יחסים ידידותית עם המקומיים. לא כובשים אצילים, אבל אנושיים. "אני חושב שבעולם הערבי יופתעו להיחשף למציאות הזאת", הוא מודה, "במציאות החקלאים בגולן שומרים על יחסים טובים עם הצבא, יש הרבה בסיסים צבאיים בסביבה ויש הרבה עסקים שתלויים בהם. חיילים קונים דובדבנים ותפוחים, וכך מתפתחים יחסים אנושיים וזה משהו ייחודי. הקולנוע מאפשר לך לעצב עולם משלך ובאמצעותו לתקוף את הדעות הקדומות שנובעות מהצורך של מישהו להגדיר את הצד השני. מי שמחזיק בדעה קדומה נמצא בעמדה יציבה שבטוחה בעצמה, אבל אם הוא מעז ללמוד יותר ולבחון מחדש את הידע שלו הוא יופתע".
ובכל זאת, אתה פועל במרחב פוליטי נפיץ שנוטה לאותן הגדרות של שחור ולבן.
"כמובן שיש פה ערך פוליטי. אבל אני אמיץ מספיק להיות אני ואני לא חושש מאף אחד. יש לי ביקורת כלפי מדינת ישראל שביצעה עוולות נוראיות לפלסטינים, ואפשר להבין את התגובות הקשות ולמה הם קוראים לה מדינת אפרטהייד. אבל אם אנחנו רוצים להתקדם מפה אנחנו צריכים להיות אמיצים מספיק גם כדי להפנות חלק מהאשמה אלינו, לפני שאנחנו מצביעים על הכובש. כאמן התפקיד שלי הוא לבחון את המציאות, לבקר אותה, לחשוף ולהיחשף ולהניע שיח. הדימוי השגרתי של חיילי צה"ל זו אולי הדרך היחידה לייצג את הסיפור שלהם, אבל הם לא אמיצים מספיק להפנות אצבעות מאשימות למקום הנכון, או להראות הבנה לצד השני. אם נמשיך להתקרבן לא נגיע לשום מקום. אנחנו צריכים לאזור אומץ, להפסיק עם הבכיינות ולראות בעצמנו גם אחראים למצב".
בהתחשב בדברים הללו, בחירתו של "הזר" כמועמד לאוסקר הזר היא בגדר הפתעה מרעישה, שאפשר לראות בה התפתחות חיובית של הקהילה תרבותית הפלסטינית שלשם שינוי אינה מתמסרת באופן מיידי למסרי התעמולה האנטי-ישראליים הרגילים כמו למשל בסרטים "אמירה" של מוחמד דיאב המצרי, או "פארחה" של דורין ג'יי. סאלם הירדנית. דווקא היצירה המורכבת של פחר אלדין הסורי, שגדל ברמת הגולן ומחזיק במעמד קבע של תושב ישראלי, הועדפה על פניהם, ואלו באים לידי ביטוי בנימוקי הוועדה: "הסרט מציע נושא חדש ברמה הפלסטינית והגלובלית", נכתב, "שפה חזותית ופיוטית שנושאת את האווירה וטבע המקום, וכוללת אסתטיקה וניגודים חזותיים. למרות המרחבים העצומים, יש טשטוש ואפרוריות. בין הצילום, המשחק והאווירה של הסצנה ותחושת המחנק, הבידוד והמציאות של כיבוש מוזר".
וכך, אפילו אנשי משרד התרבות הפלסטיני זיהו את האיכויות האמנותיות הכנות של "הזר" שנוגעות לתחביר החזותי שמציג את הגולן כפי שלא חוויתם אותו אף פעם - מקום לא מקום, שלא מן העולם הזה, קודר וערפילי, ומנגד עתיר צמחייה ובעלי חיים וגם אש בוערת. וברקע נשמעים קולות נפץ מעבר לגבול - הם תמיד שם, כדי להכתיב קצב ליצירה. "עדנאן הוא גבר נואש. דמות נוסטלגית שמתגעגעת למקום שמעולם לא היה קיים. זה סנטימנט של זרות וריחוק אפילו מהפנטזיה שלו עצמו. הוא רומנטיקן והוא מפנטז על מולדת פלאית שהוא לא מכיר", מסביר פחר אלדין את עיצוב הדמות וסביבתה שכאילו מתכתבים ישירות עם "סטאלקר" והסימבוליקה של טרקובסקי. "מה שראיתי בקולנוע שלהם ריתק אותי. זה החלל הזה שהם מעניקים לך כצופה ובו זמנית עוטפים אותך ברגע ונזהרים מאוד מלהכתיב לך אותו. זה קולנוע שהוא מעבר ללספר סיפור לצופים".
לרוע המזל, הקהל הישראלי לא יזכה לצפות ביצירה המפעימה הזאת, וזאת בהוראת המשקיעים בהפקה שאסרו על הקרנות בארץ. פחר אלדין מביע צער על כך, וניכר שהוא מאוכזב מכך מאוד שפוליטיקה גסה ודעות קדומות כופות עצמן על יצירתו האישית. עתה כל שנותר הוא לחלום ולדמיין איך זה היה מרגיש עבורו לחזות בסרטו שלו על המסך הגדול בסינמטק - המקום שבו נחשף לראשונה לקולנוע, המקום ששינה את חייו.
