לחובבי הפַאדו בישראל: לז'אנר הפורטוגזי הייחודי והאהוב של שירי כיסופים וגעגועים יש עדנה בימים אלה. אמש חתמה גיטריסטית פאדו מעולה סדרה בת שלושה מופעים בסטודיו אנט בתל אביב, ובחודש הבא צפויות להגיע ארצה שתי זמרות פאדו גדולות. המוכרת שבהן היא הכוכבת הפורטוגזית הבינלאומית מריצה.
כמו ציפורים ופרחים שגדלים רק באזור אחד בעולם, כך גם הפאדו. הוא צומח בפורטוגל לבדה. בפאדו שרים על אהבה ועל שברון לב, על געגועים לילדות ועל תעתועי הגורל. ותמיד בטון נוּגה-משהו. זו שירת ערגה מלנכולית, ואני מאזין לה ואוהב, כבר עשרות שנים.
את ההרגשה שהפאדו מחולל במאזיניו הפורטוגזים מכנים Saudade (כיסופים, כמיהה). זו תחושה של געגוע למשהו שכבר איננו, לאהוב נעדר, לחלום נשבר. ולא בִּכדִי טוענים שהפאדו נולד בפורטוגל, ארץ של יורדי ים ודייגים, כשירה של נשים שביכּוּ את בעליהן ובניהם שאבדו בסערות הים.
עוד במדור מוזיקה:
בפעם הראשונה ששמעתי פאדו היה זה לפני שנים רבות, כילד בשנות ה-60 (של המאה שעברה), בהופעתה של לא פחות מאשר עמליה רודריגז - המלכה הנצחית של הז'אנר. מהקונצרט עצמו אני לא זוכר כלום, למעט ההתרגשות מנוכחותה של כוכבת-על. ואכן, עמליה הייתה פצצה של כישרון וכריזמה עם קול נדיר, ממש מתת-אלוה. הדיווה הזו הסירה מעל הסגנון המוזיקלי העממי את האבק, הכניסה אותו אל אולמות הקונצרטים הגדולים, ובקולה המופלא הפיצה את שִמעו של הפאדו בכל העולם.
(עמליה רודריגז שרה את Canção Do Mar (שיר הים), 1955)
במהלך השנים שעברו מאז הופעתה של רודריגז בארץ, הייתי בעשרות הופעות פאדו בפורטוגל. כולל אגב בהופעה של סלסטה רודריגז - אחותה הצעירה ופַאדִיסְטַה (זמרת פאדו) בזכות עצמה. זה היה במועדון גדול בשיפולי ליסבון; סלסטה כבר הייתה מאוד זקנה, אך התמידה לשיר בקול חרוך. היא הופיעה עד יום מותה ממש, בגיל 95.
אבל אירועי הפאדו הכי מענגים ששמעתי לא היו בקונצרטים הגדולים או במועדונים הממוסחרים, אלא להפך - ברחוב ובמסעדות הפועלים. היום כבר אין מצב לשמוע כך ברחוב, את מוזיקת הפאדו. אבל בביקורים הראשונים שלי בפורטוגל לפני כעשרים - עשרים וחמש שנים, זה היה עדיין בנמצא. בּבּרים ובמסעדות הזעירות של שכונת אַלפַאמה בליסבון, שהייתה אז שכונת פועלים ענייה (היום זה רובע מתוייר ומפונפן), נהגו לשיר פאדו בצהרי היום. בת זוגי ואני היינו משוטטים בסמטאות התלולות של השכונה, ובכל מקום ששמענו פאדו בוקע - נכנסנו. ואיזה עונג זה להתיישב במסעדונת פשוטה, לנגוס נתחי גבינה יבשה קשה עם לחם לבן, ולשמוע פאדו. הקהל היה פורטוגזי, בני השכונה, וכך גם הזמרות והזמרים. צעירם ומבוגרים, נטולי יומרה - קמים ועושים פאדו. שרים שניים-שלושה שירים ומפנים את מקומם לבא בתור. מעין תחרות על תשואות הקהל הזעיר שכמובן, מכיר כל שיר ומילה ושר עם הזמר.
אך גם כשאינך מבין את כל המילים, יש משהו בטון הייחודי של הפאדו, באופן הגרוני שהצליל מופק, בהשהיית התו בסוף כל משפט - שכובש אותך. ההשהיה הזו אגב, האופיינית לפאדו, מייצרת מקצב שמכונה רוּבַּטוֹ; תחילתו בהאצה ולקראת סוף המשפט - האטה והשהיה, מה שמעצים את הדרמה.
אז מה שמענו אמש ומה נשמע בחודש הבא?
מרתה פריירה דה קוסטה, היא נגנית גיטרת פאדו. מסוג הנגנים שמהגיטרה שלהם בוקעת שירה. בחודש האחרון לבדו היא הספיקה להופיע בסנגל, בברזיל וכמובן בפורטוגל, ואמש גם בסטודיו אנט בתל אביב. זמרי פאדו מסורתי מלוּוים בגיטרת פאדו ייחודית (גיטרה פוֹרטוּגזַה). זו גיטרה עם 12 מיתרים, תיבה אגסית, ראש צוואר שבלולי וצליל שבין גיטרה אקוטית למנדולינה. אבל דה פריירה דה קוסטה מנגנת בגיטרת הפאדו ככלי סולו, לא מלוֵוה. זו תופעה חריגה מאוד בעולם הפאדו, שהרי איך יכול פאדו להתקיים בלא קול אנושי? ובכן - עובדה. וזה אטרקטיבי לא פחות מהפאדו הקולי.
("ממוריאס" (זכרונות) - מרתה פריירה דה קוסטה עם אנסמבל כלי מלווה, 2020)
פריירה דה קוסטה מייצגת אולי את הקצה של מה שמכונה Nueva Fado (הפאדו החדש). זו מוזיקה שבסיסה אמנם פאדו, עם ההמייה הנוגה שלו ועם מקצב הרוּבַּטוֹ. אבל בז'אנר הבסיסי הזה מעורבים גם סוגות אחרות, ובמקרה שלה: פלמנקו, בוסה נובה וג'אז.
ה"פאדו החדש" התפתח ב-20 השנים האחרונות, על רקע הדעיכה הכמעט מוחלטת של הפאדו המסורתי בסוף המאה הקודמת. זמרי הפאדו החדש הפיחו חיים בסוגה הנושנה על-ידי יציקתם של אלמנטים רעננים ממוזיקת עולם ועד רוק; הוסיפו על הגיטרות המלוות כלים אחרים כמו אקורדיון, ויולה ואפילו פסנתר, והרחיבו מאוד את טווח הטקסטים ונושאי השירה. עם זאת הם ממשיכים, כל אחד בדרכו, בעודם אוחזים בפאדו של פעם. וכך, בחלק מההופעה אמש, שילבה פריירה דה קוסטה זמר פאדו חביב בשם דוארטה קוקסו ששר אמנם שירי פאדו חדשים – אך בסגנון המסורתי.
בחודש הבא יתקיימו באשדוד ובתל אביב שני קונצרטי פאדו נוספים של שתי זמרות מרשימות מאוד. הראשונה היא כוכבת עולה בשמי הפאדו בפורטוגל - שרה קוֹרִייַה. היא מגיעה ארצה במסגרת פסטיבל מדיטרנה באשדוד ותופיע ב-14 ביוני במשכן אשדוד. מדובר בזמרת צעירה, שספגה פאדו מינקות (גדלה במשפחה מוכרת של פאדיסטאס), עם קול אלט גדול ועמוק, ושירה בנתיב המסורתי של הז'אנר. קורייה היא זמרת מרגשת והופעתה מעוררת עניין רב.
(שרה קורייה: Porquê Do Fado" " (למה פאדו))
אגב, מעניין לשמוע את המילים של השיר הזה. בתרגום חופשי: "אל תשאל אותי למה בחרתי בפאדו. זו לא בחירה, זו הוויה. זה השיר מהרחובות שבהם גדלתי, זה ערסל ייסוריי. אל תשאל אם העצב הזה מכביד עלי. זהו שיר שהוא תפילה. הפאדו מחפש את החיים האחרים שחייתי, בלא להכירם".
את אורחת הפאדו השלישית שתגיע ארצה כמעט שאין צורך להציג: מריצה היא כיום הזמרת הפורטוגזית המוכרת ביותר בעולם. לישראל היא הגיעה לראשונה לפני כשמונה שנים, במסגרת פסטיבל מדיטרנה באשדוד. הקונצרט שלה שיתקיים בהיכל התרבות בתל אביב ב-27 ביוני - הוא מופע מחווה לעמליה רודריגז במלאת 100 שנים להולדתה. יהיה מעניין לשמוע כיצד מריצה - הנציגה המובהקת של ה"פאדו החדש" תשיר את ה"פאדו הישן" של רודריגז.
(מריצה שרה את שירה של עמליה רודריגז (דמעה) Lágrima)
את השם מריצה שמעתי לראשונה מפיו של נהג מונית בפורטוגל לפני 20 שנה. הוא אסף אותנו ליד מועדון פאדו בקווימברה, ובבוז כבוש אמר משהו כמו "אם אתם רוצים לשמוע איך צריך לעשות היום פאדו - לכו למריצה". אז קנינו דיסק, וזה היה באמת נפלא. במהלך השנים מריצה התרחקה לטעמי מהפאדו והתקרבה, אולי יותר מדי, לפופ. אבל התרומה שלה להתעוררות הז'אנר מחדש לא תסולא בפז. ואכן, לא מזמן, בביקור בעיר הצפונית פוֹרטוֹ, מצאנו את עצמנו נקלעים במקרה לאירוע פאדו שכונתי. מעין תחרות של זמרי פאדו מקומיים, שכולם למרבה השמחה היו צעירים. פאדו ברחוב זה משהו שלא ראיתי כבר שנים בפורטוגל והתחרות הקטנה הזו הייתה הוכחה חייה ומענגת שפאדו אמיתי עדיין חי ובועט.
פורסם לראשונה: 12:27, 16.05.22
