תחילה נשמעים רק קולות גלי הים. אחר כך עולה האור על הבמה והשחקנים הפרושים עליה מיטלטלים באופן מוחשי מאוד, כמו בספינה על מים סוערים. הטלטלה הזו מצד אל צד היא אות לבאות: לאורך כל ההצגה "בכל שעה עגולה", שעלתה בתיאטרון גשר, הקהל ימצא את עצמו מקפץ בין שתי תקופות חיים שלא יכולות להיות שונות יותר: משנת 1995 ל-2020; בין המציאות הישראלית הפוליטית המורכבת לבין חיי תענוגות נהנתניים בקלאב מד.
בתיה כץ היא קריינית חדשות ברדיו בישראל, ומחויבת לתפקידה עד מאוד. היא לא מקריינת רק מן הפה לחוץ, אלא אכפתית ברמ"ח אבריה, כואבת את החדשות הרעות בכל לבה. "מישהו צריך להוריד את הזבל", תתייחס לתפקידה, ושנים אחר כך תודה בהכנעה: "בכל שעה עגולה החיים שלי לרגע קיבלו משמעות".
כץ, בגילומה (המתבקש) של אורנה בנאי, לא מסוג האנשים שכיף איתם במסיבות. היא מחוברת לחדשות בטבור, לא תמצאו אותה רגע בלי הטרנזיסטור שלה, אפילו לא כשחברה גוררת אותה לקלאב מד אכזיב אי-אז בינואר 1995 ("אני והכיבוש ישנים כפיות", תגיד לחברה כשזו תפציר בה להניח לרדיו ולמען השם קצת ליהנות). אחרי רצח רבין, כשהיא שבורה מניפוץ החלום שלה לשלום, היא תעשה מעשה שיעלה לה ב-25 שנה בכלא. ההצגה מדלגת בין ההווה – עם שחרורה של כץ מהכלא וחזרתה לחיים, לבין אירועי שנת 1995 – מהריקודים המאוסים של הקלאב מד, כמייצגים את הבריחה האולטימטיבית לכאורה מהמציאות הישראלית, ועד לרצח ראש הממשלה, כנקודה שבה הכול קרס.
ההצגה, שכתב וביים יחזקאל לזרוב, היא קינה על ישראל שאבדה. "יש מגפה של אנשים מנותקים", כץ מתאוננת, ומבכה על הדור של היום, שבו לאף אחד לא אכפת, ובו רגשות האשמה התחלפו בגילטי פלז'ר. היא מתייחסת לכלא כחופש האמיתי, זה שבו אין נהייה אחר הכסף, השפע, בנייה של מגדלים או כיכרות - זירה החפה מרדיפה ריקה. לעומת זאת, החוץ ה"מקולקל" מגולם על ידי מוטיב הקלאב-מד, שכולו כיף מהונדס בקפידה.
לאורך העלילה שזורים ריקודים אופייניים לקלאב מד – מריקוד הציפורים עם טוויסט קטן, דרך שיר הפופקורן, עיבוד מלנכולי לשיר "למבדה" ועוד להיטים שהשחקנים מבצעים עם שרשרת פרחי פלסטיק על צווארם וחיוכים מאולצים. הניגוד שבין כלא התודעה הריקה שמייצג הקלאב מד לבין הכלא שממנו יצאה בתיה כץ והעולם אליו הגיעה, הוא בחירה מעניינת של לזרוב, והוא בהחלט יוצר את הדיסוננס הרצוי אצל הצופה ושומר על מוטיב הטלטלה שפתח את ההצגה.
ככלל, טביעת האצבע של לזרוב ניכרת במקום הדומיננטי שתופסת התנועה לאורך ההצגה ככלי ביטוי קליל ואלגנטי – בין אם בדינמיקות ריקודיות קטנות בין השחקנים או בבחירה לשלב את הכוריאוגרפיה המגוחכת באופן מכוון של שירי הקלאב-מד. כלי ייחודי נוסף הוא הווידאו ארט, המתמזג באופן מרשים עם פעולות השחקנים ויוצר חוויה רב-מימדית לאורך כל ההצגה. בין אם בגשם יורד, במונית נוסעת, או בסצנה נפלאה המתארת צלילה בתוך מים – האנימציה שעליה אמון ויקטור סורוקין, היא כלי בימוי המשרת ומשלים את המתרחש באופן שאינו גס או מוגזם אלא מעורר השתאות. בנאי מיטיבה לשחק תפקיד שכמו נכתב עבורה, ומרענן לצפות בה בתפקיד דרמטי, לצד מיקי לאון הנפלא שמגלם את בעלה. הילה פלדמן בולטת אף היא בתפקיד חברתה.
למרות כל אלו, הכול טעון בכובד פוליטי-ביקורתי שמבקש להיות מאוורר יותר, אותה עגמומיות מוכרת הנלווית לצפייה בחדשות בערך בכל יום. הגיבורה טוענת שלאף אחד כבר לא אכפת מהחדשות, אבל אולי הצרה היא שדווקא אכפת לנו מדי? כשאנחנו גם מוקפים בזה ללא הפסקה, פלא שנרצה לברוח לקלאב מד ולשמוע רק חדשות טובות? האם הטענה על הדור המנותק לא קצת ארכאית, או לכל הפחות לא ממש הוגנת? ולראייה ההפגנות בבלפור, הממשלה השעטנזית (שעוד לא ברור כמה תחזיק) ובכלל המעורבות הפוליטית הסוערת משני הצדדים. אכן, יש עוד דרך לעבור, אבל לא בטוח שביטוי כמו "מגפת המנותקים" נאמן למציאות, והוא גם לא באמת קורא לפעולה. מקסימום גורם לכמה צקצוקים משמאל.
באחת הסצנות המתרחשות ב-1995 טרום הרצח, טוען אהרון, בעלה של בתיה, שהמלחמות הגדולות במדינה כבר מאחורינו. בתיה בתגובה פורטת בפניו אסונות, לכאורה מדומיינים, שעלולים לפקוד את המדינה בעתיד: חלקי גוף מרוחים על שמשות אוטובוס, נערה נאנסת על ידי קבוצת נערים במלון באילת, גננת מרביצה לתינוק בפעוטון, נשיא מדינה אנס. "אין דבר כזה בארץ. תגידי דברים הגיוניים, שקרו", אומר בביטול.
אם כן, הציניות חוגגת. אבל גם, יש להודות, מעייפת. עם בנאי בתפקיד שכאמור נתפר ממש למידותיה, לפרקים הטקסט נדמה כריאיון טלוויזיה שלה לערוץ הציבורי. זה נשמע מוכר, לעיתים טרחני, אותו געגוע נושן למה שהיה פה לפני רצח רבין. אבל מה עם החשק להתקדם, לא לבכות אלא לבנות. בשל כך, ההצגה לא מטלטלת את ספינת נפשנו, אך כן מצליחה לעורר דיון ולגעת במקום רגיש קולקטיבית. האלמנטים החדשניים שהיא משלבת - בווידאו ארט, בתנועה ובבימוי – הם שהופכים אותה זכירה ומאפשרים לה להותיר חותם כאירוע שהוא יותר ממניפסט פוליטי בן שעה וחצי.
