דמיינו את סינדרלה כאלמנה בריטית מקשישה ואת כריסטיאן דיור בכבודו ובעצמו כפרינס צ'רמינג וקיבלתם מושג, פחות או יותר, של "גברת האריס נוסעת לפריז". וכן, באנגלית זה מצלצל טוב יותר (Mrs. Harris Goes to Paris). סרט שופע טוב לב סינתטי, שבו כל דבר נפלא שיכול להתרחש אכן קורה לגיבורה המקסימה שלו – יאכנע מהסוג שרק שחקנית נפלאה כמו לזלי מנוויל יכולה לגלם מבלי שנחוש כלפיה שטנה.
נדמה שאין דבר שהסרט בוחל בו כדי להרעיף חדווה על צופיו – רובם, מן הסתם, בגילה של גברת האריס. זהו סיפור אגדה גריאטרי, שבמרכזו עוזרת בית בלונדון של שנות ה-50, שבתחילת הסרט מתבשרת שבעלה הנעדר מאז מלחמת העולם השנייה הוכרז כמת. אנחנו מכירים את הדמות הזו מאינספור סרטים בריטיים שעסקו בבני ובנות מעמד הפועלים, וגברת האריס התמימה והנחושה אינה שונה ממה שכבר ראינו. היא עובדת כמנקה בבית משפחה עשירה, ושם במקרה נתקלת בשמלה שרכשה גבירתה. משהו בסגנון די המוני למי שידו משגת, אם תשאלו אותי, אבל את לבה של גברת האריס היא כובשת, כמו גם הכיתוב כריסטיאן דיור. מרגע זה ואילך לא תשקוט הגברת עד שתשיג גם לה שמלה של דיור – אפילו, כפי שהיא מבינה בעצמה, שאין לה לאן בדיוק ללכת איתה.
לביקורות סרטים נוספות:
הסרט, בבימויו של אנתוני פביאן לפי ספרו של פול גאליקו "פרחים לגברת האריס" (ראה אור בעברית בהוצאת מסדה), לא ממש מסביר את הדחף של הגברת נטולת הממון לעשות את כל הדרך לפריז כדי לרכוש לעצמה פריט הוט קוטור. די לו, ולנו, שנבין כי זהו חלום שהיא מבקשת להגשימו. אנו גם אמורים להתעלם מההשלכות המעט בעייתיות של סיפור האגדה הזה, שאינו מתייחס אל הפנטזיה הזו במידה של ביקורתיות. גברת האריס היא בת מעמד הפועלים שרוצה שגם לה יהיה מה שהעשירים יכולים להרשות לעצמם. פשוט, היא צריכה להתאמץ מעט יותר ולסמוך על טוב לבם של האנשים סביבה. על הדרך היא גם תסייע להציל את בית האופנה מקריסה פיננסית. עד כדי כך.
האנשים שנקרים על דרכה ואינם יכולים שלא ליפול בקסמה כוללים מרקיז אלמן (למברט ווילסון) שמזמין אותה להתלוות אליו לתצוגת אופנה אקסקלוסיבית; מנהל חשבונות צעיר ויפה תואר העובד בבית האופנה (לוקא בראבו); דוגמנית הבית (אלבה בטיסטה). שני האחרונים חולקים תשוקה אופנתית לא פחות לסארטר; וגם מנהלת המוסד, אישה קרה ומתנשאת (איזבל הופר), שכמובן תגלה בסופו של דבר את פניה מלאות החסד. וזה עוד בלי להזכיר את האנשים הנפלאים שסובבים את גברת האריס בשכונתה הלונדונית – חברתה הטובה, השחורה (אלן תומאס) וקופאי הימורים במרוצי כלבים (ג'ייסון אייזקס). כל אלה נראים כאילו יצאו ממטבחה של מרי פופינס.
לא שזה רע, באיזשהו אופן. הסרט חינני כמעט כמו הגיבורה שלו שמפתחת תודעה מעמדית בזכות ההוט קוטור. אבל אני מודה שיש לי בעיה עם סרטים שמציגים את דיור כאור הירח משמלת השבת של חנה'לה – זה שמנקה את הכתמים שהותירו עליה הפחמים. וכן, ספק אם יוצרי הסרט והספר מכירים את המעשייה מאת יצחק דמיאל, אבל ההתייחסות, ספוילר בצד, היא בלתי נמנעת. הסרט, במילים אחרות, מציג את בית האופנה שהוא סמל של יוקרה, גלאם והחברה הגבוהה כמי שעובדיו ואפילו העומד בראשו נעתרים לפנטזיה הריקנית של הגיבורה העממית שלו. ומה זה אומר, בעצם, שהדבר שהכי חסר לגברת האריס בחיים הוא שמלה? איזה מין דימוי נשי הסרט מעלה והיא עצמה מייצגת? האם לפנינו סרט על כוחה המעצים של שמלה של דיור? רציני?
מנוויל, הזכורה מסרטיו הנפלאים של מייק לי ("וירה דרייק", "עוד שנה") והייתה מועמדת לאוסקר על הופעתה בסרט שמלות הוט קוטור אחר ("חוטים נסתרים" של פול תומאס אנדרסון), היא שחקנית שתמיד נעים לצפות בה ולהעריך את עבודתה, גם כשזו נדמית קלה מדיי ואפילו מונוטונית – כפי שזה כאן. איזבל הופר מגלמת סוג של מרשעת – ההסתייגות ב"סוג של" נובעת מהעובדה הפשוטה שזה סרט שלא מאמין ברוע אנושי עלי אדמות – וגם היא לא נדרשת למאמץ רב בתפקידה. "גברת האריס נוסעת לפריז" הוא סרט שמספק תצוגת אופנה מרהיבה של עיצובי דיור משנת 1957 (זו גם השנה בה הלך מייסד החברה לעולמו). הוא גם סרט שוקולד חלב כזה שכיף לבלוע במידה. סרט מעולם של אגדות אינסטנט לקהל בורגני שאוהב לראות איך בני מעמד הפועלים מגשימים בלי מאמץ מיוחד את חלום ה"להיות-כמו" שלהם.