זה סיפור על ילדה עם עבר אבל בלי זיכרון של אותו עבר. בלי ידיעה של הפרטים המובנים מאליהם לכולנו: איפה נולדנו? מתי? מי גידל אותנו? איזו שפה דיברנו בתור ילדים? זה סיפור על חיפוש ועל קונפליקט פנימי - לרצות ולא לרצות לדעת. זה סיפור על שלוש אימהות. שתיים מהן התעמתו באמצע המאה הקודמת, והשלישית מוצאת היום נחמה במשפחה שהקימה. וזה סיפור על בחירה שעשתה אותה ילדה, בחירה בין עבר לעתיד, בחירה שהכניעה את זו שעשו עבורה המבוגרים האחראיים בחייה. הסיפור הזה, שמבוצע ברגישות ובנחישות, התנקז לסרט הדוקו "הבחירה של ניצה", שישודר הערב (שבת) בכאן.
העניין של הבמאי הוותיק אורי ברבש בתכנים הקשורים לשואה, הוביל אותו לפני מספר שנים לספר בשם "אל האחות הלא ידועה", שכתבה ההיסטוריונית ד"ר שרון גבע, ובו קיבצה את סיפוריהן של גיבורות השואה. אחד מהם, תיעוד קצרצר בן עמוד וחצי, סיפר על ניצה קפלן, ילדה שעלתה לארץ מפולין על הספינה "אלכסנדריה" תחת השם ניוטה בולסטט, והועברה למוסד ליתומים. לאחר זמן מה היא אומצה על ידי חנה ומאיר קפלן, זוג ישראלים מבוגרים ששכלו את בנם היחיד במלחמת השחרור. בני הזוג קפלן שינו את שמה לניצה והעניקו לה חיים חדשים בקריית מוצקין. הם קנו לה בובה, שמלות והכינו לה חדר. ניצה, שזכרונה מרחיק רק עד התקופה ששהתה במוסד היתומים וכל מה שקרה לפני כן נמחק ממנו לחלוטין, זכתה באהבת אם ואב שעליה חלמה.
כשהייתה בכיתה ב', התחילו להקיף את ניצה מבוגרים ששאלו אותה שאלות. מבחינתה השאלות האלו איימו על החיים החדשים שקיבלה, כמו התגשמות של חלום שעכשיו עומד בפני סכנת קטיעה. מה שהיא לא ידעה זה שבתקופה ההיא התנהל בבית המשפט המחוזי בחיפה סוג של משפט שלמה, שעסק בה - חיה ויחזקאל בורנשטיין, ניצולי שואה שעלו לארץ מפולין, טענו שניצה היא בתם האובדת, לוסיה, ודרשו להשיבה לידיהם. בני הזוג קפלן, על ספסל הנתבעים, טענו שניצה אינה לוסיה וסירבו לוותר עליה. בדיקות DNA לא היו אז בנמצא, והקביעה האם בני הזוג בורנשטיין הם אכן ההורים הביולוגיים הושארה בידי השופט משה לנדוי (שכמה שנים מאוחר יותר היה יו"ר חבר השופטים במשפטו של אדולף אייכמן). הפרטים האלה התבררו לניצה, רק כמה שנים לאחר מותה של אמה המאמצת, בתיקיית מסמכים שמצאה בביתה.
ברבש, שחש את העקצוץ המוזר של סיפור מסקרן שעשוי להפוך לפרויקט דוקו, הגיע לניצה דרך ד"ר גבע, ופרש בפניה את הרעיון לסרט. "זה לקח קצת זמן להגיע אליה", הוא מודה בריאיון ל-ynet. "על פניו כשפוגשים אותה היא כמו כל אחד, עושה הליכות בים, אוהבת אופרות ויש לה נכדים ומשפחה גדולה, אבל אתה מרגיש שזה ממד שקשה לחדור דרכו". בשלב הזה קפלן כבר הייתה מודעת לרוב פרטי המקרה שלה, הודות לתחקיר פרטי שביצעה בעשור האחרון. היא הגיעה עד ל"יד ושם", לוושינגטון ולפולין כדי להתחקות אחרי מידע, ובשנים האחרונות נהגה לשבת עם זכוכית מגדלת ו-20 דפי הפרוטוקול של המשפט שנערך בשנות ה-50, ולהעתיק אותו בכתב ידה כדי לפענח אותו. "אני חושב שהיא רוצה אבל פוחדת לגלות", מאבחן ברבש. "היא רוצה לחשוף את הסיפור אבל לא באמת רוצה".
"כל סיפור על השואה משאיר אותך חסר אונים, אי אפשר לתת ביטוי אמנותי לתקופה ההיא"
אחד האלמנטים שהופכים את "בחירתה של ניצה" לעוצמתי כל כך, הוא הבחירה הוויזואלית-אמנותית של ברבש לייצג את שתי הנשים, חיה קפלן וחיה בורנשטיין, על ידי שחקניות (שירי גולן והלנה ירלובה, בהתאמה). שתיהן מופיעות על רקע תפאורה צנועה שמדמה את ספסלי בית המשפט, כשברקע נשמע קולו של השופט, שמגלם השחקן יגאל נאור. הטקסטים של שתי הנשים מבוססים על פסק הדין המורחב של המשפט, ועל תחקיר אישי ותקופתי שביצע ברבש. "ניצה היא עולם ומלואו", הוא מסביר, "אבל מהר מאוד הבנתי שהדמויות של האימהות לא פחות חשובות. מכיוון שהן כבר לא בחיים, הייתי חייב לברוא את הדמויות שלהן מתוך הפרוטוקולים של המשפט, מתחקיר של ניצה וקרובי משפחה אחרים ומהמון השלמות. יצרתי את התחביר ההיברידי, כלומר סרט עם ממד דוקו קלאסי, התיעוד של ניצה והמפגשים עם המשפחה והחברות שלה, אבל מצד שני שימוש באמצעים דרמטיים, וריאציה של דוקו-דרמה".
כלומר?
"יש שחזור של העדויות בבית המשפט אבל זה לא באמת שחזור, זה ניסיון לתת ביטוי דרמטי ולבנות את הדמויות באופן אינטימי, ולכן החלטתי שאין שופט ואין סנגור או קטגור, אני רוצה רק את שתי הנשים האלו. בגלל זה היה לי חשוב להכניס גם את הצילומים של אחורי הקלעים, 'הממד הברכטי' אני קורא לו. אתה רואה את השחקניות מתכוננות לתפקיד כדי שלא נחשוב לרגע שאלו האימהות האמיתיות. שנבין שאלה שחקניות שעושות לנו שירות בגילום הדמות".
איפה נתקלת בבעיה?
"לא היה לי אף אחד שהכיר את חיה בורנשטיין, פרט לניצה שראתה אותה פעמים בודדות כי היא חויבה על ידי בית המשפט, אבל זאת לא היכרות אמיתית. ידעתי איפה היא גדלה ולאן היא ברחה, וסביב הידע ההיסטורי עיצבתי לה דמות. למשל הסיפור של הבנות שלה, שאנחנו יודעים מה קרה להן אבל התיאור שלה איך היא רואה את הדירה שלה בקומה השלישית בוערת ואת החפצים נזרקים, אלו תוספות שהוספתי. טבח קיילצה זה סיפור אמיתי על טבח שפולנים עשו בניצולי שואה ב-46', שנה וחצי אחרי המלחמה, אז השתמשתי בו כדי לעבות את סיפור הבריחה שלה מפולין והעלייה שלה לארץ.
מתוך "הבחירה של ניצה"
(באדיבות כאן)
"חיה בורנשטיין לא דיברה עברית, רק יידיש. הייתי צריך למצוא שחקנית שיכולה להתמודד עם השפה, והלנה עשתה את זה נפלא. מבחינתי השימוש ביידיש מרתק כי זו שפה אנרכיסטית. היום המילה 'אנרכיסט' הפכה להיות קללה אבל אנרכיסט פשוט רוצה עולם מושלם, אוטופי, בלי שלטון ושכולם בו טובי לב. הוא לא מעוניין בכאוס. ליידיש מעולם לא היה ממסד או משטרה או ממשלה, היא באמת הייתה שפה חתרנית והיה חשוב לי נורא שהעדות שלה תהיה בשפה הזאת".
הסצנות האלו מזכירות מאוד את משפט שלמה.
"במשפט שלמה המלך היה פסיכופת. ההצעה לחתוך את התינוק היא כוחנית ומכוערת, איזה מוסר השכל בכלל אפשר ללמוד מהמשפט המבעית הזה? אבל נעזוב את זה. הסיפור של ניצה הוא בעצם הדי. אן. איי של הגורל היהודי. מצד אחד אמא ששכלה שלוש בנות בשואה ומנסה להחזיר אליה את הבת היחידה שנותרה בחיים, מצד שני אמא ששכלה את הבן היחיד שלה במלחמת העצמאות. המושגים שואה ותקומה מקבלים חיים בדמות שתי נשים שנאבקות. והסיפור שלה הוא סיפור אישי ואינטימי אבל הוא מתעלה גם למשל קיומי על החיים שלנו, ופה הבחירה שלה הופכת להיות סימבולית".
אבל בניגוד למה שאנחנו רגילים להרגיש בדרמה משפטית, בסיפור הזה הצופה לא יכול לקחת צד. אתה מניח טרגדיה מול טרגדיה, אסון מול אסון, ואין הפי אנד לסיפור הזה.
"כל סיפור על השואה משאיר אותך חסר אונים מבחינת האופן שבו אתה רוצה לתת לו ביטוי. יש את המשפט האלמותי של הפילוסוף הגרמני תיאודור אדורנו, שאמר שכתיבת שירה אחרי אושוויץ היא מעשה ברברי. הוא בעצם התכוון שאי אפשר לתת ביטוי אמנותי לתקופה ההיא, וזה נכון".
לכתבות נוספות במדור טלוויזיה:
למרות שההורים שלו עלו לארץ כנערים עוד לפני מלחמת העולם השנייה והוא יליד הארץ, ברבש מעיד על עצמו שהוא "נטוע בתקופת השואה כבר עשרות שנים, מאז שאני בעל הכרה. כלומר גנטית אין לי קשר ישיר, אני לא דור ראשון או שני או שלישי, אבל כבר הרבה שנים אני מרגיש עמוק מאוד, מטאפורית, שאני דור ראשון, זה חלק מהותי בזהות הרוחנית שלי". לבתו הוא העניק את השם תמה, על שמה של תמה שניידרמן, לוחמת בגטו ורשה וביאליסטוק, ולא מעט מסרטי הדוקו שיצר עסקו באופן ישיר או עקיף בשואה, בהם "משפט קסטנר", "אביבה 41" ו"דבש שחור".
"אמיל פקנהיים, תיאולוג יהודי שאני מאוד מחובר לכתבים שלו, אמר שלא רק האמנות נכשלה בניסיון לתת ביטוי לשואה, אלא גם הפסיכולוגיה, ההיסטוריה והפילוסופיה, ושהדרך היחידה להתמודד זה לבחור בחיים. הוא, אגב, גם היה ציוני גדול ואמר שהקמת המדינה זו הבחירה בחיים. אני לא חושב שהוא התכוון לפרופיל החברתי-פוליטי של היום, אבל אז, בתקופת הקמת המדינה, בוודאי שכן. ובעצם אמרתי לעצמי שזה מה שניצה עושה, מבלי לדעת. שהיא, מבלי להיות מודעת, בעצם מגשימה את תפיסת העולם שלו. היא בחרה בחיים".
ברבש שלא מסתיר את עמדותיו הפולטיות ואת הדאגה מהשינויים בארץ מספר איפה נושא הדוקו פוגש את המציאות של היום. "כשאני משוטט בחומרים של השואה, מול הרוע המוחלט שאי אפשר להסביר אותו אני נתקל בערכים אנושיים של תיקון עולם, של מסירות נפש, של הקרבה, סולידריות, קידוש החיים, ישנה התעלות של ערכים אנושיים מוחלטים. ואלה הערכים שאפיינו את האנשים שהקימו את המדינה הזאת. אבל מה שהיה פעם תיקון היום הופך להרס, לשאיפה לכאוס. הכול מונע משחיתות, בצע, תפיסה משיחית או כזו שמובילה למדינת הלכה.
"זה משטר שבנוי על שקרים, על הזיות מסוכנות. אני הולך במחאה עם שלט שיצרתי בכתב יד, וכתוב עליו '1995 - רצח רבין, 2023 – רצח הדמוקרטיה'. זה התחיל כבר אז. ניצה הגיעה הנה חסרת כל, חסרת זיכרון, חסרת זהות, שום דבר לא היה לה. ובאה משפחה שקרה לה הנורא מכל והיא בוראת לה חיים. זה קרה למאות אלפי עולים שגורשו מארצות ערב או לניצולי שואה שבשארית כוחותיהם הגיעו הנה. כולם הגיעו מרוסקים פיזית ונפשית ומוכי טראומה, והמדינה התמודדה עם זה עם המון טעויות אין ספק, אבל כאלו שנעשו בתום לב. לא מכוונה רעה. היום הכוונה היא רעה, היא הרסנית. וזה הבדל מהותי.
"תארי לך שהייתי זוכרת כל מה שעברתי, לא יודעת אם הייתי יוצאת מזה שפויה"
ביוני 1952 פסק השופט לנדוי את קביעתו, והכריז כי לאחר שמיעת העדויות ולפי התרשמותו האישית, ניצה-ניוטה היא אכן הילדה האובדת לוסיה, וכי על ההורים המאמצים להשיב אותה להוריה הביולוגיים. חיה ויחזקאל בורנשטיין התגוררו אז במעברת ראש פינה, ובני הזוג קפלן החלו לבקר אצלם, יחד עם ניצה, כדי שתתרגל בהדרגה אל ביתה החדש. אלא ששמו של הסרט הוא "הבחירה של ניצה" ולא "הבחירה של השופט לנדוי", ולא בכדי. לאחר מספר ביקורים הגיע הלילה הראשון של ניצה אצל הוריה החדשים, בביתם של ידידי משפחת בורנשטיין בחיפה. ניצה, בתחילת העשור השני לחייה, התעוררה מוקדם בבוקר בבית הזר, ירדה למטה, מצאה את פסי הרכבת ופשוט צעדה לאורכם, עד שהגיעה לקריית מוצקין.
5 צפייה בגלריה
"ניצה סירבה להכיר בה. מבחינתה יש לה משפחה והורים, נקודה". ניצה קפלן. מתוך "הבחירה של ניצה"
(צילום: עופר דורי)
"לא חשבתי על כלום", היא משחזרת בריאיון ל-ynet, "היום, כשאני חושבת, אני לא יודעת איך עשיתי את זה. פשוט ירדתי למטה, ידעתי איפה עוברים פסי הרכבת, ידעתי שאם אני אלך על הפסים אני אגיע למוצקין, והגעתי. יצאתי מוקדם והגעתי לפני הצהריים". הוריה ההמומים הכניסו אותה הביתה ומאז היא לא ביקרה שוב בבית ההוא. לאחר המקרה הגיעו שני זוגות ההורים להסכמה שניצה תישאר בבית הוריה המאמצים. "ההליכה הזאת על פסי הרכבת", מוסיף ברבש, "אני לא בחרתי את הדימוי הזה של פסי הרכבת. אנחנו יודעים לאן הפסים האלה הובילו בשואה אבל פסי הרכבת של ניצה הובילו אותה למקום אחר לגמרי".
אתה חושב שהבחירה בהורים המאמצים היא בחירה בחיים?
"באופן חד משמעי. כשהיא נלקחה מבית היתומים זה היה יום ההולדת שלה, שם החיים שלה מתחילים. ואני חושב שהיא עשתה בחירה נכונה, כי מבחינתה חיה בורנשטיין היא לא אמא שלה. לא משנה מה בית המשפט אמר. אחרי שההורים חותמים על ההסכם והיא נשארת אצל בני הזוג קפלן הם מקווים שייווצר איזה קשר, אבל זה לא קרה. ניצה סירבה להכיר בה. מבחינתה יש לה משפחה והורים, נקודה. היא אימצה את האח השכול שהיא לא הכירה. יש תמונה גדולה שלו אצלה בבית והיא עולה לקבר שלו כל שנה".
"אבא שלי עשה הכול כדי שהזוג בורנשטיין יגיעו למוצקין", מספרת ניצה, "הוא אפילו סידר ליחזקיאל עבודה בתנובה, אבל הוא פוטר כי הוא עשה שוק שחור - לקח הביתה ביצים ומכר אותן בתקופת הצנע. כשאמרו לי ללכת אליהם הלכתי כי אמא שלי אמרה, לא היססתי. אחר כך ראיתי שזה טוב מאוד ללכת אליהם, לקחת כסף לסרט או משהו כזה, אבל לא בגלל שראיתי בהם הורים. לא הרגשתי אליהם כלום.
5 צפייה בגלריה
"במסמך מוזכרות גם עוד אחיות, וזה משהו שהייתי רוצה שיהיה לי. לאורך כל החיים שלי תמיד הרגשתי שאם אני אפול, אין לי אח או אחות שירימו אותי. אז למדתי להיות לבד". ניצה קפלן. מתוך "החירה של ניצה"
(צילום: עופר דורי)
"גברת בורנשטיין ביקרה אצלנו אולי פעמיים. אני זוכרת שפעם היא הגיעה אלינו הביתה זועמת ואמרה שאני גונבת מהם כפיות, ואמא שלי הראתה לה שהכול פתוח בבית ו'ניצק'לה אף פעם לא לקחה שום דבר'. נורא נפגעתי מהקטע הזה שהיא אומרת שאני גנבת, אז לאט לאט הפסקתי ללכת אליהם, מכיתה ז' או ח', ואז ממש לא עניין אותי כלום".
בבוקר הריאיון קפלן ממוקדת כולה במסמך נוסף שעשוי לשפוך אור על הפרשה, שמצאה במוזיאון השואה בוושינגטון. המסמך עשוי להעיד על כך שאביה הביולוגי של ניצה חיפש אחריה בארץ, אבל בגלל ששם המשפחה שלה שונה לבולסטט הוא לא מצא אותה. "זה מציק לי, כי במסמך הזה מוזכרות גם עוד אחיות, וזה משהו שכן הייתי רוצה שיהיה לי. לאורך כל החיים שלי תמיד הרגשתי שאם אני אפול, אין לי אח או אחות שירימו אותי. אז למדתי להיות לבד".
כילדה היית מודעת למשפט שהתנהל סביבך?
"לא כל כך, למרות שאנשים סביבי ידעו. כל החברים שלי במוצקין ידעו אבל אני ידעתי רק שאני מאומצת. פתאום התחילו לבוא אליי אנשים ובבית ספר, בכיתה ב', פתאום לוקחים אותך לחדר המנהל ושואלים אותך שאלות. הדמיון עבד אצלי שעות נוספות. כשהיה הזמר אלביס פרסלי אמרתי לבנות שהוא לא יודע אבל אני בטח אחות שלו, ידעתי שאני מאומצת אבל קיבלתי חיים חדשים והרגשתי שזה מאיים עליי".
לא עניין אותך בתור ילדה אם הם ההורים הביולוגים שלך או לא?
"לא, וגם לא ניסיתי לחשוב על זה. קשה מאוד להסביר. אני מצאתי מקום טוב וחם, אומנם הוא היה מקום עצוב בגלל הנפילה של הבן, אבל הם עטפו אותי. אבא שלי צחצח בשבילי את הנעליים. לא עשיתי כלום. את בתור ילדה היית עוזבת מקום כזה? פעם אחת היא באה אלינו הביתה, אני לא יודעת מתי אבל הרגשתי רק איום אז באותה תקופה ישנתי עם אבא שלי, עד כדי כך".
היום, עקרונית, את יכולה לעשות בדיקת די. אן. איי.
"על גופתי. לא רוצה. למה לעשות את זה לילדים? כבר נעמדתי והכול טוב לי, להתחיל מהפך כזה, אני לא מוכנה. אולי אני נראית לך חזקה אבל אני רגשית מאוד. מאוד".
כלומר אם היום מישהו היה אומר לך "יש לי מעטפה ושבתוכה נמצאת התשובה שלך"
"לא הייתי פותחת אותה. די. בגילי... עברתי מספיק כדי להגיע לפה. הייתי ב'עמך' שנה שלמה ולא דיברתי. שמעתי את האחרים מדברים על החיים שלהם בשואה ואמרתי לעצמי 'מה כבר יש לי להגיד. הם זוכרים, מזל שאני לא זוכרת שום דבר'. נכון? תארי לך שהייתי זוכרת כל מה שעברתי לא יודעת אם הייתי יוצאת מזה שפויה".
מתוך "הבחירה של ניצה"
(באדיבות "כאן")
במסגרת הסרט מתראיינים גם שושי ברונר, הפסיכותרפיסטית שמטפלת בקפלן מטעם ארגון "עמך", המרכז הישראלי לתמיכה נפשית וחברתית, והפסיכיאטר ד"ר הנרי שור, שמנתחים את האופן שבו הדחיקה לחלוטין את עברה. "ד"ר שור אומר שזה לא מצב נפשי שבו הזיכרון מודחק ואולי בטיפול זה יעלה", מדגיש ברבש, "אי אפשר להציף כלום כי זה לא מודחק, זה נקרע, נתלש ונזרק לתהום. וזו אחת הסיבות שרציתי לספר את הסיפור שלה, כי הרגשתי שהאישה שעומדת מולי מסתירה המון, מסתירה מעצמה דברים שהיא לעולם לא תגלה. כששאלו אותי מה הוואן-ליינר של הסרט הזה, אמרתי שזה ציטוט שלה: 'לפעמים הלא נודע יותר טוב'.
"לדעתי היא באמת מחפשת ומנסה לפענח אבל מצד שני היא לא רוצה לדעת. כשביקרנו בבית הקברות, לא רחוק מהקבר של ההורים המאמצים שלה קבורה האמא שבית המשפט החליט שהיא האמא הביולוגית שלה. בשלב מסוים רציתי להציע לניצה שנלך גם לקבר של חיה בורנשטיין, אבל לא עשיתי את זה והיא לא הציעה. היא לא ניגשת לשם ואני לא רציתי לגעת בפצע פתוח.
"יש בסרט סצנה שאני באופן אישי אוהב, ולא ציפיתי לה. במהלך החיפושים ניצה כתבה יומן. היא אף פעם לא סיפרה לי עליו. גיליתי עליו במהלך הצילומים. גם כשהיא סיפרה על היומן היא סיפרה עליו כבדרך אגב, ביקשתי ממנה להביא אותו וכשהיא פתחה את היומן והקריאה פסקה ממנו, שם היא נשברת בפעם הראשונה, כשהיא מספרת על ילדה שמחפשת יד שתאחז בה. ההחלטה של ניצה לפני שיצאה למסע הייתה 'אני לא הולכת לבכות, אני לא רוצה להישבר', וקרה לה בדיוק הדבר ההפוך. וזה לא שאני שברתי אותה, אבל כשהיא נשאבה לתוך מקום שהיא לא מוגנת בו, שם פתאום נחשף אצלה המקום הרגשי, שחזק יותר מכל זיכרון או זהות".
