בבואנו לבחור לעצמנו את הבינג' הבא, לא בטוח שהאצבע שלנו הייתה מתקדמת בטבעיות לעבר סדרה שהוגדרה כ"סדרה חשובה". נדמה שסדרות "חשובות" זכו לקומפלימנט המעט מפוקפק הזה כי הן עוסקות בנושא "חשוב", כלומר רציני, שיש לעסוק בו בכובד ראש, ובעיקר כי הן נכשלו באתגרים החשובים לא פחות כשזה מגיע לסדרת טלוויזיה – לבדר, לרגש (סליחה), לסחוף ולהצחיק. כל מה שנשאר להן הוא להיות "חשובות". בואו, זה נשמע כמו משימה שאמורים להוסיף לטו-דו ליסט ולא כמו משהו שתבחרו מרצון להתמסר לו בזמנכם הפנוי. "חיים אישיים" (Intimacy), הסדרה שעלתה בנטפליקס לאחרונה הייתה יכולה להיחשב ל"סדרה חשובה", כי היא עוסקת בנושא רלוונטי וכבד משקל – פגיעה בפרטיות בעידן הדיגיטלי והאופן שבו החברה מגיבה אליה. הייתה יכולה להיחשב אלמלא הייתה גם, בפשטות, סדרה טובה.
"חיים אישיים" – טריילר
(באדיבות נטפליקס)
על פניו מדובר בעוד מותחן ספרדי מבית נטפליקס. הוא עוסק, במינונים משתנים, בחייהן של ארבע נשים שונות: מאלן (איציאר איטונו, "בית הנייר") היא סגנית ראש העיר בבילבאו, בחבל הבאסקים. מאלן הצליחה להרים מפלגה כושלת כשהצטרפה אליה זמן מה קודם לכן ועכשיו היא עומדת לקטוף את הפירות בצורת מועמדות מבטיחה לראשות העיר. רגע לפני הבחירות מופץ ברשת סרטון שלה מקיימת יחסי מין על חוף הים עם גבר אנונימי, וטורף את הקלפים. התדמית הציבורית של מאלן קורסת, בין אם מפני שמדובר בבגידה – היא נשואה ואם לנערה בגיל ההתבגרות – ובין אם סתם כי אשה שנחשפה ברגע אינטימי אמורה לחוש בושה. המפלגה של מאלן דורשת ממנה להתפטר והיא פותחת במאבק בכל החזיתות, ובעיקר נחושה לגלות מי הפיץ את הסרטון ולמה.
קו עלילה מקביל עוסק באחיות, אנה ובגו (פטרישיה לופז ארנז). סרטונים של אנה שבהם היא מקיימת יחסי מין הופצו במקום העבודה שלה והדבר הוביל להתאבדותה. בגו מגלה את הנסיבות רק לאחר מותה ומתקשה לעכל את העובדה שאנה העדיפה להסתיר ממנה את המצוקה שלה. דרכן של מאלן ובגו מצטלבת במהלך הסדרה, בין היתר הודות לדמות נשית שלישית, אלישיה, חוקרת המשטרה שאחראית על מחלקת פשעי הסייבר ומושקעת אידאולוגית בלכידת הפושעים ובעיקר בהנכחת שיח חדש שמבהיר שמדובר בפשע שקורבנותיו לא אמורות לחוש בושה אלא לדווח.
ציר העלילה הרשמי הוא הניסיון לפצח את המקרה וללכוד את האדם שהפיץ את הסרטונים, אבל מי שיגיע ל"חיים אישיים" מהסיבה הזאת עלול להתאכזב. פתרון התעלומה הוא בנאלי וסתמי מהסיבה הפשוטה שלא שם מצוי ליבה של הסדרה. השלד שלה הוא התהליך הרגשי של הדמויות, ואת הטיפול בו היא מבצעת בהצלחה מפתיעה. שתי היוצרות של הסדרה ניסחו באופן בוטה למדי, אבל גם מדויק, את המסרים שביקשו להעביר. "אני נבוכה אבל לא מתביישת", אומרת מאלן במסיבת העיתונאים אחרי שהסרטון מופץ. "הבושה היא עבור מי שניסה להשתמש בחיים האישיים שלי כדי להרוס אותי".
בניגוד לסדרות הספרדיות הממוצעות, שמעלימות את אפיוני הדמויות והניואנסים ומשקיעות אותן במחוות דרמטיות מיותרות, "חיים אישיים" עוקבת אחרי כל הרגשות שמציפים נשים (וכנראה גם גברים) בעקבות התמודדות עם מצב מורכב כמו פריצת גבולות הפרטיות. הפגיעות, הכעס, ההכחשה, האשמה וההרס העצמי, הדיכאון. היא מצליחה לעורר מחשבה והזדהות בסוגיית ה"מה ציבורי ומה פרטי" בעידן שניזון מטכנולוגיה שבו הגרסה הווירטואלית שלנו לא תמיד תואמת את הגרסה האמיתית. היא כתובה מצוין, משוחקת באיפוק יחסי, בעיקר בגזרה של איטונו, שמתווכת את העלילה של הדמות שלה על כל הניואנסים והקונפליקטים שלה, ובגדול הופכת נושא "חשוב" למסע רגשי מעורר אמפתיה. נכון, עדיין ניכרים פה הסימפטומים של הסגנון הספרדי – ווייס אובר לא נחוץ ושימוש מופרז בפלאשבקים – אבל כל אלה לא גורעים מהיכולת להתחבר לסדרה ולהתמסר אליה.
חטאה היחיד של "חיים אישיים" הוא גם חטאן של לא מעט סדרות נטפליקס אחרות, הלא הוא "חטא שמונת הפרקים". התשוקה של החברה למתוח את התוצרים שלה על פני שמונה פרקים בני כמעט שעה כשהחומרים שיש לה היו מאכלסים סדרה מהודקת וקצבית של ארבעה-חמישה פרקים, בעיקר בגזרת עלילת המתח, משאיר אותה עם שפל קטן איפה שהוא באמצע העונה. אבל לא מדובר במשהו שאי אפשר לצלוח עם קצת עזרה מידידנו הטוב, פאסט פורוורד. זהו מחיר פעוט לשלם עבור סדרה מתגמלת, סוחפת, מעוררת מחשבה וכן, גם חשובה.
