ברכבת מקופנהגן למאלמו על הגשר עוד לא היו שום סימנים להפגנה הפרו-פלסטינית. דיברתי עם זוג דנים שבכו שמקלקלים להם את המסיבה השנתית. הכרטיסן הגיע וביקש כרטיסים. שלי נפלו מהכיס. הוא המשיך הלאה בלי להתעכב. "אם היית שבדי או דני, הוא היה קונס אותך. לכם הם מוותרים. אין שום דבר שקורה למי שעובר על החוק".
מחאות נגד ישראל במאלמו, שבדיה
(צילום: זאב אברהמי)
כשיצאתי לרציף בתחנה המרכזית של מאלמו, היא נראתה כמו ג'נין. דגלים נפרשו, מבוגרים עם כאפיות, ילדים בתחפושות נוחבה, סטיקרים, תופים. מקומיים עמדו עם שלטים ממוסמרים למוט עץ ועליהם, משני הצדדים, הכיתוב: "להחרים את ישראל". הם הוליכו את ההמונים להפגנה, כמו מורי דרך מנוסים. השבדים הם עם מסודר.
הוצאתי את הנייד והתחלתי לצלם. אחרי כמה שניות קפצה עלי אישה כבת 60, לבושה בשמלה בדוגמת כאפיה, ראשה מכוסה במטפחת פלסטין. פיה מכוסה במסכת פלסטין, ודרשה ממני לא לצלם. אמרתי שאנחנו חיים בדמוקרטיה ובמקום ציבורי, והיא דרשה שאפסיק לצלם ושאמחק את התמונה. החברים שלה הקיפו אותי והיא הלכה לקרוא לשוטר. השוטר אמר לה שמותר לי לצלם. הם עקבו אחריי להפגנה. היה קצת לא נוח, אבל רק לא נוח.
היא ניגשה לעוד שוטר, הזעיקה כמה אנשים נוספים מההפגנה שהתחילו לצלם אותי ללא הפסקה. בזמן שהם עושים עלי בוק של קלוז-אפים, היא ניסתה לשכנע את השוטר שלי אסור לצלם אותה. רגע של אבסורד, בתוך ביצה מטונפת של שנאה. הקריאות זעקו מכל עבר שירי שנאה לישראל וערגה לפלסטין. מהים ועד הנהר, אבל גם מהנהר ועד הים.
נכנסתי פנימה. בתוך כמה דקות היא הופיעה, מלווה בשבעה או שמונה צעירים מוסלמים עם מיטב האקססוריז. הם דרשו לראות תעודות ולהוכיח שאני לא יהודי ולא ישראלי. אמרתי שאני יהודי וישראלי ואני לא נותן להם את הת' של התעודות. הם הקיפו אותי, כשלפתע חפץ קהה פגע בראשי בעוצמה. התפתלתי למטה, הנחתי ידיים על הראש, ורק חיפשתי מאיפה אפשר לברוח. השוטרים השבדים נתנו רק הגנה היקפית על הכיכר הכבושה, ולא נכנסו פנימה. השבדים הם עם מסודר.
"ממאלמו ועד ג'נין, פלסטין תהיה חופשית", הם קראו. חטפתי כמה בעיטות ואגרופים יבשים. חשבתי: או שאני מרביץ חזרה והשוטרים רואים את מי שמחזיר, או שנותנים לגל לעבור.
האדרנלין שטף את הפחד. הגאווה המטופשת של לא להתנצל על מי שאתה ומה שאתה עושה שטפה את הכאב. יש חבורות כחולות, ומאות תמונות שלי הופצו בקבוצות וואטסאפ. גם זה יעבור.
