מיכאל מאיר הוא לא שם שגור בשגרת תעשיית הקולנוע הישראלית. הוא נולד בחיפה ומתגורר בארצות הברית כבר יותר מעשרים שנה. כתסריטאי ובמאי הוא מעורב ביוזמות שונות בלוס אנג'לס, אבל הוא מעולם לא עשה כותרות בהוליווד כמו גיא נתיב, ליאור רז, גל גדות או איילת זורר. ולמרות זאת, יש למאיר בן ה-48 זכויות כבמאי ישראלי שעושה סרטים ישראלים בעברית. זכורה לטובה הדרמה הרגישה "עלטה" מ-2013 בכיכובם של מיכאל אלוני וניקולס יעקוב, ואילו היום (ה') עולה לאקרנים סרטו השני והשונה לגמרי - "נתראה בשמחות".
נתראה בשמחות – טריילר
הקומדיה הרצחנית והמטורללת בכיכובם של שני אטיאס, לירז חממי, אלון פדות, גיא אדלר, איריס בהר, עידו מור ואחרים, אולי דוברת עברית אבל היא מתחוללת כל כולה באחוזת פאר בלוס אנג'לס. למרות המרחק מהמולדת, הדמויות ומערכות היחסים מבטאים היטב את החוויה הישראלית בקליפת אגוז - מה שרואים משם לא רואים מכאן. "הקהילה הישראלית בלוס אנג'לס נובעת מכך שהיא כל כך מגוונת", מסביר מאיר בריאיון ל-ynet, "יש בה אנשים שהיגרו לכאן בשנות ה-70 וה-80 וכאלה שהגיעו רק לאחרונה. יש אנשי נדל"ן ויש קולנוענים, ימנים ושמאלנים. כשאני מגיע לבקר בארץ לא יוצא לי לפגוש כזה מגוון של אנשים".
עלילת הסרט חדה, שנונה ומושחזת ככל שמדובר בבדיחות שבו, וכן בסכינים ושאר אמצעי הלחימה שצצים לאורכו. היא מתחוללת במהלך כמה שעות באחוזה מפוארת של איש העסקים המצליח יוסי (מור) ואשתו סיגל (חממי). הזוג המלכותי מארחים כמה חברים ישראלים לארוחה במוצאי שבת. מסביב לשולחן הצהרות אהבה מלאות תשוקה נחשפות כשקרים, החברויות האמיצות מתגלות כמופרכות, היצרים מתלהטים והאלימות פורצת ומקצינה. זה נשמע מזוויע ומבהיל, אבל זה בעיקר מצחיק - קומדיית אימה שהיא בחלקה קומדיית טעויות. לפי מאיר, שכתב את התסריט ביחד עם גיא אייל, מדובר בהקצנה בדיונית שהתחוללה בראשו בזמן אמת במהלך ביקור בסעודת ראש השנה אחרי בחירת דונלד טראמפ לנשיא.
"בארצות הברית אתה לומד שאסור לדבר עם אמריקנים על פוליטיקה או דת. זה הגיע לשיא בתקופת טראמפ", אומר מאיר ומשחזר את תחושותיו מהאירוע, "ואני זוכר שהרגשתי שמספיק שמישהו יזרוק גפרור, ושעוד רגע אנשים יתחילו להפוך שולחנות. זה לא קרה בסוף, אבל היה אפשר לחוש באגרסיביות. באופן כללי השיח בארצות הברית הפך ליותר נפיץ וצר אופקים. לאנשים יש פיוז יותר קצר. כולם אומרים לי שזה מאוד ישראלי, וייתכן שזה נכון. אבל אולי אנחנו יותר חסינים בגלל שגדלנו לתוך השבטיות הזו שהאמריקנים חווים רק עכשיו. למרות זאת הסרט מראה שכדאי שנשים לב לאן אנחנו הולכים. יש פה אזהרה".
על אף היכרותו העמוקה עם הדמויות, שהוא מתאר כ"קריקטורות של אנשים שהוא פגש במציאות", מאיר מספר כי הוא אינו חלק אינטגרלי מהקהילה הישראלית בלוס אנג'לס - תוצאה של תהליכים שונים של חיים בלוס אנג'לס לאורך כל כך הרבה שנים. הוא הגיע העירה בשנות ה-90 אחרי שירותו הצבאי כדי ללמוד בחוג לקולנוע המפורסם של אוניברסיטת דרום קליפורניה (USC). מאז התאקלם בסביבתו החדשה, השתלב בתעשייה המקומית ומצא אהבה בחיק בן זוגו מזה שני עשורים. עם זאת, כמתבונן מהצד, הוא מצליח לאבחן תופעות שונות שמתחוללות בחיקה - חיוביות ושליליות, מעצימות והרסניות, מצחיקות ומדכדכות - וכולן משקפות במידת מה את מה שמתרחש בחברה הישראלית בארץ. "אחד הדברים שבאים לידי ביטוי בסרט ומשקפים את הישראלים, ולא רק אותם, זה המתח בין המינים. יש בסרט ייצוג של המאצ'ו הישראלי והיחס הברור של גברים ונשים לאלימות", אומר מאיר ומספר כי היו מי שהגדירו את הסרט כ-Jewploitation כי יש בו שימוש בארכיטיפים הישראלים בצירוף אבסורד והגזמה.
עוד איפיון ארכיטיפי של הישראלים באל.איי היא חיבתם לקבוצת ה-NBA המקומית, הלוס אנג'לס הלייקרס. "לדבר על הלייקרס זה משהו מאוד ישראלי. אנשים שם מאוד אוהבים את הלייקרס. גם אני", הוא מודה, "אבל חוץ מזה יש כמה רעיונות שעולים ומשקפים את הישראלים. למשל מייקל (בגילומו של אלוני) אומר ש'אנחנו לא מוותרים כשהחרא פוגע במאוורר'. זה מאפיין שרצינו לשמר. הרעיון של אנחנו קהילה, אנחנו משפחה. ואוקיי, עכשיו אפשר להתחיל להרוג אחד את השני. אני מרגיש שזה מאוד אנחנו. מצד אחד ישראלים יסכנו את חייהם וייכנסו לשדה מוקשים כדי להציל אחד את השני בשדה הקרב, ומצד שני הם יכולים להרוג אותך על הכביש. זה משהו שקיים אצלנו. אי אפשר להכחיש את זה. יש לנו את האחווה הזאת וזה בולט במיוחד בחו"ל. גם משהו קורה לאנשים שמגיעים לארה"ב ומאמצים את הקפיטליזם עד הסוף. זה מאוד נכון לישראלים באל.איי. הם אוהבים להשוויץ, במיוחד עם המכוניות שלהם".
ישראלים חובבי תרבות השופוני בנוגע להצלחה הכלכלית שלהם וזה בא לידי ביטוי בסרט, ומצד שני הם גם דואגים להדגיש באופן מופרז את היהדות שלהם. מאיר משתעשע גם עם התשוקה הפטישיסטית של הדמויות לפריטי יודייקה כששופר וחמסה שמופיעים במערכה הראשונה הופכים לכלי משחית במערכה השלישית. "בבית אמריקני טיפוסי סביר להניח שיש אקדחים, אבל כשהייתי באותה ארוחת ראש השנה אני זוכר שנדהמתי למראה שופר ענק שהיה תלוי על הקיר, ומואר במנורות", הוא נזכר, "זו אפילו לא הייתה משפחה מסורתית במיוחד. זה הכול לצורך התפארות עצמית בעיני. אבל בעודי מתבונן בחפץ הזה אני זוכר שחשבתי לעצמי שבהחלט אפשר להרוג מישהו עם זה. ומשם זה התגלגל לסרט".
יש בזה משהו סימבולי.
"אני לא אדם דתי ואני חושב שמורשות דתיות נושאות איתן עבר בעייתי. כמו שהדמות של מייקל אומרת: 'למה אנחנו ממשיכים לקרוא את הספר הזה? הוא מלא בזבל גזעני'. בואו נגיד שחלק ממה שכתוב בכתובים קצת לא מעודכן. שלא לדבר על אנשים שמתפללים ולא עומדים בשום מילה שהם אומרים. השימוש בחפצי היודייקה האלה ככלי משחית הם ביטוי לקצר הזה. גם העובדה שהסרט מתרחש במהלך הבדלה. זה אומר שעוד רגע נפרדים מהקדושה ואפשר לחזור לשגרה הגסה. אפשר לחזור להתנהג כמו חיות. הסמלים הדתיים האלה חלולים".
באופן כללי הדמות של מייקל שמגולם על ידי מיכאל אלוני היא גילום של הבמאי מיכאל מאיר?
"הדמות של מיכאל מייצגת אותי. הוא הציני או הכי פחות אהוב, ומצחיק ששוב הוא מגלם אותי. אמרו לי שבדרך כלל במאים כותבים את הדמויות שלהם כדמויות חיוביות, אבל אני לא עשיתי חסד עם עצמי".
בסרט מייקל מגיע לארוחה עם חברתו הצרפתייה השחורה, שלא בהכרח מתקבלת כבת בית. בן הזוג שלך מגיעה ממשפחה מקסיקנית. זה משהו שמהדהד ניסיון שלכם?
"היא דמות של אאוטסיידרית שלא זקוקה לקהילה הזאת ואין לה השפעה על הדינמיקה הקבוצתית. הבעיות עולות דווקא ביחסים בין סיגל, בעלת הבית, לכרמן, העוזרת הלטינית, והדרך שבה הן מייצגות את יחסי הכוחות בלוס אנג'לס. זה מעלה תהיות לגבי מהי קהילה, מיהו זר, ומיהו המיעוט. אלו סוגיות שהשיח האמריקני עוסק בהן והסרט נוגע בהן. לקהילה הישראלית והמקסיקנית בלוס אנג'לס יש המון נקודות השקה, ואני מרגיש שיש תחושת זלזול וגזענות שאני לא מצליח להבין. אני חושב שישראלים מסגלים לעצמם תפיסה של לבנים בארצות הברית, למרות שהם לא ממש כאלה".
התפיסה הזאת באה לידי ביטוי גם בהתנהגות של ישראלים כפי שהם הופיעו בשנים האחרונות בסרטונים שהופצו ברשת מתקריות כמו "טיסה השוקולד", ותיעודים של קטטות בבתי מלון, וכמובן המהומה שהתחוללה במהלך פסטיבל הקולנוע הישראלי בלוס אנג'לס, אז הסתערו האורחים על המפיק ההוליוודי ג'ייסון בלום בגלל נאום התוככה שלו נגד טראמפ. לדברי מאיר סרטונים שכאלה היוו השראה ל"נתראה בשמחות". "כשאתה צופה בזה אתה אומר לעצמך שאנשים איבדו את זה לגמרי", הוא אומר.
אז מה בכל זאת קושר אותך ואותנו לישראליות ככלל?
"אני חושב שאם יש משהו שמחזיק אותנו ביחד כעם זה השורשים הסוציאליסטים של מדינת ישראל. גדלנו במדינה כזאת. יש לי חברה טובה מסרביה והיא מספרת שזה קורה גם אצלם. למשל, מישהו שעוזב את המדינה זה נתפס כמו מעשה בגידה. יש בושה. גם אצלנו וגם בסרביה. בצרפת לצורך העניין לאף אחד לא אכפת. מצד שני, יש גאווה עצומה במי שהיגר מישראל והצליח. אולי זה ניסיון לפיצוי יתר".
"נתראה בשמחות" צולם במשך 18 ימים באחוזה בלוס אנג'לס אליה עלו לרגל שחקנים מישראל, בריטניה וארצות הברית. משימה הפקתית לא פשוטה בכלל. "אני לא רוצה לדבר נגד השיטה של התעשייה האמריקנית אבל יש נטייה לשים אותך בקופסה ולארוז אותך באותה דרך. עבדתי על כמה פרויקטים, ובינתיים עיבדתי למסך רומן של ארי דה-לוקה", הוא מספר. את "נתראה בשמחות" - סרט שונה לחלוטין מ"עלטה" כאמור הוא החליט לעשות פשוט כדי לעשות. וללמוד.
"רציתי לאתגר את עצמי. אם אתה לא במאי טלוויזיה, או לחילופין במאי מאוד עסוק כמו למשל וודי אלן שעושה סרט כל שנתיים, אז אין לך יותר מדי הזדמנויות לעשות סרט וללמוד מהטעויות של עצמך. זה לא כמו שחקנים או צלמים שמקבלים עבודות כל הזמן. אז איך אני יכול להשתפר באמנות שלי? ולכן רציתי לעשות סרט שונה לגמרי מדרך הצילומים ועד העבודה עם השחקנים. בנוסף לכך איבדתי חברה טובה שלי שהלכה לעולמה, ורציתי לציין את זכרה באמצעות אזכורים של כל הסרטים שראינו ביחד. ואז הגיעה אותה ארוחת ראש השנה וההשראה ממנה. כך שבדרך מסוימת הסרט הכיפי הזה מאוד אישי אבל הוא מרגיש מאוד ורסטילי, ומצחיק וטפשי ומגוחך".
אתה רואה ב'נתראה בשמחות' סרט ישראלי?
"בימינו קשה להבחין אם סרט הוא ישראלי או לא וזה נהדר לדעתי. הכסף הגיעה מארצות הברית ומאיטליה. צילמנו בלוס אנג'לס. הבמאי והשחקנים ישראלים דוברי עברית ורוב הצוות מאחורי הקלעים היה אמריקני, כולל כמה כאלה שהשתתפו בשוברי ענק בהוליווד".
אתה חושב לשוב לארץ?
"אני ובן זוגי תכננו לעבור לגור לפה לשנה שנתיים, וזה משהו שאנחנו שוקלים. איבדתי את שני הורי כשהייתי בן עשרים. רק עברתי לארצות הברית כשאבי נפטר, ואז כמה שנים לאחר מכן אמי נפטרה. לא נכחתי בהלוויות שלהם מסיבות דתיות ומסיבות בירוקרטיות. מהבחינה הזאת אני מרגיש חסר בית והסרט מרגיש כמו ניסיון ליצור לעצמי קהילה, בית מחוץ לבית. מאז המוות של ההורים התקרבתי מאוד לאחים ולאחיינים ויש לי צורך בקרבה משפחתית".
לשוב לכאן מלוס אנג'לס זה הכי לא שופוני הישראלי.
"אם נבוא אז זה יהיה לתקופה קצובה, ואפשר לחשוב בתור מי אני כבר מגיע לארץ? אני כבר יותר מעשרים שנה בלוס אנג'לס ושני הסרטים הארוכים היחידים שעשיתי הם על ישראלים ובעברית".
