לא מעט קטעים ב"מיס אמריקנה", הדוקו החדש על טיילור סוויפט בנטפליקס, מציגים אותה בעבודה: לבד בבית, עם מפיקים באולפן, מבצעת טייק או משתעשעת מול הפיצ'ר של ההקלטה באייפון. זה עשוי להיראות כמו תשלום מס לעומת הסיפורים שבאמת התכנסנו בשבילם (ודופקים הופעה): וידוי על הפרעות אכילה, מחלת הסרטן של אמא שלה, הסיבוב הדוחה שקניה ווסט עשה על חשבונה, קץ הקונצנזוס סביבה וההחלטה להביע עמדות פוליטיות (בסצנה די מדהימה, שבה כוכבת חזקה ועשירה מתווכחת על סף דמעות עם המנהלים שלה אם מותר לה לדבר).
"מיס אמריקנה" - טריילר
(באדיבות נטפליקס)
אלא שדווקא שם, כביכול בחלקים הבנאליים והמובנים מאליהם (מוזיקאית עושה מוזיקה), הבמאית לנה ווילסון מזכירה משהו חשוב לגבי סוויפט, שקצת נשכח: היא פשוט מוכשרת. באלבום הכי חלש שלה, רמת הכתיבה נמצאת שלוש-ארבע דרגות מעל הממוצע בתעשיית הפופ. בעוד הוויכוח על הפרסונה שלה גלש למחוזות אובססיביים ומטרידים - ושוב תודה לרשתות החברתיות, מה היינו עושים בלעדיכן - העיסוק בסוויפט האמנית הפך למשני ואפילו זניח. "מיס אמריקנה" מראה שאפשר לחשוב על סוויפט מה שרוצים (והרי זה ממילא מה שכולם יעשו גם בהמשך) את היכולת שלה לקחת גיטרה ולצאת עם להיט, אי אפשר לקחת ממנה (וזה לא שלא מנסים).
המהירות שבה סוויפט כבשה את כדור הארץ משתווה רק למהירות שבה החלו להופיע הסדקים בתמונת הקריירה המושלמת שבנתה בעשר אצבעות. בשלב מסוים, אחרי שטחנה את המצעדים והייתה יכולה לבנות חדר רק לפרסים שזכתה בהם, נערת הפלא לא הצליחה לספק לאנושות את ליטרת ה"אותנטיות" הנדרשת. לכן כשהמצלמות מלוות את חייה בתוך כלוב מזהב תחת זכוכית מגדלת, קשה לזכור שהיא רק בת 30. למרות שנדמה שנאיביות אף פעם לא הייתה חלק מהביזנס, כל מילה שלה ספוגה בצלקות ולקחים שהופקו בדם.
מנגד, ברור למה גם בתום 85 דקות חושפניות במושגים שלה, עדיין לא נדע מי היא באמת. לפעמים נראה שגם מריל סטריפ לא מסוגלת לשחק כמוה בין תדמיות, עם פער בלתי סביר בין האדם הפגיע והכה בודד בטרנינג לעומת הישות הכריזמטית שפורצת ממנה על שטיחים אדומים וכמובן על הבמות. גם "מיס אמריקנה", על פניו, משדר את אותה התנהלות מחושבת שהקימה עליה את התקשורת והטוויטר: תוכן שיווקי לצרכי האנשת האישה שלכאורה יש לה הכל.
אלא שהסרט דווקא משכנע שסוויפט היא לא פייק, כי אם סך כל הניגודים שמרכיבים אותה והתהליכים שעברה. ומנגד, ברור שחלק ניכר מההיטפלות אליה (המשקל שלה, הגברים שהיא יוצאת איתם, טענות שהיא לא "אמיתית") נבע הן מסקסיזם והן מהתשוקה הילדותית להחליף צעצוע כל שנתיים. במונולוג המסיים והעוצמתי, סוויפט מכירה בתאריך התפוגה שמיוחס לה, כמו גם במנגנונים שחינכו אותה לרצות אחרים ולהקטין את עצמה. הפיכחון והמודעות המרשימים האלה, מצדיקים סוף סוף את האמירה שלה מהשיר Look What You Made Me Do: "טיילור הישנה לא יכולה לגשת לטלפון כרגע. למה? כי היא מתה".
ובכן, יחי טיילור החדשה.
