אחרי שעשה צחוק מעצמו במה שנדמה כמו עשרות סרטים בהם הופיע בעשור ומשהו האחרון, ניקולס קייג' סוף סוף מצא את עצמו. כן, זה קרה כבר אשתקד ב"משקלו הבלתי נסבל של כישרון ענק" שבו הוא גילם גרסה של עצמו - שחקן שהמילה פתטי מרוחה עליו מכף רגל ועד ראש, אבל הסרט ההוא התבסס על בדיחה אחת שמצתה את עצמה די מהר. ב"רנפילד" (Renfield), קומדיה מתוקה ומרושעת, קייג' בהחלט מוצא לעצמו תפקיד, שכמו המתין לו כל השנים האלה כמאהבת במחשכים כשהוא מגלם את דרקולה.
רנפילד - טריילר
(באדיבות טוליפ אנטרטיינמנט)
הופעתו הקאמפית של קייג' היא אחת הסיבות לצפות בסרט שביים כריס מקיי שהקרדיטים הנזקפים לזכותו כוללים פרקים בסדרת האנימציה "רובוט צ'יקן" ואת "סרט לגו באטמן". קייג' באמת חווה התחדשות בסרט הזה, שמאפשרת לו להתייחס בסצנות שונות להתגלמויות הקולנועיות של הרוזן הערפד. פעם אחת הוא בלה לוגוסי, במחווה לסרט הקלאסי של טוד בראונינג מ-1931, ובפעמים אחרות הוא כריסטופר לי הטראשי או גארי אולדמן המפלצתי והמופרז בגרסאות מ-1958 ו-1992 בהתאמה.
אבל קייג' הוא שחקן משנה שגונב את ההצגה בסרט שגיבורו הוא רנפילד (בגילומו של ניקולס הולט המצוין, שמזכיר שילוב של יו גרנט וג'וני דפ). בספרו של בראם סטוקר הוא עוזרו הנאמן של דרקולה, חולה נפש שמאושפז במוסד פסיכיאטרי וניזון מחרקים בשאיפה שבליסתם תעניק לו כוחות על. בסרט, שעלילתו מתרחשת בימינו, הוא מנסה להתנתק מהשפעתו המזיקה של דרקולה שהפכה אותו לטענתו לאדם תלותי, ולשם כך הוא מצטרף לקבוצת תמיכה בעיר שבה הוא מתגורר עתה, ניו אורלינס.
דמותו של דרקולה בעיבוד המודרני הזה מייצגת גבריות רעילה, כזו שמשך קשר בין מאות שנים ערערה את תפיסת העצמי ואת בטחונו של המשרת הנאמן, רנפילד. גזלייטינג עם ניבים. משעשע, על כן, לצפות בפרשנות הזו לסיפור דרך עולם מושגים המזוהה כל כך עם המאה הנוכחית. הערפד עצמו, מסתבר, מתגורר במרתף דמוי הגיהינום של בית חולים מקומי - תחליף לטירה המתפוררת בטרנסילבניה - שאליו מביא רנפילד את הגוויות הטריות הנחוצות להישרדותו של אדונו, שאחרי פרולוג מצחיק נמצא במצב גופני לא מי יודע מה.
לביקורות קולנוע נוספות:
מסיבות שלא יפורטו, מוצא עצמו רנפילד מסובך, מצד אחד, עם ראש משפחת פשע מקומית (בן שוורץ) ואימו המפלצתית (שורה אגדשלו), ומצד שני עם השוטרת ההגונה היחידה שנותרה בעיר שמתייצבת מולה (השחקנית והראפרית אקוופינה). מחשוד בסדרה של רציחות הוא הופך לבן בריתה, ויחד הם נלחמים בגדודים של מאפיונרים, שוטרים מושחתים, וברוזן דרקולה שמוצא במשפחת הפשע הזדמנות טובה לא רק למנות דם טריות אלא גם בסיס לשליטה עולמית. הקטעים האלימים כוללים התזות דם ממוחשבות מסיביות, גולגולות מתנפצות, עריפת ראשים, וגם שימוש בגפיים כחניתות - והסרט שאינו בוחל באלה מצדיק את דירוג R שניתן לו (בארץ הוא מוגבל מגיל 16 ומעלה). כאילו כדי להבהיר לנו, הצופים, שחדוות הדם אינה נתונה באופן בלעדי לדרקולה.
הצפייה ב"רנפילד" הזכירה לי פנינה קטנה ונשכחת, את "זה קרה מחר" (במקור Time after Time) של ניקולס מאייר מ-1979, בכיכובם של מלקולם מקדואל ודיוויד וורנר, שבו יוצא הסופר ה.ג'. וולס בעקבות ג'ק המרטש מלונדון של המאה ה-19 אל סן פרנסיסקו של המאה ה-20, לאחר שהאחרון נמלט אליה במכונת הזמן שפיתח וולס. אמנם אין ב"רנפילד" את הברק והמקוריות של הסרט הנ"ל, אבל המחשבה על שתי דמויות ספרותיות משלהי המאה ה-19 המנסות למצוא להן תוקף במאה הנוכחית מעניקה לסרטו של מקיי מידה לא מבוטלת של הנאה.
3 צפייה בגלריה
חזרה אל המפלצות של פעם דרך עיבודים עדכניים-קומיים. מתוך "רנפילד"
(צילום: באדיבות טוליפ אנטרטיינמנט)
הצפייה ב"רנפילד" אף אינה יכולה להיות מנותקת מהלוגו שמקדים את הסרט של אולפני יוניברסל. בשנות ה-30, כידוע, התמחו האולפנים האלה ביצירת סרטי אימה המבוססים בחלקם על הקלאסיקה של הספרות הגותית: "דרקולה" שכבר הוזכר כאן, וכן "פרנקנשטיין", "האיש הבלתי נראה" ו"המומיה", רשימה חלקית בלבד. בשלהי העשור הקודם כשלו האולפנים בקידומו של "היקום האפל", סדרה של גרסאות מחודשות לסרטי האימה הקלאסיים משנות ה-30, שהוקפאה אחרי שני סרטים בלבד - "המומיה" (2017) בו כיכב טום קרוז, ו"בלתי נראה" מ-2020 - בעקבות ביצועיהם הלא מספקים בקופות.
לא בטוח ש"רנפילד", אם להידרש לדימוי המתבקש, יזרים דם חדש למיזם המת הזה (נותר קודם לראות מה יהיה גורלו הכלכלי), אבל הוא בהחלט מצביע על כיוון מעניין. חזרה אל המפלצות של פעם דרך עיבודים עדכניים-קומיים ומבעד לעיניהן של דמויות שוליים – קצת כמו לספר מחדש את "המלט", להבדיל, ב"רוזנקרנץ וגילדנסטרן מתים" של טום סטופרד. זהו סרט שמקפיד לא לקחת את עצמו ברצינות, וישנה בו סצנה היסטרית אחת, בבית הדירות שבו מתגורר רנפילד, שעשויה באופן מבריק.
אגב, עיון בעמוד הוויקיפדיה של הולט מגלה שהוא מצטלם בימים אלה לגרסה מחודשת של "נוספרטו", עיבוד לא חוקי ולא רשמי של דרקולה שמביים רוברט אגרס ("מלך הצפון"). שם הוא מגלם את דמותו של תומס האטר, סוכן נדל"ן צעיר שנשלח לטירת הערפד (שתי הגרסאות הקודמות בוימו בידי ו"פ מורנאו ב-1922 ווורנר הרצוג ב-1979). בינתיים, "רנפילד" מאפשר לו להציג גרסה מקורית של גיבור על הססני: חסר ביטחון עצמי וכזה שזקוק למנת חרקים כדי לעופף ולצבור כוחות נפץ ופצפוץ גופות. זה משעשע ואפילו נמשך 90 דקות בלבד! וניקולס קייג', כמובן.
