בשיתוף עברית
אמא שלי מתה בבוקר ט"ו בשבט. קברו אותה אחר הצהריים בבית הקברות שצופה אל הים, בחיפה. מישהו בטח הזיז ממקומם כמה אצטרובלי ברושים עגולים מבלי שהתכוון לכך והם השתלבו במקומם החדש בשולי השבילים. מחטי אורן ואבק נשטפו בגשם, ואם החמה זרחה מעל האילנות באותו בוקר היא חזרה בה עד מהרה, ובאי ההלוויה הזדרזו לפתוח מעל ראשיהם מטריות שחורות, אבל גם ירוקות, סגולות וצהובות, עם הדפסי פרסומות של חברות מזון ותרופות, וגם נאלצו להגיד לסבא שהשמים בוכים וכל מה שאומרים תמיד כשיורד גשם בהלוויות. בית הקברות הוא אולי המקום היחיד בעולם שבו לא ישפטו אותך על קלישאות. להפך, בואו, תגזימו, ספרו עד כמה המנוחה היתה. ובכן, מה היתה? ומה אמרו? ועד כמה הגזימו בהלוויה שלה? באמת שאין לי מושג כי אני לא הייתי שם, ואת כל הפרטים על הגשם ועל המטריות אני מוצאת בסרטון שערן שלח לי לטלפון. ערן מכור לטכנולוגיות חדשות. הוא־הוא האיש, הכול־איש, שעליו בונים בישיבות השיווק של ענקיות ההיי־טק. הוא האיש שנהפך לסקורסזה רק כי יש לו מסרטת וידיאו בטלפון ותוכנת עריכה. כעבור שבוע של התנסות הוא כבר בטוח שהוא טוב יותר מסקורסזה ואם רק היה משיג את מספר הטלפון שלו הוא היה מתקשר אליו ואומר לו, מרטי, בוא תראה איך עושים הלוויה. אז ערן הסריט בשבילי חלקים נבחרים מההלוויה. הוא אפילו ניסה להיות אמנותי. התקריב האטי בסיום אל הקבר, אל תלולית עפר שלא ממש מתגבהת מעל פני הקרקע ומכוסה בכמה זרים של פרחים, שנערמים סביב שלט עץ קטן שנושא את שמה, מיכל מיטלמן, ומספר סידורי של החברה קדישא, באמת נראה לי מאיים כמו קטע מסרט, אבל דווקא של האחים כהן. מישהו עומד תכף להגיח החוצה מהעפר ולהשתמש במספר שעל לוח העץ כקוד לפתיחה של איזו כספת סודית. המוות בסרטון לא סופי.
אני משליכה את הטלפון על המיטה. ראיתי מספיק. אבל אז הטלפון הקווי מצלצל.
"כן," אני אומרת בקול החלול הנורא הזה שנדבק אלי כבר יומיים, מאז הלידה.
"היא התעוררה!" עונה לי קול צוהל של אחת מאחיות התינוקייה. הן תמיד צוהלות. זה כנראה נכלל בדרישות התפקיד. עליהן הוטל לשמוח עד אין־קץ, ובכל פעם מחדש, לכבוד כל תינוק שבא לעולם.
"אז למה את מעירה אותי," אני אומרת ומנתקת. אני יכולה לראות את הפנים הנדהמות של המטלפנת התורנית, את גלגול העיניים לאחיות האחרות במשמרת. ההיא מחדר שלוש שוב לא רוצה לראות את התינוקת שלה. אבל עכשיו זה רק עוד פרט קטן שנסחף ונמעך אל שולי המוח. עוד אחד מני רבים שמסחררים לי את ההכרה.
אני לוקחת שוב את הטלפון ומסתכלת עוד בסרטון. באי ההלוויה בטח התקשו למלמל את משפט המחץ, "היתה לה הלוויה יפה", כי בקושי היה קומץ של אנשים בהלוויה הזאת. כעבור שלושים ומשהו שנות היעדרות למיכל כבר לא היו חברים בארץ, חלק גדול מהמכרים של סבא מתו מזמן ומשפחה קרובה ממש אף פעם לא היתה לנו. שתי החברות היחידות שיש לי, וגם הן חברות רק בגלל שהן עובדות איתי במוזיאון, בטח לא יודעות שביומיים האחרונים הספקתי לנסוע לחיפה, להתייתם וללדת בטרם עת. הבוקר ניסיתי לשלוח להן ווטסאפ אבל ההודעה לא התנסחה לי בשום צורה. "הַיי, אמא שלי מתה, אני במחלקת יולדות ברמב"ם". לא, זה לא עובר טוב. חסתי עליהן. תמר ואלה. שני עצים ארצישראליים חסונים. יכולתי לראות אותן משוות ווטסאפים בקפה שמול המוזיאון ומנסות להחליט אם להכניס את "תנחומי" ואת "מזל טוב" בשתי שורות במענה אחד, או לחלק אותם לשני מענים נפרדים. אז מן השמים אנוחם וזה כבר יסתייע בלי תמר ואלה.
אני מזהה בקלות את הגרעין הקשה של המתפקדים להלוויה. סבא, פוּאד ובֵּקָה והילדים שלהם, וגם ההורים של ערן. היו עוד כמה אנשים, שעמדו בנפרד, בצד, אולי שכנים של סבא ועובדים לשעבר, שהיו מכוסים במטריות עד לבלי הכר. ואנשי החברה קדישא. והאלונקה הזנוחה. והגשם. והבוץ. אפילו בסרטון אפשר לראות שהקבורה של מיכל התנהלה בצורה לא מסודרת, בהולה כמו המוות שלה, ללא מילות פרידה (כמה מתאים שינהגו בה כך, גם היא לא נפרדה אף פעם), ואפילו המילים שאמר פואד הבוקר, כאשר בא עם סבא לראות את התינוקת, "היא היתה אחת מל"ו," לא ממש הועילו.
"אם היא היתה אחת מל"ו אז למה היו לה חיים כאלה," אמר סבא.
"מי יכול לדעת מה התפקיד של כל אחד מהל"ו," ענה פואד.
חשבתי שפואד משתמש יותר מדי בנדיבות בל"ו האלה שלו. בשלושים השנים שאני מכירה אותו הוא חילק את התואר הזה יותר משלושים ושש פעמים, בדוק. ואני גם בכלל לא בטוחה שלמיכל היו חיים "כאלה" (כשסבא אומר את זה הוא מתכוון לקשים). הייתי לצדה מהרגע שנולדתי. אם היה משהו שהיא ידעה לעשות כמו שצריך זה לרחף מעל החיים בקלילות בלתי־מתחייבת, להשליך כל מטען עודף ברגע שהכביד: הורים, גברים וטף (הטף זה אני), וכך קרה שאף אחד מאיתנו לא באמת מחזיק תמונה שלמה של כל שישים שנות חייה. ייתכן שהיו לה חיים קשים, כמו שסבא אומר, אבל אם אכן כך היה, זה לא קרה במשמרת שלי.
אבל גם בלי לדעת את כל הפרטים לא התאים למיכל למות בחיפה, ועוד בחורף, ולהיקבר בבית קברות רגיל, בטקס דתי, להיות מושלכת כאחת האדם אל העפר שממנו באה. לפני כמעט עשרים שנה, כשביקרתי אותה בהודו, היא סיפרה לי על הגנגס הקדוש ואמרה שהיא היתה רוצה שאחרי מותה ישרפו את גופתה ויפזרו שם את אפרה, אולי כדי שגם אם בגן עדן תהיה מנוחתה, העולם כולו יהיה נחלתה. אז, בהודו, החברים החדשים שלה באשרם בפּוּנֶה קראו לה וִינד (שם שאותו תזנח כשתעבור למהאיאנה, אם כי באיחור מסוים, כי הוא כבר יהיה מקועקע על זרועה). יום אחד טיילנו בשוק של אַגְרָה. היא קנתה שני צמידי כסף וענדה אחד על מפרק ידי ואחד על מפרק ידה. אֶת שתיקתי המבועתת, לאחר שסיפרה לי על שריפת הגופות, היא פירשה בטעות כסקרנות ושאלה אותי אם אני רוצה לנסוע לגנגס ולראות את הטקסים מקרוב.
רציתי להקיא רק מהמחשבה.
"רק שתדעו," אמר פואד, "צדיק חדש נולד ברגע שהיא הלכה. מוכרחים תמיד להיות ל"ו."
הכאב של הניתוח הקיסרי חותך אותי לשניים. הם לא מוכנים כאן במחלקה לתת לי משככי כאבים, כי הם לא מסוגלים להאמין שאני לא אכנע, שאני אמשיך לא להיניק. בדרכו למחלקת היולדות נהפך הפמיניזם מדמוקרטיה נאורה לדיקטטורה עממית. יש פה שליטה נשית מובהקת והיא מקיימת פולחן אמהוּת מאוד נוקשה וברור. כואבים לי השדיים, הבטן, הרחם, הראש והלב. אני אישה מרוסקת, אבל במחלקה הזאת אני אויב מסוכן. בלילה האחרון זחלתי איכשהו מעבר לקווים לחדרו של הרופא התורן, ומקופלת בצורת האות רי"ש צנחתי על הכיסא שמולו ובכיתי. הרופא לא שייך להנהגה העליונה של אחוות הזאבות שמנהלת כאן את העניינים והוא רשם לי משככי כאבים בצורת כדורים וזריקות, אבל האחות התמרדה.
"מה פתאום הוא רשם לך את זה?" נהמה לעברי בבוז מתנשא שאולי היה מכוון כלפי הרופא, שזיהתה לפי החותמת על המרשם שהיה תורן הלילה הצעיר. האחות היתה זאבה בכירה באחווה המקודשת בדם היולדת. את יכולה להצטרף ללהקה רק אם את עושה את מה שנקבות האלפא המנהיגות רוצות. היה לי ברור שהיא יודעת שאין שום סיכוי בעולם שאני, במצבי הרמוס, אצליח לזחול שוב במבוך המסדרונות המבהיל הזה כדי למצוא את אותו רופא תורן מזדמן שחמל עלי ולהתלונן בפניו שהמנהיגה הראשית לא מוכנה למלא אחר ההוראות שלו. אז אני והכאבים שלי התמודדנו לבד מול האחווה.
טוב, זה לא היה ממש לבד. כשאשת הזאב סירבה לתת לי את זריקת הוולטרן העלובה שלה, חזרתי לחדר ופתחתי את תיק היולדת שהבאתי איתי. הסלקתי לתוכו כמה פרקודנים שגנבתי ממיכל לפני ארבעה ימים וגם כמה כדורי שינה שגנבתי מסבתא לֵנָה כשהיא עוד היתה בחיים. אחרי הכול, אני הבת של אמא שלי. בשמונה השנים שבילינו יחד ראיתי היטב איך היא פותחת את ארונות האמבטיה של כל אדם שבביתו ביקרנו וגונבת משם תרופות.
בלעתי כמה כדורים מבלי להסתכל אפילו מה הם. ידעתי שהם יעבדו והנה, הכאבים כבר מתפוגגים ומתחילה ציפה נאה בהחלט, שנעה בציר מסודר מהראש ועד הנרתיק. בעוד עשרים דקות אני אישן, עד שיגיע הצלצול הבא מהתינוקייה המאושרת־תמיד. אני מסתכלת על ערימת המחברות שמונחת לצדי על המיטה. המתנה האחרונה שקיבלתי מאמא שלי. היא לא היתה מסוגלת לזוז אבל היא הדריכה אותי אל המגירה בשידה שבה הן היו מונחות. היא דיברה בקושי אבל המבט שלה היה מפציר, מתחנן, תמצאי כבר, תמצאי, ולא הייתי מרוכזת בחיפוש. היו רק שלוש מגירות ובכל זאת פתחתי שלוש פעמים את המגירה הלא־נכונה כי במבט שלה היתה גם דעיכה. המוות הוא הפייד אאוט הכי מטורף שלא ניתן לעצירה, ועם כל פעימה של כל רגע כוחות בלתי־נראים הרחיקו אותה ממני. משכתי את המגירה כל כך חזק עד שכמעט הפלתי את שידת בית החולים המיניאטורית כולה. ואז מצאתי והרמתי את המחברות והצמדתי אותן אל הבטן הגדולה שלי כדי שהיא תראה ורק אז היא התרפתה.
אני רוצה להתחיל לקרוא ומושכת אלי את המחברת הראשונה בערימה, פותחת את העמוד הראשון, כתוב שם גשם, גשם, גשם. ואז העיניים שלי נעשות כבדות. המחשבה האחרונה לפני שאני נרדמת היא שאולי אני לא צריכה להגיד שמיכל מתה. אולי אני אלמד להגיד את זה בשפה שלה. כי במילים שלה היא עברה לגלגול הבא. היא קצרה את אשר זרעה. עברה דרך ארבע האמיתות בדרכה לנירוונה. משהו מכל זה בטח מתאים לה יותר.
לפני ארבעים ושמונה שעות הלכתי לבקר את מיכל בבית החולים שנראה כמו ארמון איטלקי, מבנה בן מאה שנים בערך. גם מגוריה כאן יהיו, כך נראה, זמניים בהחלט, אם כי הפעם הזמניות היא באמת לא באשמתה. היא עומדת למות בכל יום. כשנכנסתי לארמון לא ידעתי שזה הביקור האחרון שלי, אף על פי שזה הוספיס. בגלל כובד ההיריון התאמצתי למצוא חניה קרובה. בביקור הראשון התאכזבתי לגלות שלהוספיס אין שביל גישה מעוגל כזה כמו בסרטים שיש בהם אחוזות משפחתיות עם מסורת ושבילי חצץ שבמרכזם נטועה ערוגה, מעוגלת אף היא.
החיים הם לא סרט. במציאות, מי שאין לה בית לעולם לא תגיע הביתה, ומי שבאה לבקר בהוספיס לא תצליח להחנות ממש בפתח שלו, אלא אם כן היא אמבולנס שמפנה גופות או הבישוף הממונה על המחוז. אֶת בית החולים האיטלקי מנהלות האחיות הפרנציסקניות ואולי בגלל זה מיכל הסכימה להתאשפז בו. אני חושבת שעלילות פרנציסקוס הקדוש היחף, הסגפן, פטרונם של בעלי החיים, התאימו לה. תמיד היה לה לב רחב ליחפנים ולחיות עזובות.
בסוף חזרתי לאלנבי, ובאחת הסמטאות שמסתעפות מהרחוב הראשי מצאתי חניה, ורק אחרי שלחצתי על כפתור הנעילה וכבר צעדתי בגשם הקפוא של תחילת ינואר והתקדמתי לכיוון בית החולים, חשבתי שאולי טעיתי והחניתי באיזו חצר פרטית של משפחה ערבית שיש לה יותר מדי כבוד עצמי מכדי לתלות שלט עם הודעה אשכנזית בנוסח "העבריין ייגרר על חשבונו".
הגעתי לארמון וטיפסתי לאט במעט המדרגות המובילות למבואה. מיכל שכבה בחדר שהיו בו שתי מיטות. במיטה הקרובה לדלת היתה מוטלת אורנה, קיבוצניקית מהגליל העליון. אורנה צעירה ממיכל בעשרים שנה, זאת אומרת בערך בגילי. ראשה היה מגולח בגלל הניתוח להסרת גידול מהמוח ועליו סומנו איקסים בכחול בגוון מעושן־אושוויץ, סימונים לטכנאים שיֵדעו לאן לכוון את ההקרנות. מיכל שכבה במיטה הפנימית שליד הקיר. תקרת החדר היתה גבוהה וחלונותיו ענקיים.
קבוצת הביקור בדיוק יצאה מהחדר. שני רופאים ושתי נזירות, שהן האחיות הרחמניות בתחנה הסופית הזאת, ועוד כמה סטודנטים. אף אחד לא אומר את זה באופן ברור, אבל זהו מקום של מוות. רק לפני שבוע מיכל אמרה לסבא שהיא רוצה לחזור הביתה. למיכל אין בית, לא בחיפה ולא בשום מקום אחר עלי אדמות, ולכן כשהיא אמרה "הביתה" סבא לא הבין בדיוק למה היא מתכוונת והניח שהיא התכוונה לביתו שפעם, מזמן, היה גם ביתנו, הבית שברחוב פרויד על הצלע הדרום־מערבית של הכרמל.
השכל האנושי לא מסוגל להכיל את המוות כאפשרות אלא רק בדיעבד. אז סבא ואני מיהרנו לדבר על ה"הביתה" הזה, יהיה אשר יהיה, עם הרופא הממונה, אבל ד"ר חטיב, שרק שפמו התחרה בעיניו על היכולת להביע עצב ללא מילים, לא התלהב מהרעיון והסביר לסבא שבבית יהיה למיכל קשה מאוד לשלוט במינונים של משככי הכאבים, שצריך לקחת אותם באיזו מניפה של חפיפה, בדיוק רגע לפני שהכאב הישן מבצבץ ושנייה לפני שהכאב החדש מאיים להתפרץ. הרופא היה רציני. אני רציתי לצחוק. רציתי להגיד לו, דוקטור, מה שאמא שלי כבר שכחה על סמים וכל זה. אבל הוא היה רופא טוב. והבעת הצער שעל פניו, גם אם גנרית, היתה נתונה לנו ברגע ההוא בשלמות.
הנחתי למשלחת הבוקר לצאת ונכנסתי לחדר. לאורנה אמרתי רק שלום ומה נשמע. כבר למדתי ש"מה נשמע" טוב פי כמה מ"מה שלומך". שאלה מאוד לא טובה בהוספיס. כי מה כבר יכול להיות שלומה של מי שנתנו לה עשרים אחוז סיכוי להינצל. אפילו למיכל נתנו יותר מאשר לאורנה. שלושים אחוזים. לאחר ההלם הראשוני חשבתי שגם חמישים אחוזים לא היו יכולים להיחשב לנחמה גדולה, כי זה עדיין אומר שאו שכן או שלא, ואין סיבה להצטער יותר מדי על כך שבחלקנו נפלו רק שלושים.
עשרים ושלושים היו שקועות בשיחה. אורנה דיברה ומיכל נראתה כמקשיבה. הרדיו שליד אורנה ניגן שלום חנוך. כן, זוהי בהחלט אמא שלי. אם היא עומדת למות, הרדיו ינגן לכבודה את "בגלגול הזה". תחושת הכאב העמומה שליוותה אותי מהבוקר התחדדה מיד, כמו בטלסקופ שכיוונתי פעם לירח במצפה הכוכבים בגבעתיים (סבא לקח אותי, והירח נראה כמו מפיות התחרה על משענות הגב של הספות של סבתא לנה ולא כמו חריץ הגבינה השווייצרית שהבטיחו לי). נזכרתי בחלום שחלמתי בלילה. ראיתי את שלום חנוך ברחוב. הוא כבר היה עם השיער הלבן שלו. הרגשתי שאני מתאהבת בו. כמו ילדה. כמו גרוּפּית. רציתי להגיד לו את זה בחלום אבל הוא לא חיכה לי. התחמק ונעלם באיזה ערפל של סוף פסוק חלומי. הרגשתי דחויה ועצובה בתוך החלום הזה. בכל החלומות שאני חולמת על גברים אני מרגישה דחויה ועצובה. דני, הפסיכולוג שלי בחמש־עשרה השנים האחרונות, אומר שבגלל זה התחתנתי עם ערן. בגלל שהוא רצה אותי כל הזמן ומההתחלה. אני חושבת על זה תמיד כשאני רואה איזה זוג ושואלת את עצמי מה הם עושים יחד. כנראה לפעמים זה עד כדי כך פשוט.
ברגע שנכנסתי לחדר מיכל קטעה את ההקשבה שלה לאורנה ואמרה, "תני לי את המחברות, רוֹבִּין." בעצם היא לא בדיוק אמרה, היא צעקה בלחש. אחת ההקרנות פגעה לה בטעות במיתרי הקול. גם כעת היא לא שינתה את ההרגל המשונה שלה להתחיל שיחות מהאמצע ולדלג על פתיחים וסיומות. אורנה הסבה את ראשה ועברה לתנוחת מבט־נוקב־תקרה. גם זה משהו שכל החולים בהוספיס עושים. אני יודעת את זה כי אני מציצה בחדרים כשאני עוברת במסדרונות. זה נראה כאילו הרוב המכריע של החולים פה משוכנעים שהמוות יגיע מהתקרה.
לא ידעתי על מה היא מדברת וחשבתי שזאת רק עוד הזיית מורפיום, אף על פי שמיכל כבר היתה אמורה להיות מחוסנת מפני הזיות סמים. אולי בגלל זה אמרתי רק "בטח," בטון הזה שבו מדברים לחולים סופניים, הטון המוחלק והמהוקצע, נטול האלימות ונטול חיוויֵי רגש מכל סוג שהוא. מטרת הטון המרוכך היא כפולה, גם למנוע מהחולה כל סוג של טלטלה - בכי או צחוק, זה לא משנה - וגם להכחיש את המוות. משימה קשה לכל הדעות ואף על פי כן בית החולים האיטלקי מתמחה בהכחשה, ואף שִכלל והוביל אותה לשיאים מרשימים. כי כאשר אַת עומדת מול החלונות הגדולים, בגבך אל החדר ואל החולים, ומביטה בגן, באמת שהמחשבה הראשונה שעולה בראש היא שזהו המלון בפירנצה שדורג בחמישה כוכבים באיזה אתר תיירות וירטואלי ששוטטת בו זה לא כבר.
"תפתחי את הארונית ואל תדברי אלי בדחליליוּת," היא לחשה בקוצר רוח וניסתה לזוז במתקפת פרא, בדיעבד אחת אחרונה.
עמוד האינפוזיה התנודד ונוזלי ההזנה והמורפיום געשו בתוך שקיות הפלסטיק.
היא אמרה דחליליוּת? לא העזתי לשאול.
וזה רודף אותי גם עכשיו. במקום ללכת לתינוקייה ולהרים את הבת הקטנטנה שלי בידיים ולהיניק אותה, נתתי הוראה להאכיל אותה בתחליף חלב אם ולהניח לי לנפשי. אני שוכבת במיטה כבר יומיים ועושה קווקווים, כמו בתשבץ כזה, ומנסה למלא את החסר. אני בטוחה שהאותיות האחרונות היו י', ו' ו־ת'. "יוּת". אני רק לא סגורה על ההתחלה. מיכל לחשה והיתה צרודה. היא גם לא היתה צלולה (האם אי־פעם היתה צלולה?). היא בקלות היתה יכולה להמציא מילה כמו דחליליות. אני מקווה שזאת לא היתה סתם איזו א־ו־י־ל־י־ו־ת פשוטה או ח־ו־ל־נ־י־ו־ת ארסית. אני באמת רוצה לחשוב שזאת היתה דחליליות. זה הכי דומה למילים שהיא היתה ממציאה כשהייתי קטנה והיא היתה מספרת לי סיפורים ללא ספרים לפני השינה. סיפורים ששמרה בראש. היתה לה חולשה לסיפורי יתומים. גדודים־גדודים של סיפורי יתומים סופרו לי בילדותי כמו תורה שבעל פה, כאילו היה לה ברור שבכל רגע אני מועמדת להיות מאה אחוז יתומה ועדיף שאכיר את הספרות המקצועית כבר כעת. דיוויד קופרפילד ואוליבר טוויסט הובילו את רשימת המבוקשים ביותר.
"מיכל, בבקשה, אל תזוזי," אמרתי והטון המהוקצע שלי נסדק לרגע. "חכי רגע, אני אפתח."
התכופפתי ופתחתי במהירות, כמעט באלימות, את מגירות הארונית בזו אחר זו, שגיתי שוב ושוב, והיו שם רק שלוש מגירות. היא הביטה בי במבט מפציר, מתחנן, שכמוהו לא ראיתי בעיניה מעולם, אולי רק פעם אחת, ביום ההוא, ביום האחרון ההוא. פתחתי את המגירה השלישית בתקווה למצוא בתוכה. מה. אני לא יודעת מה. אולי פתק שעליו כתוב, אמא שלך תמיד היתה קצת לא נורמלית, תני חיוך, הכול לטובה. אבל לא. מצאתי שם מחברות. ערימת מחברות ממש. חומות. מחברות שפעם היו קונים לבית ספר. מחברות שורה.
"זה?" נופפתי באחת מהן מול עיניה.
ניכר שהיא נשמה לרווחה, אם כי היא רק גנחה בשקט.
"כן," היא אמרה ושקעה בשינה, או שאולי התעלפה.
הסתכלתי במחברת הראשונה. היה כתוב עליה בכתב היד הילדותי שלה: "המחברת של מיכל".
דפדפתי. שמות של מקומות. תאריכים. אנשים. שרבוטים קטנים כמו של תלמידה משועממת בשיעורי תנ"ך. לפעמים היו דפים מלאים כתובים בצפיפות. שגיאות כתיב קפצו לי מול העיניים. היא כתבה, "מתעקב" במקום מתעכב. לא היה לי זמן לבדוק מי הוא אותו אחד שמתעכב, למי אמא שלי חיכתה (האם אי־פעם חיכתה למישהו? חיכתה באמת? חיכתה ממש?) או "חיקתה", כמו שהיה כתוב בדף אחר. היו לה כל מיני סוגים של שגיאות כתיב. היו אותיות משוכלות בתבנית קבועה. והיו שגיאות של אנשים שלא היו הרבה שנים בארץ ולא השתמשו בשפה. כתבו משמיעה. כמו שסבא כותב בעברית, כי אף פעם לא הספיק ללכת ללמוד באולפן. כשגרתי איתו ועם סבתא לנה צחקנו פעם נורא, כי הוא דיבר עם חברת הגז בטלפון וכתב על פתק: "מספר צרחן".
דפדפתי מהר יותר במחברת הראשונה. זאת היתה מחברת עבה, שבעים ושניים עמוד. והיא כתבה בצפיפות. אבל לא נראה שזה הסתכם ביותר מדי. לפעמים הדגישה בקו איזו מילת תיאור כמו ארוג. חלול. מוברר. מואר. ושמות עצם כמו דעיכה וניעה וכמיהה. מילים כאלה של מיכל.
דחפתי את המחברות לתיק שלי ונגעתי בכתפה בעדינות. כעת זאת הדרך היחידה לגעת בה, אחרת היא מתפרקת. מילולית. בביקור הקודם היא ביקשה שאסרק אותה. השיער שלה הארוך, היפה והמושלם עדיין נהדר. הוא כמעט לבן לגמרי כעת. פתחתי את המגירה השנייה בארונית, זאת שסבא הניח בתוכה את חפציה האישיים, והוצאתי משם את המברשת והעברתי אותה בשׂערה. גוש שיער עצום נתלש. ניסיתי להחזיר אותו בחזרה למקומו אבל לא הצלחתי להחזיר את הכול, רק לשחרר מהמברשת קווצה אחת של שיער שעוד נתלתה למחצה על הקרקפת. אני חושבת שמיכל לא הרגישה שזה קורה ואם הרגישה לא אמרה דבר.
נגעתי בה שוב, בעדינות. היא פקחה את עיניה. רציתי לשאול אותה על המחברות. מה זה כל התאריכים האלה וצירופי המילים והאותיות שנראים כמו קודים. ולמה, אם היא בחרה לסכם כך את חייה, בתוך מחברות שורה, אין שם שום פרק שבכותרת שלו מופיע השם שלי. ברפרוף מהיר לא מצאתי את עצמי שם, בסיכומים.
היא הסתכלה עלי במבט צלול וחד, לפתה את היד שלי ואמרה, "הכול נסלח, רוֹבִּין."
ואז היא עצמה שוב את עיניה. אבל היא עוד נשמה. היא עוד היתה חיה.
"על מה את מדברת?" כנראה זה נאמר בשאגה, כי אורנה הסיטה את מבטה נוקב־התקרה והסתכלה עלי. מיכל לא הגיבה. הכול נסלח? היא מעניקה לי מחילה? מה זה החרא הזה? שבועיים היא בהוספיס והיא כבר נוצרייה? ואם כבר אנחנו מתחילות עם המחילות, מי פה צריכה למחול למי בדיוק?
"מיכל," קראתי אליה. "מיכל!"
היא הביטה בי בעיניים פקוחות, מבולבלות וקצת כבויות, ולא אמרה כלום. כבר בדחליליות היתה התפרעות, אם כי הדחליליות היתה גם קצת מצחיקה. אבל המחילה הפומבית הזאת הלמה בעור התוף שלי כמו דופק מטורף. זה קרע אותו. לא יכולתי לשמוע. זה חתך אותי כמו סכינים. הרגשתי דקירות בשולי הבטן. ואז בעומק. ברחם. היא סולחת לי. היא סולחת לי. ועוד על הכול. אני בכלל לא ערוכה לזה, כי אני לעומתה, גם אם אני אמות בעוד דקה, לא אהיה מסוגלת לסלוח לה. על כלום, אם היא באמת רוצה לדעת. על כלום.
"מיכל!"
היא התבוננה בי בעיניים הפקוחות והכבויות האלה. היא לא ענתה.
"אמא!" עכשיו הייתי מוכנה לנסות את זה גם ככה.
היא לא ענתה. היה לי נדמה שהיא מתבוננת בי כאילו אני מטרד. לא היה אפילו ניצוץ של זיהוי. אני הייתי אישה זרה ומטרידה.
חרדה התפוצצה בתוכי.
"אמא! מי אני? תגידי, מי אני?"
"תניחי לה," אמרה אורנה.
נעצתי בכל עשרים האחוזים שלה מבט מצמית של "אל תתערבי".
"אריאלה," מיכל אמרה פתאום. "אריאלה."
לאיזה זמן בראש פינה אריאלה היתה השותפה של מיכל. הכסף שהרוויחו מעסקי היזמות שלהן המריא על פי רוב עד לקניית וואַסער פאַר קאַשע. כל הזכויות על ההגדרה שייכות במשותף לסבתא לנה ולחיה שפירא, וסבא הסביר לי שבעברית זה אומר להרוויח כסף שמספיק לקניית מים לבישול כוסמת. עוני מוחלט. לא מודעות לחלוטין לגורלן שנחרץ מראש וביידיש, מיכל ואריאלה אפו יחד עוגיות טחינה או ג'ינג'ר, כשאף אחד עוד לא שמע על זה וגם לא רצה לאכול, או שצבעו חולצות בטאי־דאי וניסו למכור אותן למילואימניקים של יום כיפור בצומת מחניים, אבל חיה שפירא אמרה לסבתא שהמילואימניקים קנו רק כשניסו להתחיל איתן בטרמפיאדה וגם אז הם התמקחו.
ואז כאב חד נקב את הרקה השמאלית שלי. לא ראיתי כלום. הוכיתי בעיוורון. סנוורים. כמו בתנ"ך.
"לא, אמא, אני רובין! אמא, תגידי מי אני!" צעקתי ועשיתי לה את הבחינה ממש קלה. גם אם לא התכוננה היא תצליח לעבור.
"אריאלה," היא ענתה.
"תניחי לה," אמרה אורנה שוב והתחילה לבכות.
"תסתמי!" צעקתי על אורנה ופניתי שוב למיכל.
"מי אני?" צעקתי בקול שהפחיד אפילו אותי.
אבל היא סיימה את חלקה בשיחה.
הלכתי ונעמדתי ליד החלונות הגדולים והשקפתי על הגן. הבכי פירק לי את בית החזה ומלמטה הכול נהיה רטוב. חשבתי שאולי זה דם. הדקירות ברחם היו איומות, הכאב היה אנכי, שאב אותי לתוכו כמו אל תוך שרוול של טורנדו.
"התינוקת שלי!" צעקתי פתאום. "תצילו אותה!"
ובו ברגע אורנה התחילה לצעוק: "אני לא רוצה למות! אני לא רוצה למות! יש לי ארבעה ילדים!"
רציתי להגיד לה שתוציא לרגע את הראש החולה שלה מהחלון ותסתכל על העולם, ואז אולי היא תבין שאלוהים לא שם על זה, אבל הייתי עסוקה בהתבוננות בכתם הרטוב שהתפשט בחזית המכנסיים שלי. אף על פי שהם היו שחורים היה לי נדמה שהכתם אדום. נגעתי ברטוב אבל היד שלי לא הוכתמה. אולי זה רק מים. אורנה צעקה, כל כך צעקה. פרצה מהומת אלוהים. הנזירות באו בריצה. קראו לאמבולנס והסיעו אותי לחדר הלידה.
וזאת היתה הפעם האחרונה שראיתי את אמא שלי. גררו אותי החוצה בדרך קצת דומה לדרך שבה גררו אותי ממנה כאשר עזבה אותי לפני שלושים שנה. אני זוכרת איך מבטה נקב אותי אז. הכול היה מושתק סביבי ושמעתי רק את הקול בראשי שאמר, אמא מצלמת אותי בעיניים, אמא מצלמת אותי עכשיו, ואפילו ניסיתי לחייך כמו שמחייכים למצלמה, אבל מרוב בהלה יצא לי חיוך לא טוב, פה חצי פתוח וחצי סגור, ושנים אחר כך עוד חשבתי שלאמא נשאר בעיניים תצלום לא טוב שלי. הם המשיכו לגרור אותי, הגוף שלי הלך קדימה אבל את ראשי הסבתי לאחור ולא הסרתי ממנה את העיניים, אולי אמא שוב תצלם אותי בעיניה, אולי היא תשמור אותי באישונים שלה גם בגלגול הבא, אבל כעת מבטה היה מופנה אל התקרה והיא הסתכלה רק אל משפך המוות.
רוצים לקרוא את ההמשך? לחצו כאן
"בייבי בלוז", מרים קוץ, ידיעות ספרים, 228 עמודים
