את שמונה השנים האחרונות במערכת היחסים של ליידי גאגא עם מעריציה בבריטניה אפשר לסכם בשלוש מילים: חרא של מזל. ב-2018 היא הייתה אמורה להופיע שם אך נאלצה לבטל אחרי שקרסה. "כשהייתי במלון בלונדון לא הייתי בטוחה שאחזור לבמה", הזמרת סיפרה על האירוע אמש על הבמה באצטדיון של טוטנהאם בלונדון, "אחותי נכנסה לחדר ואמרה לי: 'אני לא מזהה את אחותי'".
Bad Romance - ליידי גאגא בלונדון
(צילום: עינב שיף)
ב-2020 גם זה היה אמור להשתנות, אבל הפעם הגיעה תורו של אירוע שקורה פעם ב-100 שנה. התפרצות מגפת הקורונה דפקה את חגיגות האלבום החדש של גאגא, Chromatica, היצירה שהחזירה אותה למחוזות שבהם היא מצטיינת: פופ קאמפי, כיפי ומזיע כמו אפטר של שירזי. את מה שביונסה מנסה לכפות על עצמה, גאגא מביאה בקלות של צחצוח שיניים. אלא שהסגרים וחוסר הוודאות השאירו את תוכניות הנשף בבוידעם למשך שנתיים, ואת המעריצים עם הרבה אנרגיה שאין להם איפה לפרוק.
לכן כשסוף-סוף הגיע המפגש המיוחל בין גאגא לעשרות אלפי החיילים בצבא האמת שלה, אי אפשר היה לפספס את הניצוץ שנדלק בקרב שני הצדדים. באצטדיון המשוכלל של קבוצת הכדורגל של טוטנהאם הייתה תכונה ששמורה בדרך כלל ליציאתו של קפטן הארי קיין ממנהרת השחקנים אל עבר הדשא. אפילו הופעת חימום לא הייתה: האנשים פה חיכו שנתיים לדבר אחד ויחיד. לבוא חמים הייתה הבעיה האחרונה שלהם.
3 צפייה בגלריה
לא סתם חיכו לה כל כך הרבה זמן. גאגא כובשת את לונדון
(צילום: Samir Hussein/Getty Images for LiveNation)
מבקריה הרבים של גאגא לאורך השנים רואים בה חיקוי חיוור של מדונה ודמות מהונדסת ברמה של מגדל מגורים מנוכר. אבל כמו שהזמן מסייע לרפא שברון לב, כך הוא מתפקד כעורך אכזרי שמבדיל בין כישרון לשיווק. הנאמנות ארוכת השנים של המעריצים לגאגא אינה עיוורת, אלא מפוכחת: הם מזהים את החיבור שלה לקהילה הגאה ולתרבות הקאמפ, משתגעים על הירידה שלה לפרטים הכי קטנים של האקסטרווגנזה הבימתית וגם סולחים על יציאות תמוהות, כמו האלבום Joanne.
גאגא, מצידה, מתגלה כאמנית קשובה עם מספיק שכל כדי להפיק לקחים. את המופע היא פותחת ברצף להיטים ותיקים; קודם Bad Romance, אחר כך Just Dance ואז Poker Face, שבהם גאגא ניצבת במפלס העליון של הבמה באאוטפיט שנראה כאילו עוצב בהשראת ביורק ו"מלחמת הכוכבים". היא כמעט לא זזה מהמשבצת שלה בזמן שהקהל עוד רגע נוגח בעננים מרוב התלהבות. כבר בחלק הזה, הראשוני, מתברר שמתחת לכל הצבעוניות, גאגא היא אחת מהבודדות במעמדה שגם יודעת לשיר טוב. הקול שלה חזק ובוטח, לפעמים ברמה שכמו דורשת להוכיח שהמילה "פלייבק" לא קיימת אצלה בלקסיקון. בהמשך הביצועים הקוליים שלה יהיו מוצלחים עוד יותר.
שני החלקים הבאים (כל אחד מהם מלווה בהחלפת אאוטפיט כמובן) של המופע כבר מכניסים את גאגא לעידן Chromatica, לא לפני שהיא "משתחררת" מסוג של שולחן ניתוחים כדי להתחיל לזוז ברדיוס יותר רחב, יחד עם אוסף של רקדנים ורקדניות. הלהקה עוטפת אותה בדיסטורשן אצטדיונים טיפוסי (אפילו הגיטרות עצמן הן מהסוג שרואים אצל להקות כמו מטאליקה), מה שתמיד מחזק את ממד הפולחן בהופעות ענק כמו זו. בביצוע של Telephone להבות פורצות מצידי הבמה ומאזורים נוספים, וגל של חום שוטף לרגע גם את היציעים הרחוקים.
3 צפייה בגלריה
תפאורות, תלבושות והפקה ברמה הכי גבוהה שיש
(צילום: Samir Hussein/Getty Images for LiveNation)
ההשקעה ההפקתית של המופע הזה, אם כן, היא ככל הנראה המקסימלית בעידן הנוכחי של תעשיית הפופ. לכשעצמו זה לא מה שמבדיל בין הופעה טובה ורעה, אבל במקרה של גאגא חייבת להתקיים הדדיות: גאגא תזיע פיזית ומטאפורית בשביל הקהל והוא יזיע בשבילה בחזרה. זה התנאי הראשוני, ואולי גם היחיד (בהנחה שבחירת השירים סבירה), והוא התקיים אמש במלואו.
לצד ההתבססות על כור מחצבתה של גאגא כאייקון קאמפ (הביצוע המצוין ל-Free Woman למשל נראה ממש כמו מחווה לסצנת ה-Ballroom המחתרתית של ניו יורק), ניכר כי גאגא רוצה להעביר מסר נוסף. לקראת סוף החלק השלישי של המופע היא עוברת לבמה שממוקמת במרכז האצטדיון, שם היא מלווה את עצמה בפסנתר. זה השלב שבו גאגא מתחברת לאלטון ג'ון שבתוכה: קצת נואמת, קצת מעבירה שירים לפסים חשופים יותר, ובעיקר מעניקה לשירים שלה נפח אמנותי. לפעמים זה כמעט מתיש אלמלא כמה דברים: ראשית, יש לה הומור ("אל תשרקו בוז לאמא טבע", היא אומרת לקהל שמביע את דעתו על הקורונה). שנית, החושפנות העצמית (ע"ע הסיפור על ההתפרקות ב-2018) יוצרת אינטימיות עם הקהל שמחפש את האנושיות שלה. ושלישית - ובלי זה אין כלום - Shallow זה חתיכת שיר לבצע בפורמט הזה אם את זמרת מעולה. עם זאת, שיר אופורי כמו Edge of Glory ממש דורש את הגרסה המקורית שלו.
בנוסף, חבל שגאגא לא מנצלת את הניצחון של Chromatica כדי לסגור מעגל עם האלבום Artpop מ-2013, שטמן לא מעט זרעים עבור גאגא הנוכחית ונחשב כיום בקרב החוג האדוק יותר של המעריצים כיצירה שהקדימה את זמנה. שיר כמו Applause, למשל, היה עובד נהדר עם הלהקה, ואילו G.U.Y מרגיש ממש כמו שיר מתוך Chromatica שפשוט יצא שבע שנים קודם.
את הפינאלה של המופע, לפני הדרן שכולו הזמנה לקהל לצאת החוצה כדי להתחיל במסע הביתה (Hold My Hand, השיר הסתמי מתוך "אהבה בשחקים: מאווריק"), היא מקדישה לשני להיטים מתוך Chromatica, שבהם מתחוור עד כמה גאגא בעצם כבר לא צריכה להשפיל מבט מול ההשראה הגדולה (שהפכה לסוג של נמסיס), מדונה. גאגא אפילו קצת נראית כמוה (בשילוב עם אורית שחף מהיהודים) בחלק מהתלבושות, אבל בביצועים ל-Stupid Love ו-Rain on Me היא מציגה את התשובות שלה ל-Like A Prayer או Ray of Light: חזק יותר, ראוותני יותר, קווירי פי מיליון.
ביציאה מהאצטדיון, רכב עובר ליד תחנת אוטובוס באחד הרחובות הסמוכים והנהג צועק מתוכו "לייידי גאגא זונה" למעריצים שעמדו שם וחיכו. כולם פרצו בצחוק נוכח ההתנהגות המטופשת הזאת. השמיים התחילו לטפטף - בכל זאת יולי בלונדון - וחלק מהאנשים זמזמו את הפזמון המתבקש של Rain on Me. כמו שגאגא שרה, "אני מעדיפה להיות יבשה, אבל לפחות אני בחיים". אתמול, בהופעה שכולה סימן חיים אחד גדול, המשפט הזה לא היה יכול להיות מדויק יותר.
