ההיסטוריה של הקולנוע הישראלי מתעלמת מאבי ביטר. כן, היא גם לא מתייחסת לסרטים אזוטריים ויוצרים רבים אחרים, כמו למשל סרטו של עמוס ספר, "הטרמפיסט" (1972), שזכה לפני מספר שנים לתחייה בזכות הקרנות חצות בסינמטק תל-אביב – אבל הזמר-במאי-שחקן אבי ביטר הוא לא איש של סרט אחד. הפילמוגרפיה שלו כוללת בימוי של חמישה סרטים, בהם גם כיכב, ומשחק בארבעה נוספים לפחות, בהם "חבר ואח" (1991), "בוכה בגשם" (1996) ו"אהבות ושקרים" (2008). רובם, אם לא כולם, היו להיטים בדוכני הדיוידי (וניתנים לצפייה ביוטיוב).
"השוד האחרון" – טריילר
ההיכרות שלי עם ביטר החלה בסדרת הטלוויזיה בכיכובו, "אבי ביטר חי בסרט", בבימויו של איתי שגב, ששודרה בערוץ "ביפ" בכבלים ב-2008. זה קרה כאשר ביטר, במעין טייק-אוף על דמותו במציאות, הגיע לשיעור שלי על קולנוע ישראלי שהעברתי במדרשה לאמנות בבית ברל, כדי להתלונן על כך שלא מתייחסים אל פועלו הקולנועי. אף שהדברים נאמרו בחצי חיוך – זכור לי שכאבו של ביטר היה אמיתי. התפקיד שלי, אם אני זוכר נכון, היה להסביר לו בהתנשאות מסוימת שיצירתו חסרת כל ערך. מה שלא חשבתי אז, וגם איני חושב היום.
ביקורות סרטים נוספות:
אבל העובדה היא שהקולנוע של ביטר (חלק מסרטיו בוימו והופקו בידי ימין מסיקה וירמי קדושי מ"הפקות המזרח") מתנהל במקביל למה שמתרחש בקולנוע הישראלי. זה קולנוע שממשיך את מסורת המלודרמות סוחטות הדמעות של ג'ורג' עובדיה משנות ה-70 ("נורית", "שרית", "בדרנית בחצות"), ומקורותיו נעוצים בקולנוע הטורקי וההודי הפופולרי. באותם סרטים שבשנות ה-70 וה-80 הוקרנו בבתי הקולנוע "צליל" ו"נגה" שביפו, וגם בקולנוע "זוהר" הסמוך. המלודרמות של עובדיה זכו לפופולריות עצומה, אבל ליחס בוטה, מעליב וגזעני מצד מבקרי הקולנוע של התקופה. סרטיו של ביטר כבר חלפו מתחת לרדאר הביקורתי.
עתה הוא חוזר עם סרט חדש, "השוד האחרון", ושתי הפתעות עמו. ראשית, ביצירתו מעורבים סטודנטים לקולנוע, רובם מבית הספר לקולנוע וטלוויזיה באוניברסיטת תל אביב; ושנית, הסרט מוקרן בבית קולנוע. ליתר דיוק, בקולנוע "קנדה" המתוק בשכונת פלורנטין. האולם הקטן של בית הקולנוע, לפחות בהקרנה בה נכחתי, היה גדוש קהל מעריצים צעיר שחלקו אף ציטט משפטים מהסרט. כן, אבי ביטר הפך לכוכב בפלורנטין.
"השוד האחרון" הוא סרט משעשע. מתבקש לומר שהוא לא התכוון להיות כזה, אבל בעזרתם של המפיקים והשותף לכתיבת התסריט, אורי יעקובוביץ', ישנה בו מודעות עצמית שהופכת את הסיטואציה הטראגית לקומית. וכאשר אבי ביטר – זהו גם שמה של דמותו בסרט – מרוקן בזו אחר זו כוסיות ערק, שפוף ומובס אחרי שאיבד את אהבת חייו, מרגריטה (שרית סוויסה) היפה בנשים, קשה שלא להבחין בקריצה אל הקהל.
הסיפור, כמובן, הוא לא הדבר הכי מתקבל על הדעת. חבריו של אבי מהשכונה ומהעבר הפלילי (אבי בכר ואברהם בר אוריין) מגייסים אותו ל"מכה" אחרונה: שוד כספת בביתו של מי שהיה איש גסטפו המתגורר בסביון. קראתם נכון. הסיבה שביטר מגויס למשימה קשורה לעובדה שזו כספת ישנה, כמו של פעם, והנה ההסבר במילותיו של אחד השותפים: "אני חייב את האוזן המוזיקלית שלך בשביל הכספת". על הדרך יגלו החברים לשוד האחרון מה עלה בגורל מרגריטה היפה בנשים, מיהו באמת הנאצי יימח שמו מסביון, איך להיפטר משני גנגסטרים רוסים שעולים על עקבותיהם, והדבר הכי חשוב – ילמדו על השואה. את הכספת, אגב, נדמה שאפילו ילד בן שלוש היה מצליח לפרוץ.
"גם פליני לא למד קולנוע", אמר לי אבי ביטר בשיחה המקסימה שניהלנו עם תום ההקרנה, וזה נכון. אבל לא צריך להיות פליני בשביל לביים סרט של אבי ביטר. אם יש משהו שעובד ב"שוד האחרון" הרי זה השילוב בין מה שניתן לקרוא לו "החזון הקולנועי" של ביטר ובין הרוח הרעננה והמקצוענות היחסית לתקציב הדל שמביאים עמם קולנוענים צעירים שמתייחסים אליו בכבוד ואל הקולנוע שלו – כלגיטימי. שירי הדיכאון של ביטר מעטרים את הסרט כפניני יגון, והופעתו, על אף העלילה המופרכת, אינה מעוררת לעג. בכלל, הקהל שישב באולם קולנוע "קנדה" לא צחק על הסרט, אלא הגיב לו ולכוכבו באהבה. הסרט ימשיך להיות מוקרן שם בשבועות הקרובים.
אני לא בטוח ש"השוד האחרון" (אורכו, אגב, הוא 65 דקות בלבד) הוא סרט הפולחן העכשווי שלא שמעתם עליו. אני גם לא בטוח שזו הסיבה לצפות בו. הסרט גם לא מייצג איזושהי אלטרנטיבה למשהו. סרטיו של ביטר ימשיכו לא לזכות בתמיכת הקרנות, לא ישובצו בלו"ז של סינמה סיטי ויס פלאנט, וגם לא ישודרו בערוץ הקולנוע הישראלי (אם כי, "השוד האחרון" ניתן לצפייה בהוט vod). במוצ"ש הקודם הייתה לי חוויה נעימה מאוד בקולנוע "קנדה" עם סרט של אבי ביטר ושיחה בעקבותיו. זה משפט שלא הזדמן לי לכתוב עד כה, ורק רציתי שתדעו. תודה.
