חזרתה של "היהודים באים" בשידורי מוצאי יום העצמאות של כאן 11 הייתה הזדמנות פז להפגין קצת מהאומץ ומהחתרנות שעוד מצדיקים את תוכנית הסאטירה הוותיקה: אם כבר מאמינים שהקונספט לא נשחק עד דק אחרי חמש עונות ואין לאף אחד ספק שהוא יושפע עמוקות מ-7 באוקטובר, אז בואו נראה עד כמה רגישה הקיבה הישראלית אחרי שילוב קשה למדי של עצב, זעם, בלבול ובשר על האש.
מתוך "היהודים באים" עונה 6
(קרדיט: באדיבות כאן 11, יואב גרוס הפקות)
אלא שבמקום זה הצופים והצופות קיבלו ספיישל שעוסק בימים שקדמו להכרזת העצמאות עם דגש על דמויותיהם המוקצנות של דוד בן גוריון, גולדה מאיר ומשה שרת. הרי מי מאיתנו לא טרוד ביום העצמאות הזה בשאלות כגון האם שרת באמת היה תאומו הדביל של צ'רלי צ'פלין, או כיצד המעיים של בן גוריון כמעט דפקו את ההכרזה על הקמת המדינה. אגב, נחמד לגלות שהרהביליטציה התרבותית של מאיר הגיעה לא רק עד הלן מירן ותיאטרון הקאמרי, אלא שעכשיו הופכים אותה ללוחמת קומנדו שחונקת בידיים חיילים ירדנים. בכל זאת יש פה חידוש: עד כה בתוכניות סאטירה הציגו אותה כמי שהביאה למותם של חיילים ישראלים.
ומה שאפילו יותר מאכזב מהרעיון הוא הביצוע החלש, ובעיקר הגלישה שוב ושוב לוולגריות. בהחלט חשוב להתייחס לאבות ולאימהות האומה כבני ובנות אנוש, אבל השיחה בין בן גוריון לשרת על הכללת המילה "מין" במגילת העצמאות ("בלי המין הזה לא יהיה לי את המין ההוא, המוזר") לא תיחרט בפנתאון הסאטירה. אגב, גם לא הקטע שבו אליעזר קפלן צועק "בושה בושה בושה" (כי זה קפלן מצומת קפלן של ההפגנות, הבנתם?) בישיבה שבה נערכה ההצבעה על הקמת המדינה. סיום הפרק, שיחה כמו נבואית בין בן גוריון לגולדה שמלמדת על הקשיים שעתידים לקרוע את המדינה לגזרים, מראה שאפילו "היהודים באים", סדרה שכבר הוציאה כמה אנשים לרחובות, רוצה להרגיש קצת ממלכתית.
הפרק הבא מלמד שזה לא היה חד-פעמי: הוא נפתח במונולוג נרגש של משה רבנו (יניב ביטון, שמסוגל להפליא בחיקויים של אנשים שלא שמענו ולא ראינו) בזכות האחדות, ומסתיים בקטע שמחבר בין יהודים ויהודיות שנפגעו מפשעי שנאה לאורך כל הדורות ובכל קצוות תבל. על ההבדל הדרמטי בין פוגרומים בגולה לטבח שבוצע במדינה ריבונית עם צבא שעולה עשרות מיליארדים, לא נאמר דבר. כל זה נראה כמו צעד טקטי או כביטוי לחסך בלייקים ושיתופים מכל הצדדים. אין בכך פסול וגם אפשר להבין, אבל נדמה שגם הכותבים והכותבות יודעים שזה לא הפורטה של התוכנית.
ואכן, רק בפרק השלישי נדמה שדברים מתחילים לזוז למחוזות שמוציאים את המיטב מהפורמט (היסטוריה בלבוש מודרני) ומהאנסמבל (מתוכו ראוי לציין את שירה נאור, שמזמן לא נופלת מאף שחקן או שחקנית קומית בארץ): מערכון טוב על אמנות השיסוי של נתן אשל (בביצוע מעולה של מעיין בלום), מערכון חמוד ורלוונטי על שריפת אסמי המזון בימי בית שני, וסיום עוצמתי ואף מבריק שמקביל בין סיפור תנ"כי מחריד של אונס ונקמה לבין הקולות שהולכים ומתרבים בישראל מאז 7 באוקטובר. המערכון הזה אולי לא שודר ביום העצמאות, אבל הוא לבדו מוכיח שהיא - העצמאות - אכן קיימת.
