אחד אנחנו יודעות: דמוקרטיה. אבל בואו נספור מהסוף להתחלה:
14 הוא מספר הערוץ החביב על תומכי ה"רפורמה" המשפטית, או ההפיכה המשטרית - תלוי מאיזה צד של השלט אתן. הערוץ שעקף בסיבוב את הרייטינג של "רשת 13" ושל "כאן 11" וחילק באופן סופי את המציאות שלנו לשתיים. יש מציאות אחת מנוגה ומציאות שנייה ממאדים, וכל אזרח רשאי להתיישב על הספה מול האמת המהדהדת את השקפת עולמו.
13 שבועות של מחאה בלתי מתפשרת. בשבת הראשונה, כשהאסימון עוד עשה את דרכו למטה וקשה היה לעכל את מה שמתחולל, הגיעו ל"הבימה" רק כמה אלפי מפגינים מוכי תדהמה. שבוע לאחר מכן, בגשם השוטף, כמה עשרות אלפים, ובשבת האחרונה היו כבר מעל 600 אלף איש ב-150 מוקדים ברחבי הארץ. מחאות, שביתות, שיבושים, הפגנות, עצומות, מיצגים ומצעדים מלווים את המחנה הליברלי המעצב את זהותו מחדש בגאווה, בנחישות ובהתרגשות שלא נראו כאן שנים.
12 מנדטים תוספת אוטומטית למנצח בבחירות, היא אחת מהצעות החוק המטורללות לחלוטין מבית מדרשו של ח"כ אליהו רביבו, בתמיכת קרעי כמובן, שנשמעת הזויה בדיוק כפי שנשמעו הצעותיו של יריב לוין עד לפני כמה שנים, אותן דחה כזכור נתניהו בבוז. כלומר, עד שנצרך להן מפאת ענייניו הפליליים האישיים.
11 נציגים יהיו בוועדה לבחירת שופטים - כך קבעה הקואליציה במה שנעטף ונמכר לציבור כנוסח "מרוכך". כל כך מרוכך, עד שהוא מקנה אוטומטית רוב מוחלט לחברי הקואליציה לבחור את שופטיהם, הופך את בתי המשפט למאגר הג'ובים שלהם ומרסק את שלטון החוק.
10 אחוזים פחות. תקציב המשרד להגנת הסביבה הוא היחיד שקוצץ באופן דרסטי (44 מיליון שקלים לעומת השנה שעברה) ושהעומדת בראשו נפגשת בכיף שלה עם מכחישי אקלים, מקדמת הפרדה מגדרית ברשות הטבע והגנים ואינה טורחת, אפילו מנימוס, לפנות את עשרות בקבוקי הפלסטיק מהשולחן בעת צילומי יח"צ.
נוכח העלייה התלולה בסכנות האורבות למדינת ישראל עקב עליית הטמפרטורה, ועקב שורת תיקוני החקיקה המהירים - המאפשרים, בין השאר, למפעלים מזהמים לפעול ללא פיקוח ולחברות בנייה לבנות ללא בלמים - הפגיעה בבריאות הציבור היא ודאית. הרס השטחים הפתוחים, הכחדתו של ים המלח, פגיעה בנחלים, בשמורות ובחיות הבר, הם רק פרפראות.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
9 נשים הפילו את הצעת החוק לאיזוק אלקטרוני והוכיחו שגם נשים יכולות להתיר דם נשים. ואלה שמותיהן: מאי גולן, קטי שטרית, צגה מלקו, אתי חוה עטיה, אורית סטרוק, מיכל וולדיגר, לימור סון הר מלך, טלי גוטליב וגילה גמליאל. השתיים האחרונות נמנעו, אבל מה בדיוק ההבדל כשהחוק נפל על חודו של קול?
8 נשים נרצחו מאז תחילת כהונתה של הממשלה הנוכחית, ומתוך בליץ החוקים שהיא מקדמת אין ולו חוק אחד, צעד, דיון, המעידים על התכוונות כלשהי לטפל בנגע האלימות כלפי נשים הנמצא, מתחילת כהונת הממשלה, במגמת עלייה.
התקציב לתוכנית הלאומית למניעת אלימות במשפחה בחסר של כ-100 מיליון שקלים, אין מספיק תקנים במרכזים למניעת אלימות במשפחה, הממשלה מתעקשת לא לחתום על האמנה הבינלאומית למאבק באלימות כלפי נשים והחוק למניעת אלימות כלכלית, לא יקודם במשמרת הזאת.
7 שרים חרדים הביאו לגידול של 40 אחוז בתקציב החינוך התורני, העלאת קצבאות האברכים, הקלות בבנייה ייעודית רק לחברה החרדית ודרישה להרחבת הייצוג ברשויות המקומיות ובתאגידים הציבוריים. כי מה יותר הגיוני לפוליטיקאים חרדים מאשר לדרוש ייצוג הולם לעצמם, אבל לא לתת אותו לנשותיהם, ומה יותר טיפוסי לנתניהו - אחרי שצולם במסעדת שרצים בשבת — מלאשר את חוק החמץ.
6 סיעות מרכיבות את הממשלה, המכונה בגאווה ממשלת ימין-על-מלא: הליכוד, ש"ס, הציונות הדתית, יהדות התורה, עוצמה יהודית ונעם. ואכן, שישה שרים גרים מעבר לקו הירוק – שניים מעוצמה יהודית (איתמר בן גביר ועמיחי אליהו), שניים מהציונות הדתית (בצלאל סמוטריץ' ואורית סטרוק), אחד מש"ס (חיים ביטון) ואחת מהליכוד (גלית דיסטל אטבריאן). בהחלט ימין-על-מלא: מלא באידיאולוגיה מתנחלית, משיחית ואתנוצטרית.
5 שרים עם כתבי אישום מכהנים בממשלה. הורשעו ונידונו בעבר: דרעי, בן גביר וכץ. בתהליך בירור בהווה, סיכוי טוב להרשעה בעתיד: ביטן (שוחד, מרמה והפרת אמונים) ונתניהו (שני תיקים על מרמה והפרת אמונים ולתיק השלישי נוסף גם שוחד).
4 שבטים השונים באופיים, בתרבותם ובאמונתם מרכיבים את החברה הישראלית: השבט החילוני-ליברלי, הדתי-לאומי, הערבי והחרדי. אבל כשאומרים בבוז "פריבילגים", מתכוונים כמובן רק לאותו שבט המוביל כעת את מלחמת העצמאות השנייה של מדינת ישראל.
השבט, שמרוב פריבילגיה מופלה תדיר לרעה במחירי המזון והגז, באוטונומיה של מערכת החינוך, בשירות הצבאי ומעל הכול בחופש להיות מי שהינו. שבט שלא יכול להתחתן ולהתגרש כרצונו, המחויב לשלם על כשרות, על רבנות ועל שירותי דת, אבל חס וחלילה לא ראוי לתחבורה ציבורית בשבת.
3 רשויות. "עיקרון שלטוני הדוגל בפיצול סמכויות השלטון כדי למנוע ריכוז יתר של הכוח השלטוני בידי רשות אחת, וזאת לצורך השמירה על הדמוקרטיה ועל חירות הפרט והכלל" (ציטוט מתוך אתר הכנסת).
2 שומרות סף: גלי בהרב-מיארה, היועצת המשפטית לממשלה ואסתר חיות, נשיאת בית המשפט העליון, עומדות קוממיות עם האצבעות בסכר מול ההתקפה חסרת התקדים על שלטון החוק.
1 מגילת העצמאות: המצפן המוסרי, כוכב הצפון, המסמך המכונן אשר לאורו ביססנו את יסודותיה של מדינת ישראל. מדינה אשר מושתתת על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל, בה מתקיים שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין. או במילה אחרת: ד-מוק-רט-יה!
אולי כדאי שתעצור רגע רק כדי לנסות לענות לשאלה הקטנה הזאת
אז איך זה מרגיש עכשיו?
איך זה מרגיש להיות סגור שם בחדר, אנשים היסטריים באים והולכים, מנסים לייעץ, לחלץ, להרגיע, להוריד את גובה הלהבות, לשכך את הפאניקה – ויש פאניקה, אתה יכול להרגיש אותה מזדחלת במעלה גבך – כשעל המוניטור ממול אתה רואה את ההמונים מנסים לפרוץ את גדרות המשטרה ברחוב עזה ומבעירים את נתיבי איילון?
איך זה מרגיש לדעת שכל ההתפרקות הזאת, כל הכאוס הזה, כל הזעם הזה, כל אובדן השליטה ובעיקר כל הפחד הזה – פשוט פחד, גם אתה פחדת, אל תגיד לי שלא – הם יצירי כפיך? אשמתך? רשומים על שמך?
איך זה מרגיש להיות מבודד כל כך, מרוחק כל כך, מסוגר כל כך, מנותק ורחוק כל כך מכל סממן של ישראליות נורמלית? מכל דבר שאי פעם, מתישהו, היה אכפת לך ממנו?
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
איך זה מרגיש להבעיר את האש, לראות את המדינה שלך עולה בלהבות, ואז לשפוך פנימה – בשמונה בערב, מול המצלמות – עוד ג'ריקן נפט?
איך זה מרגיש להיות כלוא בקיני הקוקייה האלה, נתון למרותם הגחמנית, הקולנית, המשפילה, של בן קיצוני וחסר עכבות ואישה קפריזית ובלתי צפויה, כשרק אתה, כמעט לבדך, יודע עד כמה הרחיק לכת מצבם, כמה הידרדר, כמה בלתי נסבל ופתולוגי הפך להיות?
איך זה מרגיש להבין שאתה עצמך מהווה עכשיו סכנה ברורה, מיידית ומוחשית כל כך לביטחון המדינה, עד שאפילו שר הביטחון שמינית כבר מתריע בשער ומוכן למצוא בעצמו את הדלת?
איך זה מרגיש כשעורך הדין הבכיר שמייצג אותך מודיע שבמצבך הוא לא יוכל להמשיך לייצג אותך?
איך זה לדעת שרואים לך. שכל השקרים שלך מזדקרים מיד. שלכולם ברור שברגע שהשפתיים שלך זזות, סימן שאתה משקר. שהרטוריקה שלך מתה, שאתה שקוף, שהאינטרס האישי והצר להחריד שלך גלוי, שאפילו תומכיך יודעים שישראל היא לא שיקול שבא לפני שלושת השיקולים החשובים היחידים: אתה, אשתך, בנך.
איך זה הרגיש לצעוד שם לבדך, חשוף ומזהיר בבדידותך הפוליטית והאישית, מאזין בחוסר ברירה לקריאות "בושה" קצובות שרודפות אחריך עוד מבית, כל הדרך לדלת דאונינג 10?
איך זה הרגיש להמריא לנתב"ג מעל ההמונים המוחים, הזועמים, הנואשים, במסוק משטרתי, כי אין כבר דרך אחרת להביא אותך לשום מקום מלבד להטעות את הציבור הרחב שרוצה להגיד לך משהו שאתה כבר לא מסוגל להביא את עצמך לשמוע?
איך זה לדעת בוודאות שלא מדובר במנדט או שניים, לא באנרכיסטים, לא בחייזרים, אפילו לא בשמאלנים; מדובר בישראלים נורמטיביים ותורמים – בוודאי יותר מכל מי שאתה מוקף בהם – שמבקשים לומר לך שאי-אפשר להמשיך ככה?
איך זה מרגיש להיכנס ולצאת מרכבי שרד, שם וכאן ובכל מקום, כשגל שאין לטעות בו של תיעוב המוני מתנפץ עליך שוב ושוב?
איך זה לדעת שלא זה מה שתיכננת לעצמך, לא זה מה שאיתו יצאת לדרך, לא זה מה שבשבילו עבדת שנים. שהאנשים האלה – הישראלים הנורמטיביים האלה – אמורים היו להיות האנשים שלך, ואתה שלהם?
איך זה מרגיש להיות מוקף באנשים אחרים לגמרי, שכולם, עד האחרון שבהם, רוצים ממך משהו? שכולם, ללא יוצא מן הכלל, הם לא מי שהיית בוחר בהם בנסיבות אחרות, לא מי שקיווית להיות איתם בחייך, לא המקבילות התרבותיות, האינטלקטואליות, הערכיות שלך?
איך זה מרגיש להיתקע רק עם החנפנים, הקונספירטורים, המושחתים, הקיצונים, הגבוליים, השוליים, הסהרוריים, חובשי המגבעות השחורות, עוטי הכיפות הבזים לציונות והרכיכות נטולות עמוד השדרה?
איך זה מרגיש כשהאנשים שלך הם לא באמת האנשים שלך?
איך זה מרגיש לחיות בלי אהבה בכלל, רק עם אינטרס?
איך זה לדעת שגם האמריקנים בזים לך, שהמערב בז לך? שאתה – שכל תכליתך הייתה תמיד להרשים אותם, להיספר כחלק טבעי מהם – כמעט מוקצה שם, ובדרך האמריקנית שאתה אוהב; במילים לא מפורשות אבל חד-משמעיות, במחוות קטנות של סלידה גמורה?
איך זה מרגיש להיקלע שוב ושוב למקום שנדמה שאין ממנו תקומה, רק כדי לקום איכשהו ולהמשיך שוב למקום נוסף שאין ממנו תקומה, ושוב?
איך זה לדעת שרוחב היריעה של השכלתך, שכישוריך הטבעיים, יכולותיך ההרבה-מעל-הממוצעות, האינטליגנציה שלך, רהיטותך, ניסיונך, קסמך האישי – הביאו אותך למקום שאין בו דבר מלבד הרס לאומי, ביטחוני, כלכלי, עצמי?
איך זה מרגיש לחיות תמיד – בגדול, בקטן, בבית, מחוץ לבית, בארץ, בחו"ל – על חשבון אחרים? איך זה מרגיש לא לשלם על כלום לעולם? איך זה מרגיש לחיות בעולם שאין בו מחירים?
איך זה מרגיש לדעת שעשית הכול כדי למנות כהניסט עם 53 כתבי אישום לתפקיד שר לביטחון לאומי?
איך זה מרגיש לדעת שהקמת את הקואליציה האנטי-ישראלית והחשוכה ביותר בתולדות ישראל? זו שכופה את חוק החמץ, זו שטוענת – מבלי לשרת יום – שטייסים ולוחמים הם אנרכיסטים, שמבטלת את הרפורמה בכשרות, מחסלת את הסיכוי לרפורמה בגיור, מנציחה ניצול מרבי של כסף חילוני לטובת עוני ובערות חרדיים?
איך זה מרגיש לצפות בשר האוצר הקלולסי שלך משפיל אותך ואת כלכלת ישראל באנגלית שהיא מסמר חלוד על לוח?
איך זה לדעת שאתה בז לאנשים שאותם אתה ממנה, כולל המקרובים אליך ביותר?
איך זה לדעת שרוחב היריעה של השכלתך, שכישוריך הטבעיים, יכולותיך ההרבה-מעל-הממוצעות, האינטליגנציה שלך, רהיטותך, ניסיונך, קסמך האישי – כולם הפכו למצרכים הכי פחות מבוקשים בעולם, והביאו אותך למקום שאין בו דבר מלבד הרס לאומי, ביטחוני, כלכלי, עצמי?
איך זה לדעת שאתה הולך לגמור כמו אבא שלך: דחוי על ידי כל ממסד שאי פעם שאפת להיות חלק ממנו, מוקצה על ידי כל מי שאי פעם החזקת ממנו, מבודד, מריר?
ואיך זה לדעת שאתה לא הולך לגמור כמו אבא שלך: שאותך דווקא יזכרו, אבל דיראון עולם הוא, בשלב זה, האופציה הסבירה היחידה?
איך זה לדעת שכבר לא תהיה לך מורשת שמישהו – ואני מתכוון למישהו שהיית עשוי להעריך – יוכל או יטרח לאזכר, לשמר ולהנחיל? איך זה לדעת ששום דבר בכלל – גם לא כלבייה במעלות-תרשיחא – כבר לא ייקרא על שמך?
איך זה לדעת שכל מה שהיה אי פעם טוב ומבטיח בכל ההתחלות שלך – משפחתך, הקריירה הדיפלומטית שלך, נסיקתך הפוליטית, ספריך, קשריך, נשותיך, בתך – הוחמץ, החמיץ, נעלם, והוחלף במשהו שאין בו יותר דבר מלבד זעם, שנאה ונקם?
איך זה מרגיש לדעת שאחרי ככלות הכול, אתה עדיין עלול לסיים את חייך במתקן כליאה? איך זה לדעת שזה לא בהכרח ירגיש רע יותר מעכשיו?
איך זה מרגיש להיות אכזבה גמורה לכולם כל הזמן?
איך זה מרגיש לדעת שהצלחת לפרק מדינה שלמה – שנבחרת שוב ושוב לעמוד בראשה – לגורמיה? ובשביל מה בעצם? בשביל החיים האלה? בשביל זה?
אה, ביבי?
המטרה: להבין את משמעות המושג "אבא לא פעיל". האמצעי: להפסיק לעשות לגברים הנחות
כשקראתי את ריאיון הפוסט-לידה המסורתי עם הזמרת נסרין קדרי, מיד נזכרתי בריאיון אחרי הלידה שעשו איתי. זה היה למגזין נשים כלשהו, והכתבת הגיעה לבית שלי כדי להוציא ממני את כל המידע הקבוע שעיתונאים נוהגים לגבות מנשים מוכרות שעשו את המעשה החתרני הזה - ללדת תינוק. כולנו מכירים את התרגיל - בשלב ראשון את "חושפת" את התינוק החדש ומסבירה מה גרם לך לתת לו את השם המיוחד הזה, מיאל, או תיאודור. כיוון שאני קראתי לבת שלי מאיה, שזה בערך השם השני הכי פופולרי במדינה, השלב הזה נסגר תוך רגע ועברנו לשני, שבו המראיינת התפעלה מהגזרה החטובה שהצגתי "ועוד רק חודשיים וחצי אחרי הלידה", וביקשה שאתן טיפים לקוראות איך להוריד במהירות את בטן ההיריון.
אני חייבת להודות שפה כבר ממש הופתעתי. עליתי 18 קילו בהיריון. אני זוכרת שהגינקולוג המכובד שלי מרעננה נזף בי שזה יותר מדי ושממש איבדתי שליטה על המצב. "תחשבי על בעלך המסכן שלא נעים לו להעיר לך שאת זוללת כמו מטורפת", הוא אמר לי ונעץ בי מבט של מאלף פילות מאוכזב. ככה שלא, אי-אפשר היה להגיד בשום דרך שרזיתי את כל הכמעט 20 קילו האלו אחרי הלידה, ולא משנה כמה הנקתי באדיקות את התינוקת שלי והקפדתי לאכול רק ירקות. "אממ", אמרתי למראיינת, "האמת היא שממש לא רזיתי, להפך". "לא נורא", אמרה המראיינת בחביבות, "אנחנו בכל זאת נרים לך לשמיים ונגיד שרזית, ונעשה לך גם אחלה פוטושופ בתמונה. אז תמציאי איזה טיפ להרזיה ונמשיך".
אחרי זה, כשהגיע תורי להצטלם, הבנתי בדיוק למה היא מתכוונת. על הסט חיכה לי סטייליסט שלבש חולצת כפתורים פתוחה, והגיש לי מיד חפץ ארוז בעטיפת נייר. "זה מחוך בטן סופני של חברה מפריז", הוא אמר, "שימי אותו מאמי, כדאי לך. כל אחד מהם עולה משהו כמו 600 שקל כי הם עשויים מחומר מיוחד של אסטרונאוטים".
כשהמגזין התפרסם, אני זוכרת שהרגשתי אי-נוחות. כאילו שיתפתי פעולה עם תרמית גדולה ומקובלת. דווקא אני, שחשוב לי כל כך להגיד את האמת. כי במציאות לא לבשתי את שמלת האביב החדשה של זארה, אלא את טרנינג הכדורסל הנוח והרופף של בעלי. נשים תמיד חייבות להיראות זוהרות, אפילו אם את עדה יונת או מרים חיות יאפרו אותך כאילו שאת מאיה קיי וישקדו על הצילום שלך בסטודיו, אבל להציג אותך בכוונה כל כך מטופחת ונוצצת חודשיים אחרי לידה? יש בזה חוצפה שלא תתואר כלפי המין הנשי.
תשעה חודשים שבהם גידלת יצור חי בבטן שלך, ואחר כך לידה שהקאת בה את ריאותיך החוצה מרוב צרחות - כל אלו הם דברים קיצוניים שאת עוברת בדרך להיות אמא. כל כך קיצוניים ומלאי כאב שלא ברור לך איך מצפים ממך להישאר לבד עם התינוק בבית ולטפל בו, כשאת כל כך משוועת לטיפול. למחוק את כל הצלקות האלו עם מייק-אפ של דיור ולעשות פוטושופ לאינספור השינויים הגופניים שעברת? מה המסר אם לא שללדת זה שטויות, כמו אימון בוקר בפילאטיס?
במקרה של נסרין קדרי, זמרת מחוננת ואישה עוצמתית, אפילו לא היו צריכים להעמיד סשן צילום מיוחד עם פוטושופ ופלסטר כרס צרפתי שעלה 600 שקל. פשוט צירפו תמונה מההשקה של סדרת הדוקו-ריאליטי החדשה שלה "נסרין אגדה", שבו היא מתעדת את חיי המשפחה החדשים שלה עם בעלה, רום שמיר. האמת שהיא הייתה ממש חמודה ומרגשת בריאיון הזה. אבל אז הגיע החלק השלישי והקבוע בראיונות האלו, ושאלו אותה "כמה רום בעלך פעיל בבית?". אני לא לועגת למראיינת, שהיא אגב עיתונאית מצוינת. מה כבר תשאלי על חוויה משומשת שכבר עברה על מיליארדים של אנשים? רק שהפעם התשובה של קדרי הצליחה להפתיע אותי, כי במקום להגיד שהוא "אבא מהמם ומעורב שקם בלילות ומחתל", כמו שהן תמיד עונות, היא אמרה מיד: "הוא אבא מדהים, אבל לא פעיל. אין מה לעשות. לא מחתל, לא מלביש... אין חלוקת תפקידים, אני עושה הכול". הייתי כל כך בשוק, שקראתי את זה כמה פעמים. ניסיתי לראות אם היא מאותתת לנו לעזרה. אישה מצליחה שזה עתה ילדה תינוק, ומולה גבר שצעיר ממנה ב-12שנה וכבר אמור להיות שייך לדור מפותח ומודע יותר. ובכל זאת, זה סביר מבחינתו שהוא יקום בבוקר ויצא לעבודה שלו כסוכן רכבי יוקרה, בלי שהוא לחץ אפילו על תיקתק אחד באוברול של הבן הראשון שלו.
וכמובן שישר נזכרתי באיל גולן, ואיך כל האקסיות והנשים שהיו לו בחייו, סיפרו שהוא לא מחתל ולא קם לילדים בלילה. חלקן הסבירו שזה בעצם הגיוני, כי הוא מפרנס ומופיע בלילות. והנה פה, היפוך מלא של התמונה, האישה היא זמרת שבטח מופיעה לא מעט, ובכל זאת הגבר שלה הוא זה שמחזיק מעצמו האיל גולן של הקשר. ואגב, קדרי היא לא המפורסמת היחידה שסיפרה על חלוקה לא שוויונית כזאת. אדל בספלוב כבר חוללה רעש כשאמרה אחרי לידת בתה הראשונה שבעלה, מאץ' עבד, לא מסכים בשום פנים ואופן להחליף חיתולים. עכשיו, עם לידת בנם השני, היא שוב נשאלה האם מאץ' הפך להיות אבא מתפקד יותר, וענתה בתשובת המחץ: "איזה מתפקד? הוא בעבודה".
בזמנו ראיינתי את לוסי אהריש, שאין ספק שהיא קרייריסטית גאונה עם דעות מוצקות, וגם היא סיפרה שהיא מעדיפה להיות זאת שמטפלת בתינוק החדש, כי יש משהו שעובד לה מבחינתה בלהשאיר את צחי הלוי, בעלה, בתור הגבר שהיא הכירה, זה שכבש אותה בגבריות הפאודה הקשוחה והסקסית שלו. זה לא סתם שנשים שנראות כמו פנתרות עם קוקו גבוה ואיפור מוזהב בוחרות הרבה פעמים בגבר מהסוג שמתעקש לאסוף אותך מפתח הבית. את כל כך חזקה וחסרת כל מגדר בחוץ, על הבמה, שבבית את רוצה להרגיש נשית לפעמים, ונשיות, מה לעשות, היא עדיין תחושה של להיות קטנה ומוגנת ועטופה בשביל כל כך הרבה נשים.
אז השאלה האמיתית היא לא למה בחורות מוצלחות בוחרות במאצ'ו, ובטח שלא צריך להוקיע אותן על שיש להן תודעה פמיניסטית של שפחה. השאלה שצריכה להישאל היא איך גבר מקבל על עצמו בטבעיות ובשמחה את ההגדרה הזאת. איכשהו אלו תמיד הגברים שאין להם בעיה להסתובב עם חזה נפוח ולהתגאות שהם לא מחתלים ולא מחטאים מוצץ. יש לחלק מהחפ"שים האלו נסיבות מקילות, במיוחד כשהאישה שלך מתעקשת שהתינוק הוא השטח שלה. היא הופכת לסוג של "שומרת סף", ככה מכנים את זה הפסיכולוגים, כלומר מישהי שלא נותנת לך להתקרב לתינוק בלי שהיא שומרת על השער אליו כמו בולדוג. ופה יש לך ברירה. אתה יכול להתבכיין שהיא לא משחררת ולהצטרף לתנועת "אבא פגום". אבל הרבה יותר קשה להסתכל על האישה שלך ולראות בדיוק מה עומד מאחורי ההתנהגות הזאת. פחד. היא כל כך רוצה להיות אמא מושלמת, לעשות את הדבר הנכון, שהיא נכנסת לסחרור מסוכן במסגרתו היא קופצת בכל פעם שהילד בוכה. אתה צריך להיות עיוור כדי לא לראות כמה היא בודדה על מסלול ההצטיינות בכל מחיר הזה.
זה היה הרגע שבו הבנתי את חוסר הסימטריה שתלווה אותי לנצח - כל פעולה שלי עם התינוקת תהיה סתם עוד דבר שאמא עושה, וכל הרמה שלו את התינוקת באוויר תהפוך אותו לאב המאה
וזה מזכיר לי את הלידה שלי, שדווקא הייתה בסדר, אבל בסופה נכנס לתפור אותי מתמחה בערך בן 15. כפועל יוצא מעבודת החייטות המאוד בעייתית שלו, לא יכולתי ללכת בכלל אחרי הלידה. ולכן, כשההורים שלנו באו סוף-סוף לראות את התינוקת, דישדשתי ללובי נאנחת וצולעת, מחזיקה בידיים שלי גלגל ים שהאחות נתנה לי אחרי שהתלוננתי שכואב לי בטירוף. וככה ישבתי על גלגל הים שלי והנקתי את התינוקת מול בני המשפחה שלי. וזה היה טבעי לגמרי לכולם, אף אחד לא טרח לבדוק אם כיף למינקת האפריקאית הדהויה שהפכתי להיות על גלגל הים שלה. ואז קרה דבר מדהים. בעלי ניגש לתינוקת, עשה לה "קושקוש" והרים אותה למעלה. "איזה אבא מדהים", אמרה אמא שלי ברטט, "תראי איך הוא כבר מחובר אליה", התמוגגה אמא שלו. זה היה הרגע שבו הבנתי את חוסר הסימטריה שתלווה אותי מפה ועד הנצח - כל פעולה שלי עם התינוקת תהיה סתם עוד דבר שאמא רגילה אמורה לעשות, וכל הרמה שלו את התינוקת באוויר תהפוך אותו לאב המאה.
אבל את האבות שהם סטודנטים חופשיים זה פשוט לא מעניין. הם שמחים שהם יצאו מה-זה בזול. להיות אבא זה לגור בדירת פאר בדמי מפתח, בעוד האישה משלמת שכר דירה רצחני ממש על האימהות שלה. בעוד הוא מקבל שבחים על כל צעד ושעל, האמא תינמק בפינה, מחכה למחמאה אחת, לאיזה אישור מהזולת שירגיע אותה שהיא עושה עבודה טובה.
אני זוכרת את זה ממש כמו רעב פיזי, איך העברתי ימים שלמים בלהניק ולטייל ולהוציא שיהוק ולטחון עוף וירקות, ואיך התפללתי שמישהו יגיד לי כבר משהו אחד טוב. אבל כולם פשוט לקחו את האימהות שלי כמשהו מובן מאליו שנולדתי לעשות ואני צריכה להיות בו ממש יוצאת דופן כדי שיעופו עליי. מצטערת, אבל צריך להיות עיוור או קצת רשע כדי לגזור קופונים על חשבון הבדידות חסרת הפידבק של האמא של התינוק שלך. אל תיתן לה לקרוא לך אבא מדהים בריאיון אם אין לך מושג כמה סמ"ק מים על כפית תמ"ל, תעצור ותגיד לכולם, "זו היא, היא זו שאמא מעולה".
בואו נסגור פה משהו שדי מדהים שצריך לסכם בשנת 2023. אבא לא פעיל לא יכול להיות אבא מדהים. נקודה. וזה מגובה במחקרים. ילדים לאבות לא מעורבים ולא פעילים חולים יותר במחלות ילדות, הם מתפתחים לאט יותר וגם סובלים יותר מבעיות נפשיות. הילד פשוט מבין בחוש שחסר לו מישהו חשוב שאמור לטפל בו. אם תינוק כל כך פצפון מבין את זה, בואו נקווה שגם גבר יכול. די כבר עם תסמונת הגבר המצחיקול, אורח שובב שבא לפעמים, דופק לילד פרצופים, ונעלם בחדר להחליף לבגדי אימון. זה לא גברי ולא סקסי, זה פשוט להיכנע.
הצעד הראשון להחלמה הוא להבין למה באמת ההמונים יצאו למחות. וזה לא הרפורמה, לא ביבי וגם לא בן גביר
האמת היא שהחקיקה נעצרה בגלל המחאות וזה זמן טוב לנסות להסביר על מה בעצם געשה הארץ. כי אני בדעה שזה לא ממש הרפורמה. לא בדיוק על זה געשה הארץ. לא על כך רעדה אדמת המולדת. זה גם לא בגלל שקרעי אמר למפגינים ללכת לעזאזל ולא בגלל שבן גביר הגדיר את המפגינים כאנרכיסטים וניסה לשלוח אליהם מכת"זיות. יודעים מה? זה גם לא בגלל חוק המתנות, לא בגלל חוק דרעי, לא בגלל חוק הנבצרות וניגוד העניינים, לא בגלל חוק החמץ ולא בגלל הניסיון לחוקק חוק נגד זכויות להט"ב בבתי מלון או מה שלא הייתה ההטרלה ההיא. גם לא בגלל הניסיון הביזארי להשתלט על הלשכה לסטטיסטיקה, לא בגלל הרצון המדאיג להדיח את ראש ועדת הבחירות ולא בגלל הרצון להשוות את לומדי התורה לחיילים. אפילו לא בגלל שבן גביר מטיף מוסר לטייסים למרות שלא עשה צבא בכלל, שרוטמן מטיף מוסר ללוחמים אף ששירת חודשים ספורים בלבד, וכך גם סמוטריץ' שקרא למחוק את חווארה אף שלא באמת השתתף בקרב בחייו. יודעים מה? זה גם לא בגלל שזו הממשלה הכי ימנית וחרד"לית שהייתה פה, לא בגלל שטלי גוטליב צועקת ואמסלם מגדף, לא בגלל שמישהו הציע שתהיה חובה ללכת בשרוולים ארוכים בכותל, לא בגלל איך שרוטמן ניהל את הוועדה שלו; אפילו לא בגלל שיש חשש לישראלים רבים שנתניהו מנסה לחמוק מהמשפט, או בגלל שהממשלה לא עסקה עד כה ביוקר המחיה ובביטחון אלא בהטרלות חסרות פשר.
אז על מה געשה הארץ? על חטא היוהרה.
חטא היוהרה, שגרם למי שניצחו בבחירות להתנהג כאילו הם בעלי כוח בלתי מוגבל, כאילו מותר להם לנקום ולהטריל ולסובב את הסכין בליבם של הישראלים הטובים והמסורים שחטאם היחיד הוא שהפסידו בבחירות. חטא היוהרה, שגרם להם לחשוב שבחודש אחד הם יהפכו סדרי עולם. הבינו: כל הרשימה הארוכה שהבאתי קודם איננה הסיבה למחאה שראינו. הרשימה הזו איננה סיבה, אלא תוצאה. תוצאה של יוהרה של אלו שזכו בשלטון וחשבו לרגע שהם אדוני הארץ. האם כעת תשתנה דרכם?
אז על היוהרה דיברנו, אבל יש חלק נוסף מהסיפור שראינו פה שקשור בניתוק. בחוסר קריאה של המציאות. זה קצת קשור גם לסאגת האנגלית של סמוטריץ'. אסביר: בצלאל סמוטריץ' למד בישיבה שלימודי ליבה לא היו בה הדבר החשוב ביותר. גם אני למדתי בישיבה ההיא. הוא גדל בבית שבו אנגלית לא נחשבה למקצוע חשוב במיוחד. גם אני גדלתי בבית כזה. הוא הסתובב בצעירותו בעולם התורה. גם אני. אני מנחש שהוא ניסה לשפר את האנגלית כשבגר. גם אני ניסיתי. לא הצלחתי. היה מאוחר מדי. אין לי אנגלית. גם לסמוטריץ' אין. זה מבאס אותי מאוד.
ההבדל בינינו הוא שאני מודע לזה. לא הייתי נואם באנגלית, ואם כן, הייתי פשוט לומד את הטקסט כמו תוכי. למה בצלאל לא עשה זאת? כי במידה רבה ובשונה ממני הוא נשאר בעולם הסגור שבו גדל, ולא פיתח מודעות מספקת לעד כמה הוא לא יודע אנגלית, כמו שהוא לא פיתח מודעות מספקת לעד כמה חוששים ממנו בצד השני. הרגע שבו ענה לשאלה "מי ידאג לזכויות הפרט אחרי הרפורמה" בתשובה "אני", היה מופת של חוסר מודעות כזו.
הוא לא צחק, סמוטריץ'. הוא באמת חשב שזה ירגיע את צופיו החילונים. הוא יגיד שהוא ידאג להם ולכן הם ירגישו שאינם צריכים בג"ץ חזק. הוא באמת לא הבין שהוא מייצג את תמצית הסיוטים שלהם, את עומק החרדה.
אנשים שואלים אותי למה אני קורא להסכמות ולהידברות. הרי צריך הכרעה. התשובה היא שזו ההכרעה; ההכרעה שלי היא שחייבים ללכת יחד. זה כל כך חשוב, שלכל צד צריך להיות שווה לוותר על הרבה דברים כדי שלא נתפרק סופית
יזם ההיי-טק ישי גרין יודע אנגלית. אני זוכר אותו מ"מחוברים". עשיר כזה וקצת מוזר. הוא זרק כסף על חרדים באחת ההפגנות והתנצל. מודה ועוזב ירוחם. אם הייתה נחמה בשבועות האחרונים זה היה הרגע שבו החרדים בבני-ברק קיבלו יפה את המפגינים, עם צ׳ולנט ושתייה. זה היה רגע מתוק ומנחם מאוד בתוך סערת הקיטוב. נכון, המחלוקת עודנה קיימת. המגזר החרדי יהיה חייב להפנים את האבסורד שיש בכך שילדיו לא הולכים לצבא. אין צ׳ולנט שישנה זאת. אבל עד שנגיע לשם, אין טעם ללכת מכות ולגדף. הדרך לשינוי מתחילה בהידברות וזה מה שהחרדים בבני-ברק עשו. ראית ממש כמיהה שלהם לחיבור עם המפגינים. לשיח.
אנשים שואלים אותי למה אני קורא להסכמות ולהידברות. הרי צריך הכרעה. התשובה היא שזו ההכרעה; ההכרעה שלי היא שחייבים ללכת יחד. זה כל כך חשוב, שלכל צד צריך להיות שווה לוותר על הרבה דברים כדי שלא נתפרק סופית. אני, אגב, מהמעטים שחושבים שהממשלה הקודמת הוכיחה שזה אפשרי. אני מאלה שחושבים שהניסוי דווקא כן הצליח, והעובדה שבנט וניצן הורביץ עבדו יחד עבור המדינה הייתה פלומבה לטענה שלי שאנחנו יכולים בטוב משותף. זה שהממשלה נפלה במהירות זה לא בגלל שהרעיון שלה לא היה נכון. זה בגלל שהיו בעיות בביצוע.
אז צריך לומר תודה למוחים. על שאר הרוח. על ההשראה. על הלב הגדול. על שהם לא ויתרו על ארצם האהובה. ואחרי שאמרנו את זה, ואלוהים עדי שלא רק כדי לצאת ידי חובה אני עושה זאת, צריך גם לבקש מהם משהו כעת, לאחר שהתברר שידם ברגע הזה על העליונה: אל תעשו את הטעות שעשה המחנה השני. אל תתקנו עוול בעוול. הימין חייב להתרפא מהמחשבה שבצד השני יש פוסט-ציונים שאיראן מממנת, אבל אתם צריכים להבין שרוב הימניים בעד תיקונים, ולא הפיכה. בעד שינויים ולא הריסה. אני שם בצד את הקיצוניים ומבקש מכם לזכור את הרוב הימני המתון, להכיל אותו, להכיר בכאבו ולא לדרוס אותו כעת חלילה, מתוך איזה שיכרון כוח. עליכם להושיט לו יד, לא להכריע אותו. לתמוך במהלך של הידברות בבית הנשיא כדי שביחד ננצח. שבת שלום.
