אם יש שחקן שמזוהה עם נישת "סרטי פעולה כמו שהיו פעם" הרי זה ג'רארד באטלר. סרטים שבהם הוא הגבר הפשוט, בעל המקצוע האמין, המטפל בסיטואציה שיצאה משליטה ומשיב את הדברים לתיקונם. בגיל 53 יש לו מראה חסון, גם אם לא בתצורת גוף גיבור-על (כפי שהיה לו כשגילם את לאונידס מלך ספרטה ב"300"), הוא מגלם גיבורים פשוטים שמנסים לשרוד בעידן תרבותי שמשליך דמויות ממין זה לצד הדרך.
"נחיתת חירום" - טריילר
ברוס וויליס גילם את ג'ון מקליין בסרטי "מת לחיות" המלוטשים ועתירי התקציב. לעומתו איש השירות החשאי מייק בנינג (בסדרת סרטי "המטרה") הוא בעל אישיות פחות מתחכמת, הפועל בהפקה בתקציב בינוני. טום קרוז ליכד מחדש את משפחתו נוכח ספקטקל ההשמדה החייזרי ב"מלחמת העולמות", באטלר עושה זאת בסרט האסונות האפוקליפטי הפרוזאי "גרינלנד" (2020) שבו כוכב שביט עומד לפגוע בכדור הארץ. ב"לצוד את האויב" (2018) באטלר הוא ג'ו גלאס, המפקד החדש של צוללת, שעל כתפיו מוטלת האחריות למנוע את פריצת מלחמת העולם השלישית. בסרטים מסוג זה כדאי לצפות משוחררים מנטל הציפיות ואז, לפעמים, להיות מופתעים לטובה מבינוניותם.
לביקורות סרטים נוספות:
ב"נחיתת חירום" (Plane) באטלר הוא ברודי טורנס, קברניט מטוס שצריך להציל את הנוסעים שלו בנסיבות המובהרות בשם הסרט. יש לו את סיפור הרקע הגנרי הנדרש: אלמן ואב מסור לבת המתבגרת דניאלה. מי שהקריירה שלו שונמכה לאחר תקרית שבה השתלט על נוסע שהתפרע. הוא עשה את המעשה הנכון, אבל בימינו סוג כזה של מקצועיות לא מצטלם היטב. עכשיו הוא עובד ב"טריילבלייזר איירליינס", חברת תעופה פחות איכותית, שבה הוא עושה את העבודה השחורה והשוחקת. ביום חג המולד יש לו לו"ז עמוס של טיסות, ואם הכול ידפוק כמו שעון, הוא יספיק לפגוש את הבת שלו לפני שהיום יסתיים.
הטיסה הראשונה אמורה לעשות את דרכה מסינגפור לטוקיו. בגלל שיש בה מספר מאוד מצומצם של נוסעים (רק 14 – לשמחת מפיקי הסרט), נעשה כל ניסיון לחסוך בעלויות דלק. איש חברת התעופה מורה לטורנס לטוס במסלול הקצר ביותר, גם אם זה דרך אזור שיש בו מזג אוויר סוער. על החיסכון הזה הם עוד ישלמו ביוקר.
על המטוס אנו פוגשים את דמויות המשנה – הדיילת הראשית בוני (דניאלה פינדאה), טייס המשנה הצעיר סמואל (יוסון אן), והנוסעים המשורטטים בקווים גסים כמו סינקלייר (ג'ואי סלוטניק), איש העסקים גס הרוח, או הנוסעת הצעירה ברי (לילי קרוג) שמזינה בסלפיז את חשבון האינסטגרם שלה. בתסריט שאינו מצטיין בפיתוח דמויות, הדמויות הללו הן לא יותר מסקיצה.
הדמות החשובה השנייה של הסרט היא של לואיס גספר (מייק קולטר מסדרת "לוק קייג'). הוא מועלה על המטוס כבול באזיקים, אסיר שהורשע ברצח וכעת עומד להיות מוסגר. ההנחה המתקבלת על הדעת היא היותו המניע לכל דבר רע שיתרחש במהלך הטיסה, "נחיתת חירום" בוחר כיוון אחר. בין הז'אנרים השונים שעתידים להיות משולבים (סרט אסונות, משימת חילוץ) הז'אנר המרכזי הוא "באדי מובי", שבו הטייס הלבן טורנס והאסיר המסוכן גספר ישלבו כוחות בהתמודדות משותפת עם הסכנות הצפויות. חיבור בין שני הפכים שהופכים להיות תלויים זה בזה, בנוסח המוכר מסרטי שנות ה-80 (סרטי "48 שעות" עם ניק נולטה ואדי מרפי), עם שורשים בשלהי שנות ה-50 ("האמיצים" עם טוני קרטיס וסידני פואטייה מ-1958).
3 צפייה בגלריה
צריכים לשלב כוחות כדי להתמודד עם הסכנות הצפויות. מתוך "נחיתת חירום"
(צילום: באדיבות סרטי יונייטד קינג)
הסופה תעשה את פעולתה השלילית: מכת ברק תנטרל את כל מערכות החשמל של המטוס, ונראה שאין דרך למנוע את התרסקותו במצולות. ברגע האחרון טורנס יצליח לאתר אי קטן בפיליפינים עם כביש שעליו ניתן לנחות, והוא אכן עושה זאת במיומנות מרשימה. שמו המקורי של הסרט "טיסה" מטעה לחשוב שעלילתו תתרחש במהלך טיסה. למעשה, הטיסה תופסת רק חלק קטן ממשך העלילה.
על האי מתקיימת מיליציה של לוחמים-טרוריסטיים פיליפיניים. גם כאן אין מה לצפות לאיזה פיתוח מקורי במיוחד. הם "זרים רעים" מהסוג שהסרטים ההוליוודיים העכשוויים מנסים לעדן. נראה שהמיליציה ננטשה על האי על ידי יורם גלובוס ומנחם גולן אי שם בשנות ה-80, רק כדי שג'רארד באטלר ייתקל בהם 40 שנה מאוחר יותר. רוב נוסעי הטיסה יכלאו על ידי המיליציה, והדבר ישחרר את העלילה להתמקדות בפעולת ההישרדות/הצלחה שיבצעו שתי הדמויות הראשיות.
במקביל יש קו עלילתי לא מפותח היטב בחדר המצב של חברת התעופה. מנהל החברה המפטון (פול בן-ויקטור) ואיש היחידות המיוחדות סקרסדייל (טוני גולדווין) מנסים לתאם את פעולות החיפוש והחילוץ בסיטואציה חסרת התקווה. רוב מה שקורה בקו עלילתי זה, התופס כחמישית ממשך הסרט, מיותר למדי בהיותו מנותק מכל מה שקורה על האי.
3 צפייה בגלריה
חברי מיליציה גנריים כמו שאתם מדמיינים. מתוך "נחיתת חירום"
(צילום: באדיבות סרטי יונייטד קינג)
מה שהופך את "נחיתת חירום" לסרט "בסדר" הוא המידה היחסית של איפוק המופגנת בו, בעיקר במערכה הראשונה והשנייה. אין תקציבי ענק לבנייה של סצנות ספקטקולריות, ולכן יש בסרט פשטות צפויה המבוצעת, בדרכה הלא מתיימרת, באופן סביר. הדמויות שמגלמים באטלר וקולטר אינם מכונות קטל לא מנוצחות, אלא בני אדם פגיעים פיזית (באופן תיאורטי).
הבמאי הוא ז'אן פרנסואה רישה, שכבר היו לו עבודות טובות יותר. בצרפת הוא ביים את אפוס הפשע "אויב הציבור מס' 1" (2008) ובארה"ב את "מחלק 13" (2005) רימייק ל"ההתקפה על מחוז 13" (1976) של ג'ון קרפנטר. לא על "נחיתת חירום" תהיה תהילתו של רישה. כמו הדמויות שבאטלר מגלם, גם הבמאי רק מנסה לבצע את מלאכתו ולסיים זאת כשהוא עומד בכבוד על הרגליים.
