נכון לכתיבת שורות אלה נותרו עוד כרטיסים ל"אנאפאזה 2023", שיצר הכוריאוגרף אוהד נהרין ללהקת בת שבע. ואם אכן כך, טוב תעשו אם תעצרו הכול ותרכשו לכם אחד. כן, אלה לא כרטיסים זולים, אבל בין שלל הדברים שאנחנו מוציאים עליהם כסף בשגרה, זוהי חוויה נדירה, ולפי מה שההיסטוריה מלמדת גם כמעט חד-פעמית. שכן מאז שהפסיקה להציג, לפני יותר מ-20 שנה, לא רצה נהרין להעלות אותה שוב. אבל חשוב מכך, הגרסה הנוכחית שלה היא לא פחות מסעירה מהמקורית, ובעיקר מזוקקת ומדויקת ממנה. היא מקפלת בתוכה לא רק את הדנ"א של היצירה הנהרינית, אלא גם את הבשלות והבגרות שלה, כשהיא נקייה ממניירות ומכל רצון לייצר שואו.
"אחד מי יודע" מתוך מסיבת העיתונאים של "אנאפאזה", קטע מחדר החזרות
( צילום: ניצן דרור)
אבל נתחיל בהתחלה תרתי משמע, קרי "אחד מי יודע" האיקוני, שפותח את היצירה. במקור הופיע "אחד מי יודע" בקיר, העבודה הראשונה שיצר נהרין לבת שבע ב-1990. על הבמה כיסאות בחצי גורן, ו-30 רקדנים לבושים חליפות וכובעים שחורים. בעיבוד שיצר אבי בללי מנקמת הטרקטור, מקבל כל מספר תנועה או רצף תנועות משל. כשמגיעים לעשרה דיבריא, מתפשטים הרקדנים - בכל פעם פריט אחד, ומשליכים אותו למרכז. אני מניחה שראיתי את הקטע הזה עשרות פעמים, ובכל זאת משהו בביצוע הנוכחי היה שונה - אולי בגלל מספר הרקדנים הגדול על הבמה (את "אנאפאזה" מבצעות שתי הלהקות של בת שבע), ואולי בזכות המתופף דני מקוב, שהשתתף גם בהפקה המקורית, והוסיף מוזיקה חיה. את הלמות התופים של מקוף אפשר היה להרגיש בכיסאות שרעדו. במובן מסוים זאת הייתה יריית הפתיחה לאחת התמות המרכזיות ב"אנאפאזה", והיא שיתוף והזמנת הקהל פנימה, לתוך חווית הריקוד.
כתבות נוספות במדור במה:
"אחד מי יודע" הוא קטע איקוני אחד מאוד מגוון רחב של סגמנטים לאורך העבודה. לאורך השנים חלקם נשלפו מ"אנאפאזה" לעבודות אחרות של נהרין, אבל אחרות נותרו כזיכרון רחוק ומתוק. בין אלה - דואט שבוצע על ידי רקדן ורקדנית (במקור שרון אייל), ומדמה מעין ריקוד חיזור נפלא ומלא הומור. גם קטע שביצע במקור יוסי יונגמן, ובו הוא מפעיל את הקהל, קיבל פה פרשנות חדשה ומשעשעת על ידי בילי ברי. לקראת הפינאלה צעדו הרקדנים באלכסון על הבמה, כשהם משיקים כל אחד שני בקבוקים גדולים (מהסוג שיש בברי מים) כמו חיילים באיזו תהלוכה צבאית. וכמובן, נהרין עצמו הופיע על הבמה, בשמלה האדומה המקורית, כשהוא מנגן ושר.
3 צפייה בגלריה
מקפלת בתוכה לא רק את הדנ"א של היצירה הנהרינית, אלא גם את הבשלות והבגרות שלה. "אחד מי יודע" מתוך "אנאפאזה"
(צילום: Ascaf)
היכולת לראות את הקטעים הללו שוב חשפה את התהליך שעבר נהרין לא רק כיוצר אלא גם כמורה, וכמפתח של שפה תנועתית. אם בתחילת דרכו בבת שבע עוד היה דגש מאוד גדול על כך שכל רגל תימתח עד הסוף, וכל יבוצע במקסימום אנרגיה, "אנאפאזה 2023" לא עוסקת בלהרשים את הקהל. גם אם יש כאן לעיתים את אותן תנועות אין בביצוע שום דבר רהבתני או אמביציה לאחידות, אלא קשב קרוב ואינטימי לגרוב המיוחד של כל רקדן, שנותן את הפרשנות שלו לתנועה. במובן זה, כמעט בכל מקום שבו היה יכול המופע להפוך ל-Crowd pleaser, נהרין הצליח לחמוק מכך. הדוגמה הבולטת ביותר היא הפינאלה, שבו שולבה במקור שירה אופראית על הבמה, כשהרקדנים לבושים (על בגדי הגוף השחורים שלהם), בחצאיות צבעוניות, באיפור פנים בולט ובכובעים בשלל צבעים. ייתכן שבקרב הרקדנים אין זמר בקליבר של ארנון זלוטניק, שהיה בקאסט המקורי, הייתה חלק מהסיבות לכך, אבל לתחושתי זאת הייתה בחירה עמוקה בהרבה מזה - על רצון לנקות עודפים לא נחוצים מהפריים.
בכלל נעשתה כאן בחירה צנועה יותר של התלבושות לאורך המופע. הגם שגם לגרסה הנוכחית עיצבה את התלבושות רקפת לוי, הפלטה שנבחרה הייתה הרבה יותר כהה ועדינה. בוורסיה המקורית גם היו הרקדנים מורחים את עצמם בבוץ לפני המופע, כדי לשוות לעצמם מראה פראי יותר, מעין יצורים לא לגמרי אנושיים, בתוך עולם שאינו לגמרי אנושי. אבל "אנאפאזה 2023" עוסקת באנושי ובעיקר באנשים. בלטה במיוחד בהקשר הזה הבחירה להשמיע את קולו של הסופר דויד גרוסמן, מתוך שיחה שערך ב-2020, במרכז האקדמי שלם. קולו של גרוסמן נשמע על קטע שרקדה במקור אנה וייסמן (שגם מצולמת על אחד הפוסטרים המקוריים), ושהוקראו בו אז שמות של חברי הלהקה ורקדניה שהלכו לעולמם. פה דיבר גרוסמן על החיים בישראל, בין היתר על רקע האובדן האישי שלו, את בנו אורי שנהרג במלחמת לבנון השנייה. השקט בדיבור של גרוסמן היה קונטרה לדבריו המדויקים על החשיבות של הבית שלנו, של ישראל. ולמרות שהוקלט לפני המאבק נגד המהפכה המשפטית, נשמע גרוסמן בהקלטה כמו נביא מחד ופילוסוף מאידך – שמסביר מדוע ייאוש הוא לוקסוס שאנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו.
זה כמובן לא היה הקטע הפוליטי היחיד ב"אנאפאזה", שגם בהופעתה בשנות ה-90 היו לא מעט אזכורים פוליטיים. נהרין בחר לייבא לתוך גרסת 2023 לא מעט קטעים מיצירות אחרות שלו, שהגיעו אחרי "אנאפאזה" - בהן "זינה", "יאג", "מקס" ו"ונצואלה". הקטעים שנבחרו היו בחלקם דיבור עם המצב הנוכחי, אבל במידה רבה הראו כי המצב היום הוא גלגול של תהליכים ארוכי שנים. בפינאלה למשל עלו הרקדנים עם דגלים של מדינות רבות, כולל ישראל, הרשות הפלסטינית וגם דגל הגאווה. אלה הפכו עד מהרה לכלי נשק, שבהם משתמשים לא רק להצליף אלא גם להרוג. אחד הרקדנים הושכב על הרצפה, ועליו ערמו הרקדנים את הדגלים שלהם בזה אחר זה, עד שלא נותר אוויר.
פרט לסיבות האמנותיות או האישיות שהיו לנהרין בהחלטה שלא להעלות את "אנאפאזה" בשנים שחלפו, היו גם ככל הנראה סיבות כלכליות. זוהי הפקה ענקית, שבה שתי הלהקות רוקדות יחד, והבמה כוללת פיגומים - עליהם עומדים ומנגנים חברי להקת נקמת הטרקטור, לעיתים גם חלק מהרקדנים שמתופפים וגם נהרין עצמו. זאת גם אחת הסיבות שהמופע, שהופק יחד עם toMix, הוצג בהאנגר 11, ושהכרטיסים כאמור, לא בהכרח שווים לכל נפש. אבל לנפש שלכם שווה בהחלט לעשות את ההשקעה הזאת, ולזכות ב-90 דקות של התעלות רוח, של אמנות שמעוררת מחשבה מבלי ליפול לדידקטיות ושל מחול שכל אחד יכול ליהנות ממנו.
