זאב רווח הוא בשר מבשרה של התרבות הארצישראלית. אחד משלנו. הוא התחיל ככישרון מבטיח בקולנוע הלאומי הממסדי בשנות ה-60, הצחיק אותנו בסרטי הבורקס הפולחניים בכיכובו בשנות ה-70 וה-80, וביסס את מעמדו כאחד השחקנים המובילים בקולנוע המקומי בכל הזמנים. באופן שובה לב ומשעשע, רווח הצליח לנוע בגמישות מרשימה בין קומדיות עממיות מצועצעות כמו "חגיגה בסנוקר" ו"ספר נשים" לבין דרמות אמנותיות מהזן האליטיסטי כמו "בובה" ו"מיתה טובה". היום, הוא יכול להסתכל אחורה ולהתבונן בהשפעתו הבלתי מעורערת על התרבות הישראלית. אבל לרגל חגיגות יום ההולדת ה-80 של רווח שחל היום (שבת), אפשר לחזור גם דווקא אל הפרק הפחות ידוע בקריירה שלו, כשחקן בינלאומי בסרטים זרים - ובמיוחד להפקה אחת יחידה ומיוחדת מתוצרת צרפת, שלקחה אותו ב-1987 עד לברזיל: "אם אתה מגיע לריו...אתה מת".
סרטו של הבמאי והקומיקאי הצרפתי ממוצא יהודי פיליפ קלייר היה האחרון בסדרה של קומדיות מצבים מטורפות על ספידים, שיצר במהלך שנות ה-80 ושעבדו על פי נוסחה קבועה שכללה בדרך כלל שתי דמויות ראשיות של גברים שונים בתכלית, וקהל של נשים שנוהרות בעקבותיהם עם ובעיקר בלי בגדים. למרות היותן מטופשות ומאוד וולגריות, הקומדיות של קלייר זכו להצלחה מסחרית לא מבוטלת (ב-1984 הוא אפילו זכה לביים את ג'רי לואיס האמריקני ולשחק לצדו בסרטו "איך נכנסת? לא ראינו שעזבת"). עם זאת, כוכב הבית של קלייר היה אלדו מאצ'יונה, שב-1981 גילם תואם ג'יימס בונד בפארודיה "תסתום כשאתה מדבר". ב-1982 השחקן האיטלקי הופיע בסרט "אתה יותר יפה ממני...אתה מת" בתפקיד כפול כפלייבוי אלדו ואחיו התאום איש הדת מרקו. שתי הדמויות הללו שבו לחיים חמש שנים לאחר מכן ב"אם אתה מגיע לריו...אתה מת", והפעם התלווה אליהם רווח בתפקיד בישוף מקומי מטורלל, לעתים מסומם ויצרי למדי.
זו לא הייתה ההופעה היחידה של רווח בהפקה בינלאומית. ב-1972, בתחילת הקריירה שלו כשחקן צעיר, רגע לפני עידן הבורקס, הוא לוהק למותחן הפוליטי "תיק ירושלים" של ג'ון פלין ובכיכובו של ברוס דיווידסון, שם גילם סטודנט פלסטיני בשם ראשיד. עשרים שנה לאחר מכן רווח גילה את הוליווד מחדש, הפעם בצלם של כוכבי אמנויות הלחימה הגדולים של התקופה. הוא צץ ב"התקווה לניצחון" מ-1992 בבימויו של ז'אן קלוד ואן דאם ובכיכובו בתפקיד קטנטן של קפטן טורקי. ב-2000 גילם את יוסוף ב"כוח דלתא אחת: הפטרול האבוד" - חיקוי זול של "מחץ הדלתא" בו מככב גארי דניאלס על תקן צ'אק נוריס. ממש באותה שנה הופיע בסרט אחר עם שם דומה באופן מחשיד - "הפטרול האחרון", סרט פוסט-אפוקליפטי בו גילם ברנש תמהוני בשם קוקי לצד דולף לונדגרן. במותחן "בריחה: מטען אנושי" מ-1998 הוא הגיח עם כפייה לראשו כשייח' סעודי מושחת כשלצדו טריט וויליאמס וסטיבן לאנג, וכן ששון גבאי ואורי גבריאל.
רווח מצא את עצמו משתלב בסרטים האלה, שכבודם במקומם מונח, בעיקר מכיוון שרוב רובם צולמו בישראל וביצירתם היו מעורבים מפיקים מקומיים. המקרה של "אם אתה מגיע לריו...אתה מת" שונה בתכלית, שכן ההפקה הצרפתית התקיימה בריו דה ז'ניירו שבברזיל - הכי רחוק מארץ הקודש, ורווח הצטרף אליה כשחקן וגם כתסריטאי בזכות עצמו ולא מכורח הנסיבות. רווח הגיע להפקה בהזמנת הבמאי קלייר, שהכיר אותו והתחבר איתו. כמו רווח, גם קלייר הוא יהודי מרוקאי שנקרא במקור בן-שושן.
מתוך הסרט
הכישרון הקומי של רווח נוכח מאוד בסרט זה ונראה שהשטיקים שלו כפי שפותחו בישראל לאורך השנים באים לידי ביטוי פה - בצרפתית. דמותו של הבישוף מזכירה מאוד את חכם חנוכה מ"חגיגה בסנוקר". בנוסף, התאומים אלדו ומרקו בגילומו של מאצ'יונה נראים לעתים כמו מיחזור של שערות שנותרו על רצפת העריכה מהסרט "ספר נשים", שרווח כתב וביים ואף כיכב בו בתפקיד הראשי ב-1984 - שלוש שנים לפני שיצא להרפתקה בינלאומית זו.
ב"ספר נשים" רווח מגלם את מעצב שיער ההומוסקסואל ואת אחיו התיאום העבריין, כשהשניים מחליפים זהויות כדי להתגונן מהמשטרה. ב"אם אתה מגיע לריו..." מאצ'יונה הוא זה שמככב בתפקיד הכפול כאלדו רודף השמלות ואחיו מרקו איש הדת. אלדו חי על אי בודד כרובינזון קרוזו, ולאחר מפגש לא נעים עם קבוצת פושעים שהזדמנו למקום, הוא נשלח לריו דה ז'ניירו עם שני קילוגרם קוקאין, אותם הוא אמור להעביר לכנופיה מקומית. מנגד, מרקו נשלח בשליחות הבישוף (רווח) לפאבלות כדי להפיץ את דבר האל. טעויות בזיהוי מניעות את העלילה, שמביאה את שני האחים להחליף מקום ולהחליף מזל כשהם מהתלים ללא כוונה במאפיה, וכן בנשים הברזילאיות החשופות, וכן בקהילת הטרנסקסואליות המקומית. והכול על רקע חופי הקופקבאנה, איצטדיון המרקאנה הענק והקרנבל בריו. בתפקיד הראשי בסרט מככבת רוברטה קלוזה, שנחשבה לאחת מהדוגמניות הלוהטות בברזיל בימים ההם - וזאת בזמן שנולדה כגבר, ועברה ניתוח לשינוי מין רק לאחר הסרט.
דמות הבישוף היא המטורללת ביותר, ורווח מגלם אותה בהיפראקטיביות ראויה להערכה. כראש כנסייה הוא מנצח על מקהלת נזירות בלבן ומתגלה כליצן פעלתן והרפתקן במיוחד, כשהוא יוצא מאיזור הנוחות שלו בחסות ישו והצלב. איכשהו הוא תמיד מסתבך - בסמטאות של שכונות העוני של ריו או לחלופין באירועי יוקרה של האריסטוקרטיה המקומית. תמיד הוא מוצא את עצמו במצבי קיצון לא שגרתיים כאיש דת - וגם לא תמיד מהוגנים. כך לדוגמה, במסיבת פאר, הוא והנזירה סלסט המלווה אותו לוקחים שאכטה אחת יותר מדי. בערפולו הוא נודד מחדר אחד לשני, נחשף לאינספור חטאים, ולבסוף חוטף אגרוף לפניו שמהמם אותו. הוא מתעורר בזרועות גברתן שחור המבצע בו הנשמה מפה לפה. מאוחר יותר הוא צורך סם אחר, הפעם דרך הקיבה, ופוצח בריקוד ברחוב. מתוך האקסטזה שבה הוא מצוי, הוא אף קורע את גלימת הנזירה של סלסט. את הסרט הוא מסיים כשהוא חבול ופצוע על כיסא גלגלים בחברת נזירותיו, אבל אחרי שהוא מתעשת הוא מצליח להתעלות על מצבו.
"פגשתי את זאב לקראת הצילומים בריו דה ז'ניירו ביולי 1987, ומיד חשתי שמדובר בגבר צעיר עם לב ענק. הוא היה אדיב מאוד ואמר רק דברים טובים לאנשים", נזכר המפיק ברונו פרידמן בשיחה עם ynet, "אחרי שהצגתי את עצמי בפניו, שוחחנו על המוצא שלנו. סיפרתי לו שאומנם שם המשפחה של אבי הוא פרידמן, אבל אמי ממרוקו ושמה בן-זקן. הוא אמר לי: 'הו, גם אני נולדתי במרוקו'. בתגובה התלוצצתי: 'אל תגיד לאף אחד שאני יהודי. זה בושה להיות יהודי, זה רע להיות יהודי במערב. עדיף לא להזכיר את זה'. הוא הביט לעברי במבט מודאג. הוא לא הבין אם אני מתבדח או לא. 'לא, זה טוב להיות יהודי. טוב כמו להיות כל דבר אחר', הוא אמר לי. וכך לאורך השבועות הבאים, במהלך הצילומים, המשכתי עם הבדיחה הזאת, ובכל פעם מחדש הוא הגיב עם כל העדינות והנחמדות בניסיון לשכנע אותי שלהיות יהודי זה לא דבר רע. זהו זאב, גבר צעיר ונחמד, עם לב רחב והמון סובלנות".
הבדיחה של פרידמן אולי לא הכי מוצלחת, וגם לא כל כך תקינה פוליטית, אבל תואמת מאוד את רוח הקומדיה הזאת שנשענת על הומור נמוך וגס, שובניזם קיצוני, סלפסטיק טיפשי, עירום נשי, ותצוגות משחק מוגזמות עם הבעות פנים מגוחכות. ברוח סרטי הבורקס הישראליים, אפשר לקרוא לזה "קומדיית קרואסון". רווח משתלב היטב בקונספט, לו תרם כאמור גם כתסריטאי. כשחקן אפשר לחזות בו בתעלוליו הרבים והמוכרים כשהוא עושה פרצופים מצחיקים, מועד ונופל, לוקח לריאות חומר אחד, לקיבה חומר אחר, נוהג ברכב - ברוורס, רוקד עם נזירות לוהטות, מחובק על ידי בריונים שחורים, ומתחבק עם טרנסג'נדריות צעקניות. לקראת הסוף, הוא אפילו מצליח לפרוש כנפיים ולעוף מעל לאמאזונס.
הפעילויות הללו לאורך כל הסרט הן הפגנת ורסטיליות מרשימה מצדו של רווח, שנוסק פה כזאביק אינטרנשיונל. עד כמה שההופעה שלו נראתה בוודאי הזויה ומופרכת לעיני הקהל הבינלאומי, יש בה משהו כל כך מוכר ומחובר לתרבות שלנו בישראל. הוא מרכיב משקפיים עבים מהסוג של חכם חנוכה, בעודו לובש גלימת חשמן בצבע ארגמן וכיפה תואמת. גם כאיש כנסייה פראנסווי - "כל אמן שלו סוכר". אוזן ישראלית רגישה תוכל לזהות צלילים מוכרים בוקעים מגרונו, כאילו אלה ציטוטים מ"רק היום" או מ"צ'ארלי וחצי", רק בצרפתית. למשל כשהוא פונה למאצ'יונה בגרסת האח מרקו איש הדת, כמעט ואפשר לשמוע אותו אומר "מי מתעסק, זה מרקו".
בריאיון ל-ynet הבמאי קלייר נזכר ברגע אחד מדאיג בו התבקש רווח לשמש כבמאי במהלך צילום סצנה בחוף קופקבאנה העמוס בנשים. "זה זיכרון נחמד שכמעט הפך לטרגדיה", אומר קלייר בן ה-89, "הייתי מודע לאיכויות של זאב כבמאי וביקשתי ממנו לביים סצנה אחת. הוא התייצב למשימה עם הצוות המשני של ההפקה, והציב את המצלמה השנייה על חוף קופקבאנה שם תיעד את הנשים הברזילאיות היפהפיות בביקיני. מכיוון שהוא בדיוק סיים להצטלם בסצנה אחרת כשחקן, הוא לבש עדיין את גלימת החשמן. הוא היה כל כך שקוע בצילומים שהוא לא הבחין בקבוצה של בריונים מקומיים שנדהמו לראות את איש הדת המציצן, הצביעו עליו והתקדמו לעברו זועמים כדי לבצע בו שפטים. כשהוא שם לב ברגע האחרון למתקפה הקרבה, הוא ארז במהירות את המצלמה ונמלט מהמקום".
את הדמות הנשית הראשית, ג'וליה האסרטיבית, גילמה כאמור רוברטה קלוזה שהפכה לסמל של שחרור מגדרי מודרני לצד דיכוי מתסכל במולדתה בשם הכנסייה. מי שנחשבה לאישה היפה ביותר בברזיל, נמלטה אחרי הצילומים לשוויץ שם עברה ניתוח לשינוי מין, והשתקעה בציריך עם בן זוגה, איש העסקים המקומי. "היא הצליחה להשלים את התהליך בזכות הכסף שהרוויחה מהסרט שלנו", אומר קלייר. רווח לא חלק הרבה דקות מסך עם קלוזה שהתלוותה בעיקר למצ'יונה, אבל הוא בסרט הוא צמוד תמיד לנזירה סלסט, בגילומה של קרולין אוהנר, שהיא גם במקרה או שלא במקרה אשתו של פרידמן.
פרידמן, שבעצמו הופיע בסרט כשחקן בתפקיד קטן, מספר כי אחד הגילויים המסעירים ביותר מבחינתו לגבי רווח הגיע חודשים לאחר השלמת הצילומים, כשנחשף כמעט במקרה לכישרון שלו כבמאי דרמטי. "בתום הצילומים באוגוסט 1987 ערכנו מסיבת סיום בהשתתפות כל הצוות. כולם היו שם. אלדו מצ'יונה, פיליפ קלייר, אשתי קרולין. כמובן שגם זאב היה שם. הוא ניצל את ההזדמנות לפנות לביקוקו ואליי. בדרכו הדיסקרטית ומתוך רצון לשמור על צניעות ולהימנע מלמשוך את תשומת הלב של הנוכחים, אמר לנו: 'אתם יודעים שביימתי סרט? הנה הקלטת, שתוכלו לצפות'. הודינו לו והבטחנו לצפות בסרט", נזכר פרידמן.
"אבל בתוך כל תחושת האופוריה הכללית, ז'אן גבריאל שם את הקלטת במגירה ושכחנו מזה. חודשים לאחר מכן בסתיו, שבתי לביקור בריו דה ז'ניירו, וז'אן גבריאל אמר לי: 'אתה יודע שיש קלטת במגירה שלי. אני חושב שזה מה שזאב נתן לנו לפני שטס חזרה לישראל, הסרט שהוא ביים ושיחק בו'. אז צפינו יחדיו בסרט, וזה היה 'בובה'. שנינו מאוד נהנינו מיופיו של הסרט ומעומק הדמויות. התרשמנו מהאיכויות של זאב כשחקן וגם כבמאי, ובמידה מסוימת גם כפילוסוף. גבי, שהיה אחד המנהלים של פסטיבל הקולנוע בריו, החליט ברגע הזה לכלול את הסרט בתוכנייה, והזמין את זאב חזרה לברזיל להיות נוכח בהקרנה". כך זאב רווח הגיע לריו, שרד - ואף חזר אליה שוב.
