השחקן סמי רוטיבי נולד וגדל בעיר לאגוס שבניגריה, וכבן למשפחה קתולית הוא נהג לפקוד את הכנסייה המקומית בכל יום ראשון - שגרה שזנח מאז היגר לארצות הברית ופנה לקריירת משחק בהוליווד. אתם אולי לא מכירים אותו בשמו, אבל בעשרים השנה האחרונות הוא הספיק להופיע בשלל תפקידים בקולנוע והטלוויזיה. הוא זכה לגלם דמות של עבד שחור ב"ג'אנגו חסר מעצורים" של קוונטין טרנטינו ושל טרוריסט אפריקני ב"באטמן נגד סופרמן" של זאק סניידר. אז מה חיבר אותו לדת היהודית ומדינת ישראל והעלייה? לא גל גדות שהופיעה לצדו באותו שובר קופות של DC, אלא דרמה קטנה וצנועה בשם The Forbidden Wish ("המשאלה האסורה") שיצא לאחרונה בארה"ב, ובה הוא מגלם רב ממוצא אתיופי שעזב את ישראל בנסיבות טרגיות ומסייע לצעיר יהודי אמריקני בהתמודדות עם בעיות נפשיות, מחשבות כפירה וטראומה.
THE FORBIDDEN WISH – טריילר
"למדתי הרבה על המנהגים והמסורת", מספר רוטיבי על ההכנות לצילומים שהוביל הבמאי והתסריטאי מייקל צ'רניק, "הייתי צריך ללמוד כאילו הייתי ילד, ובאופן אישי, כשחקן, התרכזתי בדמות של היהודי האתיופי. הוא חיי כנטע זר במולדתו אתיופיה ממנה גורש, וכשהוא מנסה להיקלט בישראל גם שם לא כולם רואים אותו כחלק מהעם. באופן אישי זה היה כל כך חשוב לי ואני מקווה שעשיתי עבודה טובה".
מצד אחד, כמהגר מאפריקה, יש נקודות דמיון בין קורות חייך לאלו של הרב, אבל הנסיבות שונות לחלוטין.
"כמישהו שהגיע מניגריה לארצות הברית, אני מזהה את הקשיים שעמדו בפני יהודי אתיופיה. מצד אחד הם סבלו מרדיפה במולדתם אבל גם בישראל הם נאלצו להתמודד עם גזענות. זה כמעט כמו להיות פליטים שלא מוצאים לעצמם בית. אני לפחות יודע שבאתי ממערב אפריקה, אני ניגרי, וזה לא משנה אם אני נוצרי או מוסלמי, יקבלו אותי בארצי. מצד שני, יש מקומות בעולם שבהם צבע העור שלי נתפס כבעיה. כפי שיהודים הותקפו לאורך השנים ובשואה, כך גם אפריקנים שהובאו לאמריקה כעבדים. כך שיש הרבה קווי דמיון והקבלות, אבל זה שונה מכיוון שיהודי אתיופיה סבלו מגזענות בשני המקומות - אלו שנראים כמוהם אבל משתייכים לדת שונה באפריקה, ואלו שמאמינים באותה דת כמוהם בישראל אבל נראים אחרת מהם. זה מאוד קשה".
עלילת The Forbidden Wish (שטרם נרכש להפצה בישראל) מתחוללת כל כולה בבית כנסת במהלך הלילה שלפני יום כיפור. היא מלווה את המפגש המתוח ורווי התשוקות והתהיות הקיומיות שבין אייזק (ג'ון ברכטולד), צעיר יהודי מבולבל ואובדני, אכול רגשות אשם, שחזר מטיול שורשים בארץ הקודש, לבין נייט, רב הקהילה, שעזב את ישראל לאחר מות בנו בפיגוע. השיחה ההולכת ומתארכת ביניהם מעלה נושאים בגרעין של האמונה היהודית, אהבת ישראל וגם בעיות נפשיות והתמודדות עם טראומה וגזענות. בסרט יש אומנם כמה פגמים בייצוג של היהודי האתיופי - המבטא של רוטיבי אופייני לניגריה שבמערב אפריקה, לא של אתיופיה שבמזרחה. בנוסף לכך, דמותו של נייט היא של רב מן המניין, לא של קייס אתיופי. עם זאת, הלב של הסרט עוסק בשאלות מוסריות ששאובות מן המסורת היהודית. לכאורה מדובר בנושאים זרים לרוטיבי, אולם בריאיון הוא מגלה כי העניין שלו ביהדות ומשיכתו אליה התחילו עוד הרבה לפני הצילומים. עד כדי כך שהוא אפילו שקל ברצינות להתגייר בעבר.
"לא גדלתי כיהודי אבל נהגתי ללכת לארוחות שבת אצל אחד מחברי", אומר רוטיבי ומשחזר אירוע אחד שנחקק בזכרונו, "אני זוכר פעם אחת שאביו היה נוכח והוא בירך את הברכות ואז קרע את החלה, העביר אותה ליושבי השולחן, ומזג את היין. ואני זוכר שהברכה הזאת, היה בה משהו שנגע בי. היה בה כוח עצום. שמעתי בעבר אנשים מברכים, אבל משהו באדם הזה חדר לנשמה שלי. אולי זה היה הקול שלו, אולי מפאת גילו. וזה לא היה משנה אם אני שחור או לבן או יהודי או מה שלא יהיה. במעמד הזה הייתי בן אנוש. וזה פשוט העיף אותי והכניס אותי לקונפליקט. זה גרם לי לשקול להתגייר. עד כדי כך זה השפיע עליי. אדם אחד השפיע עליי בצורה מהותית כל כך. ואז שנים לאחר מכן אני מוזמן לגלם רב. אז הייתי חייב ללכת על זה. התפקיד הזה בפני עצמו הוא מתנה".
מה ביהדות מושך אותך כל כך?
"הקשר הכול כך הדוק לחיי הקהילה. כמו בכל הדתות יש דעות קדומות ורתיעה מהאחר, אבל אני פשוט נמשך לתחושת הקהילתיות. אני פשוט אוהב את זה וזה מזכיר לי מה שקתולים בימי ראשון. יש בזה משהו נשגב, זה מחבר בין אנשים. זה מזכיר לי את הילדות שלי כשנהגתי ללכת לכנסייה. אני כבר לא עושה את זה, אבל התחברתי לזה דרך סעודת השבת, משהו רוחני בלתי מוסבר שחודר לתוכך. זאת אנרגיה שכולם חולקים סביב השולחן, גם זרים. זה מושך אותנו אחד לשני באופן בלתי ניתן להגדרה".
מלבד החוויה האישית שלו מארוחות השבת בבתי חברים, רוטיבי נדרש כמובן לתחקיר מעמיק על תרבות שלא הכיר - היהדות המסורתית והעלייה האתיופית לישראל. "כדי להתכונן אליו צפיתי בכמה סרטים ישראלים בנטפליקס וכדי ללמוד על הדמות שלי צפיתי בסדרה 'שטיסל' וגם בסרטים על הקהילה החרדית בניו יורק. היו לי שלושה שבועות ללמוד את התפילות ולמזלי קיבלתי הדרכה מרב מדהים מסן דייגו שעזר לי המון עם המנהגים והתפילות. חיפשתי חומרים דוקומנטריים על ההגירה מאתיופיה ומצאתי סרט שבו ראיתי את היהודים האתיופיים מנשקים את הקרקע. זה סחף אותי רגשית. התרגשתי מאוד מהדימוי הזה".
מה לקחת מהתחקיר לחיים האישיים שלך?
"אני רוצה ללמוד כמה שיותר. ככל שאתה יודע יותר, קל לך יותר להבין אנשים אחרים, כמו למשל רבנים. אם לא הייתי עושה את הסרט הזה, לא הייתי מבין מעולם כמה גדולה המחויבות ועד כמה נוקשים החוקים והכללים. היהדות כמכלול גדולה עבורי מלהכיל בזמן קצר כל כך של עבודה. זה משהו שצריך ללמוד מגיל צעיר, דרך הבר מצווה ועד בגרות. אני אשמח ללמוד עוד. עשיתי תחקיר נרחב לתפקיד אבל דבר אחד שלא יצא לי לעשות זה ללכת לבית כנסת ולהיות נוכח במהלך תפילה. אנשים הציעו לי להצטרף אליהם אבל בכנות חששתי שזה יתפס כמפגן של חוסר כבוד. אצלנו בכנסייה הקתולית כולם מוזמנים לכנסייה, אבל אני לא יודע אם זה מותר גם על פי היהדות בבית כנסת".
בית הכנסת כל הזמן נוכח בדרמה הקטנה הזאת, כמעט כמו שחקן שלישי.
"בית הכנסת הוא חלק מהחזון של הסרט, אפשר לקרוא לו הפיל שבחדר. הוא תמיד שם גם אם הוא לא שם. אתה מרגיש אותו, אתה חש אותו ואני חושב שהוא ממש מוסיף לסרט. כשחקן שמגלם רב השהות שם מייצגת משהו רוחני מבלי לדבר על זה ומבלי להזכיר שאלוהים נמצא בחדר. באופן טבעי אתה נמשך לכובד המשקל הרוחני שיש בו. קשה להסביר את זה במלים, אבל אני חושב שזה מורגש בסרט. יש המחשה של הדעת עצמה וחשבון הנפש. זה מרגיש כאילו אתה עומד מול אלוהים ויש בכך עוצמה שמתבטאת בכל כך הרבה דרכים".
העבודה על סרט אינטימי כזה שונה כל כך מהחוויה שבוודאי חווית בהפקות ענק כמו "ג'אנגו חסר מעצורים" ו"באטמן נגד סופרמן". מצד שני זה שם על כתפייך הרבה יותר אחריות כשחקן.
"זה שיצא לי לעבוד עם טרנטינו היה משהו שלא מן העולם הזה. מבחינתי לעבוד על דמות כמו רודני מג'אנגו חסר מעצורים היה לא יאמן. וזה קרה בהפקה גדולה. אחר כך לעבוד על סרט כמו 'באטמן נגד סופרמן', אליו הצטרפתי באמצע הצילומים אחרי פגישה עם זאק סניידר. אלה סרטים עם תקציבים ענקים אז יש לך יותר זמן להתנסות ולהיות חופשי. אבל בסרט עצמאי קטן כזה, לגודל הטריילר שלך אין חשיבות. אם אתה הולך על זה, זה בא מאהבה".
אז הצעד הבא זה לבוא לבקר את טרנטינו בישראל, ולהתנסות בארץ הקודש מאופן בלתי מתווך. "כן, אחת מהחברות הקרובות שלי מארצות הברית חזרה לישראל. היא נשואה עם ילד אבל אנחנו בקשר קרוב והיא כל הזמן אומרת לי שאני חייב לבוא לתל אביב, אבל אני קצת חושש, אני לא רוצה להתפוצץ בפיגוע".
