בשיתוף עברית
אריקה אֵוואלְד נכנסה אט־אט, בצעד זהיר וחרישי של מי שמאחרת. אביה ואחותה כבר ישבו אל ארוחת הערב; לשמע הרחש בפתח הרימו מבטים, בירכו את הנכנסת בהנהון קצר, ולאחר מכן שוב נשמעו בחדר האפלולי רק קרקוש הצלחות ונקישות הסכינים. כמעט שלא דיברו, רק פה ושם נפלטה איזו מילה ורפרפה באוויר, אבודה כפיסת נייר מושלכת, ואחר צנחה מותשת ארצה. לשלושה היה רק מעט לומר זה לזה. האחות הייתה חסרת ייחוד וכעורה; מאחר שהתרגלה לכך שמתעלמים מדבריה או לועגים לה, סיגלה לעצמה את אותה השלמה קהויה של רווקה זקנה, המברכת בחיוך על סופו של כל יום. בין האב לעולם חצצו שנים של עבודה משרדית אפרורית, ומאז מות אשתו היה אפוף עוד יותר בנרגנות הנוקשה ובאילמות המתריסה שבהן אוהבים זקנים לחפות על סבלם הגופני.
גם אריקה שתקה לרוב בערבים החד־גוניים האלה. היא הרגישה שלא ניתן להיאבק באותה אווירה אפורה שהעיבה על שעות אלו כמו עננות סערה דחוסות ומאיימות. והיא גם הייתה עייפה מדי לזה. עמל היום המייסר, שדחק בה הלאה משעה אל שעה ואילץ אותה לשאת בהכנעה בלתי נלאית צרימות, אקורדים מגששים וזוועות אחרות של חוסר מוזיקליות, הותיר בה צורך עמום במנוחה, התנדפות בלא מילים של כל התחושות שנכבשו תחת שררת היום. היא אהבה להתמסר לשרעפים האלה, כי ביישנותה המוגזמת לא התירה לה כמעט לעולם לספר לאחרים ולו ברמז על חוויותיה הנפשיות, אף שנשמתה הייתה נרעדת תחת לחץ המילים השתוקות כאותו ענף המתנדנד מעומס הפרי הבשל. ורק עווית קלה סביב שפתיה הדקות החיוורות, עדינה אהבתה של אריקה אֵוואלד כל כך שכמעט לא היה אפשר להבחין בה, הסגירה שליבה צופן מאבק והתכתשות, ואף ערגה פרועה שמיאנה להתמסר למילים, ורק לעיתים העבירה סביב פיה המהודק רעד פראי, כשל התייפחות פתאומית.
ארוחת הערב נגמרה עד מהרה. האב קם, נפרד בברכת לילה טוב קצרה והלך לחדרו להתקין לו מקטרת. כך היה מדי יום בבית הזה, שבו גם הפעילות הסתמית ביותר התאבנה והייתה להרגל נוקשה. גם גָ'נֶט, האחות, נטלה כתמיד את סל התפירה שלה והחלה לרקום לאור המנורה כמי שכפאה שד, כפופה כולה בשל קוצר הראייה שלה.
אריקה הלכה לחדרה והחלה להתפשט באיטיות. הפעם השעה עוד הייתה מוקדמת מאוד. בדרך כלל נהגה לקרוא עד שעת לילה מאוחרת, או הייתה עומדת בחלון ומביטה מלמעלה בכל הגגות המוארים באור ירח בהיר, שטופים בזוהר כסוף. כשעמדה שם מעולם לא היו לה מחשבות ברורות, תכליתיות, אלא רק תחושה מעורפלת של אהבה לאור הירח הנוצץ, שהבריק ואף על פי כן נהר ברכות כזו, והשתקף מאלפי השמשות שמאחוריהן הסתתרו סודות החיים. אך היום חשה לאות ענוגה, כובד נפשי המשתוקק להיכרך בשמיכות רכות וחמימות. ומין עייפות, שלא הייתה אלא ערגה לחלומות מתוקים ומאושרים, עברה בכל גפיה, כרעל המצנן ומשתק בעדינות את הגוף. היא התעשתה, השליכה מעליה כמעט בבהילות את פריטי הלבוש האחרונים, וכיבתה את הנר. עוד רגע אחד – וכבר התמתחה במיטה...
שוב חוללו מולה במהירות, כבתיאטרון צללים, זיכרונות היום המאושרים. היום הייתה אצלו... יחד התאמנו שוב לקראת הקונצרט המשותף, שבו תלווה בנגינתה את הכינור שלו. ואחר כך הוא ניגן לפניה – שופן, הבלדה ללא מילים. ואחר כך באו המילים הטובות הרכות שאמר לה, המילים הטובות הרבות!
התמונות חלפו לנגד עיניה במהירות הולכת וגוברת, שוב הובילו אותה הביתה, אל עצמה, ואז שוב התרחקו והסתחררו אל העבר, אל היום שבו הכירה אותו לראשונה. עד מהרה נחלצו בסערה מסד הזמן והחוויה, ומרגע לרגע היו לפראיות וססגוניות יותר. אריקה עוד שמעה את אחותה עולה על יצועה בחדר הסמוך. ועלתה בדעתה תהייה משונה להפליא, אם היה מזמין אליו גם אותה. חיוך עליז וזחוח ביקש להתגנב ולעלות על שפתיה, אך היא כבר הייתה ישנונית מדי. וכעבור דקות אחדות נשאה אותה בבטחה השינה אל חלומות מאושרים.
רוצים לקרוא את ההמשך? לחצו כאן
"אהבות עכורות", שטפן צוויג, תרגום: ליה נירגד, הוצאת מודן, 184 עמודים.
בשיתוף עברית
