מי אמור לסקר את "קפקא לקטנים", יצירתו החדשה של האמן רועי רוזן? מבקרי קולנוע, אנשי אמנות, פרשני ספרות, מומחים לאנימציה או מבקרי טלוויזיה? האחרונים מצוינים כאן משום שמדובר אחרי הכל במה שמוצג כפיילוט לתוכנית טלוויזיה שבה מתווכת עבודתו הספרותית של פרנץ קפקא לגיל הרך. שום דבר לא יכין אתכם למה שאתם עתידים לצפות בו, ובמובן מסוים ניתן רק להצטער שהתוכנית הפיקטיבית אינה משודרת על באמת.
טריילר - "קפקא לקטנים"
(מתוך הוימאו של רועי רוזן)
אין זו יצירתו הקולנועית הראשונה של רוזן - שיצר ב-2011 את הסרט האקספרימנטלי הקצר "צא" - אבל ניתן לומר שזהו סרט הקולנוע הראשון שלו. לא וידאו-ארט, וגם לא משהו שמקומו הטבעי הוא במוזיאון, גלריה, או כל חלל תצוגה אחר. זהו לגמרי סרט קולנוע, אבל הוא, ובכן, אחר. ראוי על כן לשבח את סינמטק תל אביב שהחליט לחשוף אותו בפני הקהל הרחב אחרי הקרנת הבכורה העולמית שהתקיימה מוקדם יותר השנה בפסטיבל הסרטים ברוטרדם.
ביקורות סרטים נוספות:
במרכז הסרט "קפקא לקטנים" – שדובר אגב ברובו אנגלית –ישנה תוכנית אולפן שבה יושב סב חביב (זמר האופרה ג'ף פרנסיס) עם ילדה בפיג'מה וקוקיות (חני פירסטנברג), ומספר לה את "הגלגול". כמקובל בתוכניות מסוג אלה מלווה הסיפור באיורים, אך כבר על ההתחלה מתעוררת בעיה. מביא הבשורות הרעות (אלי גורנשטיין בחלוק רופא) פורץ אל האולפן ומסביר שקפקא אסר על ליווי הסיפור בדימויים. השרץ הענקי שאליו נהפך גרגור סמסא עם הקיצו בוקר אחד משנתו צריך להתקיים בדמיונם של הקוראים-צופים, ואין לאיירו.
ובכל זאת, התוכנית נמשכת, מלווה בתזמורת ססגונית שכוללת ראש עגבנייה ורהיטים וחפצים - בהם אדון כדור, גברת ארון וציור מדבר - בעלי פנים אנושיות שמפטפטים בעליצות ומשתלבים באופי הצבעוני של הסיפור. קשה להיזכר בעוד סרט ישראלי שהציע חוויה ויזואלית שהיא כל-כך מושכת וייחודית, בעלת אופי ילדותי קסום, ובד-בבד מלווה את אחד הטקסטים הספרותיים המטרידים ביותר שנכתבו אי-פעם. ובאמת, איך מספרים את קפקא לקטנים? מה זה אומר על מעשה הפרשנות? וכיצד כל זה משתלב עם ההתעלמות מהאיסור המוחלט, הדימוי עצמו, שבלעדיו אין דרך להנגיש את הסיפור לילדים?
בתחילת התוכנית שואל המנחה-מספר את הילדה אם היא יודעת מה זו מטמורפוזה. התשובה שלה מגיעה מתחום הביצה השלוקה. אולי זה מתחבר לסיפור האימה על מי שיבוא לקחת ילד שלא רוצה לאכול ביצה בבוקר. בפועל, זוהי הטריטוריה שבה מתנהלת הפרשנות של "קפקא לקטנים". סיפורו של גרגור סמסא שימש בסיס לאינספור פרשנויות ברוח השיח האקזיסטנציאליסטי, אבל בדרך שבה הוא מוצג בסרטו של רוזן הדגש מושם על התבגרות בטרם עת ועל תחושה של ניכור שתופסת את מקום החום והרוך ההורי. אחרי הכל, השרץ הענקי נדמה כבעל פני ילד, ואת התפוח שמשליך לעברו אביו, שננעץ בגבו ומרקיב, אפשר לפרש כחרדה של כל ילד מפני האלימות הפיזית והרגשית של הוריו.
אכן, השאלה "מהו ילד" ניצבת בבסיס הסרט. מתי הופך ילד למבוגר? מתי אין לו עוד צורך ב"קפקא לקטנים" כי הוא כבר יכול להבין את קיומו של עולם קפקאי ללא התיווך הססגוני-נאיבי? זה המקום שבו מתרחשת התפנית העלילתית בסרט, שלטובת מי שעוד יצפו בו (הוא יוקרן בסוף השבוע בסינמטק, וכן במהלך חודש אפריל), נימנע מלהתייחס אליה. נציין רק שהמושג "ילד" מקבל באותו רגע פרשנות שהיא לחלוטין פוליטית - כזו החומקת מהקשר פסיכולוגי או דורי ונתפסת בכלים שהם לחלוטין מהתחום המשפטי-חוקי. וכן, יש הבדל בין ילד וילד – ודאי במסגרת המכוננת חוק שונה, תלוי מרחב פוליטי. כאן ושם. שיח קפקאי המיושם במסגרת חוק המדינה שכל תכליתו הוא, ובכן, להכשיר את השרץ – ולא, הכוונה הפעם אינה לגרגור שלנו.
"קפקא לקטנים" מציע פרשנות פוליטית ייחודית לסיפור על גרגור סמסא. מדוע, למשל, "קפקא לקטנים" ולא "קפקא לילדים" כשמו הלועזי של הסרט (Kafka for Kids)? ומדוע התרגום העברי, בנקודה מהותית שבה מצוינים גילי ילדים ובוגרים, אינו זהה למה שנאמר, באנגלית? טעות הקלדה, אפשר להניח, זו לא. הסרט, שמתחיל במפגש נאיבי של ילדה עם טקסט, הולך ונעשה אפל לקראת סופו – פועל יוצא של הבנה והתפכחות מעולם התום הילדי. זהו הרגע שבו הלוגיקה המעוותת הבהירה ברשעותם של "המשפט" ו"לפני שער החוק" חודרת אל תוך המרחב הקסום של הפיילוט הטלוויזיוני.
"קפקא לקטנים" מציע עולם קסום. "תזמורת הצעצועים" של רוזן, שנגניה מבצעים את המוזיקה באמצעות כלי צעצוע, משתלבת היטב עם המוזיקה הנהדרת שכתב איגור קרוטוגולוב. רננה רז עיצבה את הכוריאוגרפיה, מאיה בש את התלבושות, ורוזן עצמו צייר (הציורים המלווים את הסרט מוצגים בימים אלה בגלריה רוזנפלד). תענוג להסתכל ולשמוע את הסרט הזה. אבל האסתטיקה המושלמת, החזרה אל עולם הילדות, מטיחה בנו את מה שהוא בלתי נמנע – אם אנו, כמו הילדה בקוקיות, מעדיפים להישאר באזור המוגן והמתווך על ידי איזה מבוגר ערטילאי, או, כמו עורכת הדין שצצה בהמשך, מוטרדים על ידי הריח הרע שמדיף גופנו? כן, השאלה מנוסחת באופן מעורפל, אבל יצירתו של רוזן היא משל שמהנמשל הפוליטי שלו אין דרך להתחמק. וכן, הבחירה אם לקחת את ילדיכם ל"קפקא לקטנים" (חלקו הראשון הוא לגמרי Children Friendly) גם היא, אחרי הכל, בעלת אופי פוליטי.
