את עשרת החודשים האחרונים בילה תומר הימן בבתי קולנוע ברחבי הארץ, מציג את סרטו הדוקומנטרי "אני לא" בפני הקהל, ולעיתים קרובות מנהל שיחה עם גיבורי הסרט באולם אחרי ההקרנה. "כל סרט הופך להיות החיים שלי, זה מסע רגשי מאוד אינטנסיבי", הוא אומר. "בשבוע נתון היו ארבע-חמש פעמים שאני לא בבית, וימים עם ארבע-חמש הקרנות ביום. זה היה מסע שאני צריך עכשיו להתאושש ממנו. אבל אני שמח בחלקי ומאושר".
"אני לא" – טריילר
ויש לו סיבות להיות מאושר, לדוקומנטריסט עטור ההישגים והפרסים, מהמצליחים שביוצרים התיעודיים הישראליים. לא רק מכיוון שהסרט זכה בפרס הבימוי והצילום בפסטיבל דוקאביב 2021, כמו גם בפרסים נוספים, או בשל העובדה שהוקרן בשלל פסטיבלים ברחבי העולם - אלא גם כי הוא הצליח במדד חשוב לא פחות, אולי אף יותר. כמו חלק מסרטיו הקודמים של הימן (52), בהם "מיסטר גאגא" שהביא מספר חסר תקדים של יותר מ-137 אלף צופים לבתי הקולנוע ו"יונתן אגסי הציל את חיי" שהביא למעלה מ-55 אלף, גם "אני לא" כבש את הקהל והפך לסנסציה במונחים מקומיים. 61,787 כרטיסים נמכרו בבתי הקולנוע בישראל, מספר מרשים ביותר גם ביחס לסרטים ישראליים עלילתיים המופצים פה. ובעיקר, זוהי עדות לעבודה הקשה של הימן ושותפיו - ביניהם אחיו ברק, שהפיק עמו את הסרט ונושא בקרדיט של במאי שותף - גם אחרי שלבי הצילומים והעריכה.
לכתבות נוספות במדור טלוויזיה:
"דיברנו על זה שאם נגיע לעשרת אלפים צופים, זה יהיה טוב", מספר הימן, "אז עשינו טרום-בכורה כדי לבדוק את השטח, אחרי שהסרט זכה בדוקאביב, ובסוף ההקרנה הייתה אנרגיה של שקט שהיא גם מלחיצה, אבל גם חיובית מבחינתי. ראית שאנשים לא עוזבים את האולם, ולאורך עשרה חודשי הקרנה צברנו יותר מ-61 אלף צופים. הרבה מזה קשור לערך המוסף של השיחות - הקרנות שבסופן שיחות איתי ועם גיבורי הסרט. הקהל אוהב שהוא יכול להשתתף, לפגוש את גיבורי הסרט ולשוחח איתם".
"אל תגידו לי מה להרגיש כלפי הגיבור"
אחרי הצפייה ב"אני לא", שעלה בשבוע שעבר ב-HOT8, ייתכן מאוד שגם אתם תשמחו לשוחח עם גיבורי הסרט - משפחת לוי הראשל"צית, ובראשם הבן אורן בן ה-19, שנולד בגוואטמלה לאם ענייה שלא הייתה יכולה לגדל אותו. בינקותו אומץ אורן על ידי דבורה ואהוד לוי, יחד עם תינוקת גוואטמלית נוספת שקיבלה מהם את השם מיכל. אלא שבילדותו המוקדמת של אורן הסתבר שהוא סובל מבעיות התנהגותיות, ובמהלך השנים אובחן כמי שסובל משלל לקויות שונות, מתסמונת אספרגר ועד בולמיה - אם כי אורן עצמו מתנגד לאבחנות הללו, שהובילו אותו ליטול שלל כדורים פסיכיאטריים מגיל צעיר, ובשלב מאוחר יותר גם לפנימיית ארזים המתמחה בטיפול בילדים עם קשיים לימודים ובעיות רגשיות או התנהגותיות.
המפגש הראשוני עמו בסרט מבהיר מדוע, בעיקר כשאורן מדבר על הוריו או נפגש עמם, תוך שהוא מסרב בעיקשות לכל סוג של מגע או חיבוק, רחמנא ליצלן. תחילה הלב יוצא בעיקר אליהם, שכן האנטגוניזם שלו כלפיהם מחדד את תעצומות הנפש שנדרשו מהם במהלך ההתמודדות עם ילד מורכב כמותו. אולם עד מהרה, הימן מתווך לצופים ברגישות ורוך גם את קשיי ההתמודדות של אורן עם עצמו - והמסע הקתרטי שלו ושל אחותו לגוואטמלה על מנת לפגוש את ההורים שמסרו אותם לאימוץ הופך לשיא רגשי בלתי נשכח.
"הייתי מחלק את הצופים לחצי-חצי", אומר הימן, "החצי הראשון - יכול להיות שהיה עוזב את הסרט אחרי שלוש דקות, אומר 'לא רוצה לראות את הבן אדם שככה מדבר'. החצי השני - בעיקר בני נוער שיש להם כל מיני הגדרות, שמזדהים עם אורן ומבינים את הכעס - מסתקרן. זו פתיחה מאתגרת ומורכבת לסרט. אתה לא מבין את הכעס שלו, ואת היחס להורים, ואתה מוצא את עצמך זז בחוסר נחת. זה עובד על החוויה של אורן מול העולם, שלא מבין אותו - ואני בצד שלו, הוא נותן לי לתעד אותו בלי שיפוטיות או מוסר, וזה משהו שרציתי שגם הקהל יחווה. אל תגידו לי מה להרגיש כלפי הגיבור, תנו לי להחליט לבד".
איך היית מתאר את ההתמודדות איתו במהלך הצילומים? כדמות סמכותית נוספת בקרבתו, אני מניח שחלק מדפוסי ההתנהגות שלו כלפי ההורים התפתחו גם במגע איתך.
"כן, עבדתי איתו על הצבת הגבולות שלי מולו. אבל בתקופה מסוימת גם קרה ההפך - הפכתי לדרך מילוט של אורן. וזה דבר שדיברתי עליו עם ההורים שלו, ברמת האמון. אמרתי להם שאורן משתף אותי בדברים, ושאני לא משתף אותם בזה. הם אמרו לי: 'תומר, זה ביניכם'. כמובן שהייתי זקוק לאישור שלהם מלכתחילה כדי לצאת למסע הזה, כדי להגיע איתו לאזורים רגשיים-נפשיים שבתקופה ההיא, הם לא הצליחו להגיע אליהם מולו".
בזמן הצפייה, לפעמים הרגשתי שזה לא סרט על אורן כמו שזה סרט על ההתמודדות עם ילד כמו אורן. כמה מהכוונה שלך כיוצר הובילה אותי לשם?
"זה לגמרי מתוך מחשבה שלנו. תיארנו לעצמנו שרוב הקהל יהיה קרוב יותר לתחושות של ההורים. אפילו אמא שלי אמרה לי שהיא הרגישה הרבה יותר קרובה אליהם. זה מבלבל, וזה קצת קשוח ומאתגר - הסרט עובר מנקודת המבט של אורן לזו של הוריו. אבל כל מי שצופה בזה רואה את זה אחרת. לא מזמן הייתה לנו הקרנה לעמותה של בני נוער שעברו אימוץ, ועוד בני נוער עם הגדרות נפשיות מסוימות, והם הפוכים ממך לגמרי - לא סובלים את ההורים אהוד ודבורה, לא מבינים אותם, ולגמרי בצד של אורן, מבינים אותו וצוחקים מכל מילה שלו. אין פה טובים ורעים, אין נכון ולא נכון".
עשייה דוקומנטרית היא עשייה מניפולטיבית מטבעה. אתה נכנס לחיים של אנשים, והחיים האלו משתנים. מצאת את עצמך מתחבט בעניין הזה במהלך העשייה?
"אני מנסה לא ללכת למקומות האלה. אני מנסה לא להתערב בחיים של הגיבורים, אבל חד-משמעית, מהרגע שאתה מציב מצלמה מול אנשים, זה משנה משהו. זה תהליך שלא קורה בחיים האמיתיים. זה ללכת על חבל דק. אבל אני עושה את המיטב שלי תחת הנסיבות. חלק ממה שלא רואים בסרט, וזה חשוב לזכור, זה שאני מבלה המון עם המשפחה, גם לא מול המצלמה. זה חלק מהתפיסה האידיאולוגית שלי של סרט דוקומנטרי. אני לא נמצא איתם רק בימי הצילום, כדי ליצור אינטימיות ואמון, ואני מסתכל עליהם גם כדי להבין שמה שעובר מול המצלמה משקף בצורה אמיתית את מה שהיה קורה אם לא הייתה מצלמה. אני מרגיש את הדבר הזה של הצגות למצלמה, ניסיון להיות יותר חכם או מצחיק. אם זה קורה לאורך זמן - זה יגרום לי להפסיק לצלם את הסרט.
"וכן, ברור שזה משרת את האינטרס הקולנועי שלי. אבל שאלתי את עצמי, ואני עדיין שואל, אם הייתי מבלה את כל הזמן הזה עם משפחת לוי, משקיע בהם את כל השנים האלו, גם בלי האינטרס הקולנועי? בלי שהייתי יודע שייצא מזה סרט? ואתה הרי יודע את התשובה. אני כן מסתכל על אנשים כבני אדם ומתחבר אליהם, אבל במקביל אני כל הזמן קודח במוח על איך אעשה מזה יצירה בעלת משמעות".
"פחדנו שיחטפו אותנו"
כמו במקרה של "יונתן אגסי", גם ראשיתו של "אני לא" בפרויקט קודם של הימן - הסדרה "משפחות" שעלתה בערוץ 8 ב-2013. את אורן הכיר קודם לכן כשהשתתף בפרויקט של קשת ומפעל הפיס, במסגרתו הנחו במאים שונים סדנאות "לכל מיני אנשים שלאו דווקא היו מוצאים את עצמם במסגרות מהסוג הזה", מספר הימן, "אז בבוקר מגיעים למפגש כל מיני אנשים, ופתאום נכנס כרוח סערה איזה נער אחד, ואיתו עוד נער, 'מי אתה? מה אתה?', במין כזאת התרסה, והכול במין פינג פונג חד, סרקסטי כזה, עם הומור חריף. אז הם הצטרפו לקבוצה, ואנחנו נותנים לכל הקבוצה איזה פרויקט, לכתוב משהו. אחרי עשר דקות אני אוסף את הדפים, ואני רואה שהנער הזה כתב תסריט, שלושה-ארבעה עמודים בכתב יד. קראנו אותו ואמרנו, 'וואט דה פאק, מה זה הדבר הזה?'. בגיל 16 אורן כתב משהו שיש בו חדות וגאונות ופואטיקה. הבנתי שיש שם כישרון".
עם הזמן, לאורך המפגשים בסדנה, הבין הימן שיש שם גם סיפור - אבל חשוב מכך, הוא הבין שיש פה סיפור שמחכה להתגלגל, ולא אחד שכבר התרחש וכעת נותר רק לספר אותו. "ברגע שהסיפור כבר קרה, אני לא מעוניין. לא מעניין אותי לשבת ולשמוע או לראות משהו שכבר קרה, אני רוצה שהוא יקרה בזמן הצילומים. ב'תומר והשרוטים' אני יוצא מהארון מול חברות הנערים, ב'בובות של נייר' הם מגורשים מהארץ, ב'יונתן אגסי' הסרט נעשה על השנים שבהם הוא עולה ומתרסק ופוגש את אבא שלו. אם הדרמה כבר קרתה וכל מה שנשאר זה לתמלל אותה או לשחזר אותה, זה לא מעניין אותי.
"פעם הוזמנתי לדבר על היצירות שלי עם סטודנטים בבית ספר לקולנוע, ותוך חמש דקות מצאתי את עצמי בוויכוח מטורף עם פיגורה בכירה בעולם הדוקומנטרי בישראל", הוא נזכר. "אמרתי לסטודנטים: 'בוא'נה, איך מלמדים אתכם קולנוע דוקומנטרי? מה מבלבלים לכם את השכל?'. הם רוצים שהסטודנטים יידעו מראש את כל התסריט, ושיידעו מה התוצאה ומה המסקנה הרגשית. זה נורא בעיניי. זה מסרס, לדעת את כל התשובות מראש. מה שמלמדים בחלק מבתי הספר לקולנוע, זה מוות קליני בעיניי. כשיצאתי לדרך עם אורן לא היה לי מושג לאן זה יוביל אותי, רק ידעתי שהוא מסקרן אותי, שהוא מעניין אותי ושהוא מרגש אותי".
"סיר לחץ", כך מתאר הימן את הצילומים בגוואטמלה עם המשפחה - שכאמור, מובילים לשיא רגשי מטלטל, ולא רק בשל המפגש של אורן עם אימו ואביו, אלא גם בגלל המפגש של האחות מיכל עם משפחתה. "היה שם מתח. מאוד מסוכן שם בלילה", נזכר הימן, "פחדו שיחטפו אותנו, והיינו צריכים לשנות את התוכניות. אני נסעתי עם אורן והצוות לפגוש את אמא שלו, אבל היה גם הסיפור של אחותו מיכל, והעניין היה על סף פיצוץ. ההורים ביקשו שאבטיח שאחלק את הצילומים 50-50 בין אורן ואחותו, גם אם הצילומים שלה לא ייכנסו בסופו של דבר לסרט. היה להם קריטי שיהיה גם לה את הזיכרון הוויזואלי המצולם הזה של המפגש עם משפחתה, והבטחתי שאני מצלם את שניהם שווה בשווה, בלי קשר לסרט. אז שכרנו צלם מקומי כדי שיצלם שם, וכדי להנחות אותו דיברתי איתו על כל מיני רפרנסים קולנועיים, ועל קוסטוריצה. הוא הסתכל עליי כמו משוגע, אבל כבר היינו צריכים להתקדם, אז השארתי את הצלם הזר הזה עם מיכל בפגישה שלה עם משפחתה. ומה יצא מזה?".
עבורי המפגש שלה עם ההורים היה אחד מהרגעים המרגשים ביותר של הסרט.
"זו סצנה שמצולמת ומבוימת מדהים! אני בוכה בה בכל פעם, למרות שאני צופה בה שוב ושוב. ולא הייתי שם, לא יכול לזקוף אותה לזכותי. אנשים באים אחרי הקרנות ואומרים לי, 'תראה איזו סצנה הבאת'. אבל זה לא אני!".
בוא ניגע בנושא האתיקה. אמרת בעבר שכל עשייה דוקומנטרית היא עשייה נצלנית, אבל כשמצלמים אדם כמו אורן, עולה החשש שאולי הוא לא מודע לאפקט של המצלמה עליו ועל הבחירות שלו.
"אלו מחשבות שתמיד עולות, אבל אני לא רואה הרבה הבדל בין אורן לבין אוהד נהרין. בסוף, הכוח הוא בידיים של היוצר. הפעולה שאני עושה היא הפעולה ההפוכה לחדשות ולריאליטי - יש בה ממד מאוד חשוב של פרספקטיבה וריחוק. אם תשים לב, כל פעולת עריכה שלי מתרחשת שנים אחרי הצילומים. יציאת הסרט, או הסדרה, קורית במודעות לא מיד בסוף הצילומים, כי לי אין פרספקטיבה בנקודה הזו, וכך גם לגיבורים. אין זמן לחשוב ולהתחרט, ולכן, אני מעולם לא באתי לאנשים ואמרתי, 'אתם חתמתם לי רליס לפני 10 שנים, אני יכול לעשות מה שאני רוצה'".
יותר מזה - הימן מספר שהוא גם מראה לגיבורים שלו את הסרט בחדר העריכה, דבר שממנו יש דוקומנטריסטים רבים שנוהגים להימנע, והוא עושה זאת "בידיעה שזה יכול לשנות לי את הסרט. אני עובד עליו ומוציא עליו מאות אלפי שקלים, והוא יכול להשתנות ברגע אם יש להם התנגדות למשהו. גם במקרה של 'יונתן אגסי' וגם במקרה של 'אני לא', גיבורי הסרט באו לחדר העריכה - לא כדי לצפות בסרט, אלא כדי לקבוע את גבולות הגזרה שלהם. ואני רועד מפחד, אני מבין שהיצירה שלי בידיהם. אבל אני גם מבין כמה כוח יכול להיות לסרט, זה לכל החיים, ויודע שההשפעה עליהם עלולה להיות משמעותית. אז אני עושה איתם המון שיחות על הדבר הזה, ומבקש מהם, אפילו דורש מהם, להיות שותפים, לקחת אחריות על היצירה יחד איתי. לכן, בגלל שהם מגיעים איתי לחדר העריכה, היצירות יכולות ללכת רחוק יותר".
"אני לא מוכן לתת לתנאים של העולם החיצוני להחליט אם אני עושה סרט או לא"
תחת נס החברה שהוא מנהל יחד עם אחיו ברק, "סרטי האחים הימן", יצאו וממשיכים לצאת הפרויקטים המצליחים שהימן מנפק, כמו "אני לא". אבל במקביל, הדרך שבה בחר - להפיק לעצמו את סרטיו, ולא להמתין למימון מגופי שידור או חברות הפקה - בהחלט לא הופכת את העבודה לקלה יותר. כשאני מציין בפניו שמדובר בפריווילגיה, העובדה שהוא מפיק לעצמו את סרטיו ולא תלוי בדד-ליינים או דרישות של אחרים, הוא מתרעם מעט.
"איזו פריווילגיה? שאני הולך ועובד במקביל ולוקח הלוואות פרטיות? הפריווילגיה שלי זה להגיד שאני לא מחכה לקרנות ולגופי שידור ולאישור חיצוני, כי עד שהם יאשרו לי את הפרויקט, הגיבור כבר ייסע לגוואטמלה. אני לא מוכן לתת לתנאים של העולם החיצוני להחליט אם אני עושה סרט או לא".
אבל זה גם יכול להיגמר רע, "וואלה, אין פה סיפור בסופו של דבר".
"כן, זה קורה. וגם שתבין, יכולתי להיות היום במצב כלכלי הרבה יותר טוב. אני לא מתלונן או משהו, מתפרנס ומפרנס בכבוד, אבל עשיתי סרטים מצליחים ושפכתי עליהם כספים מטורפים, ובהחלט לא התעשרתי. זה לא מגיע משיקול רציונלי או הגיוני, אבל אני כן חושב שזה משתלם. הצופים לא צריכים להרגיש את הייסורים והדרך הקשה של היוצר. הם חווים את הסרט, ושם אני רוצה אותם. אבל זה הפוך מפריווילגיה. אני מתחיל והלב שלי מתקצר, כי אני לא יודע מתי ייגמר הסרט. אתה יודע כמה קשה לבוא לגוף שידור או קרן ולהגיד להם את זה? מה נראה לכם, שב-12 למאי 2024 אני מתחייב לתת סרט? זה לא נורמלי מבחינתי, ואם אני צריך להוציא עכשיו 15 אלף שקל כדי לנסוע לגוואטמלה, אז זה מה שאני עושה".
איך הפכת להיות יוצר מסוג כזה? שיוצא להרפתקה מבלי לדעת איך היא תסתיים?
"זה קרה אחרי חוויה מאוד קשה שהייתה לי עם אנשים חיצוניים, לפני 22 שנה החלטתי או שאני לא עושה יותר סרטים - או שאני עושה אותם בעצמי. אז ברק הצטרף אליי ופתחנו את 'סרטי האחים הימן'. זאת אומרת, זה עכשיו בינינו - אני חייב לו כסף, או שהוא חייב לי. אין אף אחד אחר, וכך אנחנו אוהבים את זה".
