על פי התיאור של הסרט Fair Play אפשר לשער שמדובר בעוד דרמת יחסים המתרחשת בניו יורק ומתאימה לעת הזו. לכאורה משהו שגרתי שראינו בעבר. אולם בכורת הבימוי של קלואי דומונט בכיכובם של פיבי דינבור ואלדן ארנרייך היא הסרט המדובר ביותר בפסטיבל סאנדנס השנה. לא בגלל הדרמה, ולא בגלל היחסים, או העובדה שהיא מתרחשת במנהטן ומבטאת את רוח הזמן, אלא בגלל נקודות הקיצון אליהן נמתחת העלילה. היא יוצאת לדרך כזוגיות מושלמת של שני צעירים יפים, מבריקים ומבטיחים, ומסתיימת בקריסה נפשית מוחלטת, אלימות, ניצול ואפילו אונס. ואף על פי כן, העוולות הללו נחשפות בתוך קשר עדין ומורכב, מלא ניואנסים. גישה שהיא ייחודית, מאתגרת, ובמיוחד אמיצה בהתחשב בציביון הפורגרסיבי המוצהר של סאנדנס. שערורייה, כן או לא, נטפליקס הסתערה של הסרט ועומדת לרכוש אותו בסכום שמוערך בכעשרים מיליון דולר.
הדמויות הראשיות ב-Fair Play הן אמילי (דינבור) ולוק (ארנרייך), שני צעירים שעובדים כאנליסטים בקרן השקעות הון סיכון בוול סטריט. לתחושתם הם נמצאים רגע לפני פריצה בקריירה ועובדים קשה, מאוד קשה, מתוך תשקיף אופטימי לקידום. לכל אחד מהם עמדה משלהם עם שולחן, מחשב, מקלדת וצגים מרצדים עם עדכונים משוק המניות. מחוץ לשעות העבודה השניים מנהלים זוגיות בסתר, וחולקים מיטה משותפת, כיור ולפעמים רצפה כשהם מקיימים חיי מין תוססים ופרועים. האהבה פורחת ועומדת להיות ממוסדת כשלוק שולף טבעת אירוסין. הצעת נישואין זה נחמד, אבל כשהבוס הגדול קמפבל (אדי מרסן) מציע לאמילי תפקיד בכיר בחברה אחרי פיטורי אחד המנהלים, נשבר האיזון בין בני הזוג במשרד, וגם בבית.
כשברקע השינויים התמידיים, העליות והירידות וגם הקריסות בשווקים, מתפתחת דרמה איטית ועוכרת שלווה בחיים האישיים של אמילי ולוק, חיים כפולים שהם מנהלים מתחת לאפם של חברי הצוות והמנהלים שלא יודעים על הזוגיות שלהם שנמשכת כבר שנתיים. השניים מקפידים על מצג שווא בסביבת העבודה, כשלוק ממשיך במלאכתו כאנליסט ואמילי המקודמת מתפקדת כמנהלת האישית שלו. שיתוף הפעולה ביניהם אמור להישאר גם כשהם מנתחים עסקאות פוטנציאליות, אולם כמה החלטות מקצועיות מוטעות, מערערות אותו. הכימיה המושלמת יוצאת מאיזון בתוספת שינויים ברמות הטסטוסטרון של לוק והאסטרוגן של אמילי. מכאן זה הולך ומתדרדר, ומגיע לסחרור רגשי וגופני שלקראת סיום מגיע לנקודת שפל בסצנת מין אלימה, ופעולת תגמול של השפלה אלימה לא פחות.
לכתבות נוספות במדור קולנוע:
דומונט, במאית טלוויזיה ("קלריס", "מיליארדים") שכתבה וביימה את Fair Play, נמנעת בחוכמה רבה מליפול למלכודת הקלישאה של גבריות רעילה ואפליה של נשים במקום העבודה. זאת למרות שרבים מקהל הצופים המיידי שלה בסאנדנס היה אולי מצפה ממנה לעשות כן. במקום להתרכז בגברים רעים, נשים טובות וההפך, הסרט מתרכז בייצר התחרות, והשאפתנות בחברה הקפיטליסטית והשפעתם המזיקה על החיים האישיים של אלו שלוקחים בהם חלק. אפילו משגשגים בהם. המשרד הוא ג'ונגל חסר רחמים או חמלה של חברים לעבודה שהם הכול חוץ מחברים. נרקיסיסטים שלא יהססו לתקוע סכין בגב או בקבוק בירה בפרצוץ. הסרט מדגים שגם אוהבים אינם חסינים מכך, התחרות והשאפתנות משחיתה גם את החיים האישיים, אם יש כאלה כשאתה בוול סטריט. דינבור המוכרת מהופעתה ב"ברידג'רטון" וארנרייך הזכור לטובה או לרעה כהאן סולו מ"סולו" מעניקים הופעות משחק אדירות, ומתמסרים היטב גם לקשות שבהן.
הביקורות היללו את Fair Play ובעקבותיהן התחילה מלחמת בידינג על רכישת הסרט שמזכירה במשהו את שוק המניות האמריקני. בסופו של דבר, על פי הדיווחים, נטפליקס זכתה במכרז עם הצעה נדיבה במיוחד המוערכת בכעשרים מיליון דולר. זהו עוד הישג של המפיק הישראלי רם ברגמן, שלצד ההצלחות האדירות של שיתוף הפעולה בינו לבין הבמאי ראיין ג'ונסון, ממשיך לטפח כשרונות צעירים דרך חברת ההפקות שייסדו השניים - טי-סטריט. Fair Play הוא אחד הפרויקטים העצמאיים הראשונים שיצאו לדרך בחסות החברה, וכיום מסתבר שברגמן עשה זאת שוב והימר על הבמאית הנכונה, השחקנים הנכונים (דינבור וארנרייך מצוינים ממש כאמור), ובעיקר התסריט הנכון. עד כמה שהסיפור שערורייתי ונפיץ, ועד כמה שהיו לו היסוסים בנוגע לפרויקט, המפיק המצליח קיבל את ההחלטה, עזר לממנו והוציא אותו לדרך. ועכשיו הדיבידנדים בדרך.
