אחת התכונות החשובות ביותר שאדם יכול לבחור לעצמו - או אם במזל הוא התברך בה - היא הומור עצמי. לאד שירן, חוץ ממיליוני עוקבים ברשתות ומינון השמעות יפה בשירותי הסטרימינג, יש ממנה, ולא מעט. לפני כשנתיים, ואחרי ש-Shape of you שלו כבר התנגן בכל פינה בעולם בערך, הוא הופיע בסרט "יסטרדיי" בתפקיד עצמו. הקומדיה המוזיקלית ההיא של דני בויל ("טריינספוטינג") ביקשה לדמיין עולם שבו הביטלס לא התקיימו. לפי הסרט, הפסקת חשמל פתאומית מחקה בשנייה את המורשת המוזיקלית של לנון ומקרטני. פרט לגיבור – מוזיקאי שנכשל שוב ושוב בניסיון לזכות בסוג של הכרה מינימלית על פועלו – עבור האנושות (וגוגל) חיפושיות הן יצורים חמודים עם נקודות שחורות על כנפיים אדומות. שירן, שקולט את המוזיקאי העולה שמתחיל לשיר את השירים של הביטלס כאילו היו שלו, דופק ערב אחד על דלת הבית שלו ומציע לו להיות אמן החימום בסיבוב הבינלאומי החדש שלו.
הרעיון סביב הסרט ההוא היה חביב, הביצוע פחות. במידה מסוימת אפשר להגיד את זה גם על המוזיקה של שירן. האלבום החדש והחמישי שלו, "=", מציין עשר שנים מרגע הפריצה שלו עם אלבום הבכורה שגם הוא נשא סימן מתמטי על עטיפתו. אם שירן גורם למיליוני הצעירים שמאזינים לו בכל רגע להפיג את החששות שלכם ממשוואות עם יותר מנעלם אחד, ייתכן שהוא חייב להיות חלק אינטגרלי מתוכנית הלימודים בכל מדינה מתוקנת.
אלא שלמען פיתוח הטעם המוזיקלי של דור העתיד מוטב לשקול את ההצעה הזאת בשנית ולפסול אותה על הסף. למרות שנדמה שבשנים האחרונות האזנה למוזיקה ופיתוח טעם מובחן מבוססות בעיקר על אלגוריתמים שלומדים אותך ואז מחליטים במקומך מה טוב ונכון לך, בבסיסה היא דומה לעץ. מתחילים מהגזע - מהמוזיקאי או הלהקה הראשונה שתופסת את האוזן ומשם מתחילים לטפס במעלה הענפים. האזנה לשירן – בדיוק כמו לקולדפליי - מעוררת בך לא פעם רצון לכרות את העץ הזה, או לפחות לקצץ לו כמה ענפים טובים. ובעידן שבו אנחנו זקוקים לכל עלה כדי לשמור על טמפרטורה מאוזנת בעולם, מוטב לצרוך אותו במנות קטנות. העצה הזאת תקפה גם למוזיקה של שירן.
14 שירים יש ב"=". כולם נעימים להאזנה, מופקים לעילא - וכולם מרגיזים וסתמיים באותה המידה. באלבום הקודם שלו, No.6 Collaborations Project, שירן אירח כוכבים מכל הבא ליד - מאמינם ופיפטי סנט דרך ברונו מארס, כריס סטפלטון, טראוויס סקוט ועד לקארדי בי, ג'סטין ביבר וקמילה קביו. זו הייתה עדות חיה למעמדו הרם בתעשייה, אבל האלבום ההוא גם הזכיר לכל אורכו את המסעדות האלו שבהן אתה יכול לבחור מהתפריט בין פסטה, סטייק לסושי. זה אולי נחמד לתמונה משותפת באינסטגרם, אבל כשטועמים את המנות, מגלים די מהר שלכולן יש את אותו הטעם.
גם לשירים השונים של שירן יש בסוף את אותו הטעם. זה לא משנה אם הוא הולך על בלדות (למשל Visiting Hours), פאוור-פופ עם מהלך אקורדים סוחף שיכול להניע נהדר אצטדיון מלא (Tides הפותח) או קטע ארנ'בי עם ביטים שבורים, בסוף מדובר במסטיק נודניקי ודל מעוף. Stop the Rain היא דוגמה טובה לניג'וס הזה, והיא בהחלט לא היחידה כאן. העובדה ששירן הפך לאחד מאמני הפופ הכי גדולים בעולם – בסיבובי הופעות וברשתות - היא כבר נושא למחקר אקדמי, לא לביקורת אלבום. אבל היא גם קצת מעוררת דאגה.
אחרי כמה האזנות ל"=" לא ברור מה שירן רוצה להיות. למוזיקאי אומנם אסור לתחום את עצמו והוא חייב לשאוב השראה מז'אנרים שונים, לנסות (ולטעות) וכך להתפתח. אצל שירן נדמה שקיימת מין נוסחת זהב לדרך שבה צריך להרכיב אלבום שכולם יאהבו, ולמרות שהוא נתפס כמין גיק ממושקף, זקן היפסטרי שממנו זורח חיוך חמוד ותמים, צריך קצת להיזהר ממנו.
שירן שהודיע בשבוע שעבר שנבדק בקורונה, ייאלץ לטפל במסע הקידום לאלבום החדש מהבידוד הביתי, והוא ייקח את הזמן הדרוש כדי להבריא. בימים שעוד נותרו לו בבידוד הוא יכול לחזור ולצפות בסרט שבו כיכב לפני כשנתיים ואולי לחפש השראה במוזיקה של אלו שהעניקו לסרט את שמו. הומור עצמי יש לו, גם כישרון כתיבה, עכשיו הגיע הזה שהוא באמת יתחיל להשתמש בו. כי אם האלבום הבא שלו שיגיע עוד כשנתיים ימשיך להישמע כמו הבליל הסגנוני והמאוד מרצה הזה, נראה שזה יתחיל לשעמם אפילו אותו.
