קשה להכריע מה הצרפתים חשים יותר כלפי וירז'יני דפנט: הערצה גדולה לכישרון ולאמנות פורצת הדרך שלה, או זעזוע וסלידה נוכח הסקנדלים שבהם הייתה דפנט מעורבת לאורך הקריירה הספרותית והקולנועית שלה. דבר אחד בטוח - אי-אפשר להישאר אדיש לדפנט, מן הקולות הגדולים בצרפת ובעולם בשנים האחרונות. בין שזה בסרטיה שהוגדרו כפורנו ובין שבהתבטאויות שלה אחרי מתקפת הטרור במשרדי 'שרלי הבדו' - דפנט מסרבת ליישר קו ולהתאים את עצמה לממסד.
וכך היה כבר בתחילת דרכה: כשהסרט "זיין אותי" - המבוסס על פי רומן הביכורים של דפנט, ובבימויה יחד עם קורלי טרין טי - הוקרן במאי 2000 בפסטיבל קאן, הוא שרד על האקרנים שלושה ימים בלבד, לאחר שארגון ימין קיצוני המזוהה עם האגף הניצי של "החזית הלאומית" של ז'אן-מארי לה פן הגיש נגדו עתירה. העילה: סצנות סקס אמיתיות בין השחקנים, ובעיקר השחקניות, כוכבות סרטים פורנוגרפיים. קהילת האמנות בצרפת סערה, ושלחה עצומות, בין היתר על ידי הבמאי האגדי ז'אן-לוק גודאר והשחקנית מיו-מיו, והסרט הוקרן על אף האיסורים.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
"אני אוהבת מורכבות וכותבת רומנים שמעניין אותי לקרוא", היא אומרת. "זה נכון גם לרומנים וגם לספרי העיון שלי. ברומן אני אוהבת מצבים שבהם אי-אפשר להפריד בין שתי נקודות הראות. יש משהו קסום בלהיות סופרת ולהיכנס לעולם של כל דמות דרך המונולוגים. באינטרנט אפשר לקרוא את ההגיגים של אנשים שאני לא מכירה, לעקוב אחרי מה שהם כתבו בשבע השנים האחרונות. חלקם נשארים מסתוריים. עבורי אבל, לפחות לגבי אחרים, אני יכולה לעקוב אחרי הדרך שהנפש שלהם עברה... גברים בתעשיית הקולנוע, לעומת זאת, רק מחכים לחזור למצב שלפני מי-טו. לנצל נשים צעירות זה סימן ברור של עוצמה. זה לא פשוט לנשים בנות 25-24 להגיע לסביבה גברית שבה הן תמיד יהיו ציד לגברים זקנים עם כוח".
אבל את לא נרתעת לחפור בנושאים רגישים, גם מחוץ לספרות. אחרי הפיגוע בעיתון "שרלי הבדו" כתבת בשבועון "אינרוקופטיבל": "במשך 48 שעות אהבתי את האנושות... הייתי שרלי, המנקה והשוטר (שנרצחו גם הם בפיגוע, ת"ש). והייתי גם הגברים שנכנסו עם הנשק. אלו שבדיוק קנו קלצ'ניקוב בשוק השחור והחליטו בדרך היחידה שהייתה נגישה להם, למות זקופים במקום לחיות שפופים". אני, שסיקרתי את המשפט של הרוצחים, הזדעזעתי מן הדברים. את מתחרטת על מה שכתבת?
"צריך לקרוא את כל הטקסט בדיוק כפי שכתבתי אותו. דיברתי על הגבריות המוחלטת של המפגעים. זו השפה שלכם, גברים. 99 אחוזים מהפיגועים בעולם נעשים על ידי גברים. כן, זה הרואי ואפשר להתייחס לזה כמו שרוצים. זו השפה הגברית המזוינת שלכם והיא כוללת לרצוח בשם... כל פעם מדובר באידיאולוגיה אחרת. הטליבאן או האמריקאים שצועדים עם הנשק ויורים בכולם או פיגועים נגד הקהילה הלהט"בית. אני אומרת בטקסט הזה שאתם לוחמים יוצאי דופן וזו השפה הגברית. מלחמות הן עניין של גברים. למכור נשק ולהשתמש בו זה טמטום. המלחמה באוקראינה היא מטומטמת ומגעילה, אבסורדית. זו הגבריות. זה לא אומר שנשים לא מסוגלות להשתמש בנשק אבל הגבריות שלכם היא מלחמה. להרוג. זה מה שכתבתי ואבסורד לחשוב שמה שאני אומרת למשפחות הקורבנות הוא 'זה פחות חמור' (ממה שקרה למחבלים, ת"ש)".
אבל עדיין הדברים שלך אלימים באופן קיצוני.
"אני בעיקר מבינה שהטקסט הזה נוצל על ידי הרבה אנשים. אני חושבת שמותר לומר: 'זו הגבריות שלכם'. אני לא מבינה איך רישאר מלכה (עורך הדין של 'שרלי הבדו', ת"ש) אומר 60 פעם בטלוויזיה שאני אחראית לפיגועים. אני לא אחראית. אני מדמיינת את עצמי בישיבת המערכת הזו. ברור שאני בצד של הקורבנות. אני בעד חופש הביטוי ואף אחד לא יכול להגיד לי מה לחשוב ומה לומר. עם זאת, מותר לי לבקר את הגבריות הזו ולא הגיוני שבגלל זה מאשימים אותי בטרור. אני לא מתחרטת על מה שאמרתי אלא על השימוש שנעשה בדבריי".
סיפור חייה של דפנט, בת 53, הוא רומן בפני עצמו. היא נולדה בפרבר של העיר ננסי להורים קומוניסטים נלהבים שסחבו אותה מילדות מהפגנה להפגנה. בגיל 17 עברה את אחד האירועים הטראומטיים ששינו את חייה: כשחזרה עם חברה בטרמפים מלונדון, נאנסה דפנט. תחילה הדחיקה את שעברה. ורק כעבור שנים, עם צאת ספרה "קינג קונג", התמודדה עם הטראומה והודתה: "תמיד חשבתי שאוכל להעיף את האירוע מחיי. בלתי אפשרי. זה אירוע מכונן במי שאני כסופרת, כאישה שכבר אינה בדיוק כזו. זה מה שגמר אותי ומה שהפך אותי למי שאני".
דפנט התמכרה לאלכוהול, לסמים, עבדה במגוון עבודות עד שהתגלגלה ל"מיניטל הוורוד" — שירות פורנוגרפי שהפך מהר מאוד לסרסור דיגיטלי. שנים אחרי דפנט גם שיחקה בעצמה בסרטי פורנו ואז הפכה למבקרת סרטים כחולים. "התפקיד שלי היה לדאוג שזה לא ייראה כמו שירות זנות לא חוקי", היא אומרת, "ראיתי המון בנות שעבדו בזנות ואז החלטתי שגם אני אכנס לזה. בגיל 20 את אומרת לעצמך שבמקום לעבוד 40-30 שעות במשהו, תוכלי להרוויח בזנות מרצון המון כסף. אפשר לממן ככה את תקופת הלימודים. אבל מעט מאוד נשים מוכנות לדבר על מה שהן עשו שנים אחר כך. זנות היא לא מעשה כל כך קיצוני, ויחד עם אונס היא הרבה יותר נפוצה ממה שחושבים. לכתוב על זה ברומנים שלך זה מה שנחשב מוזר".
אותו הדבר לגבי הסמים?
"כן, זאת לא חוויה יוצאת דופן. מה שייחודי הוא לומר: אני הולכת לשים את זה ברומנים שלי ואני יודעת שיש לי בעיית התמכרות. אני מכירה הרבה אנשים מכורים שלא חושבים שהם כאלו. העובדה שהם לא מכירים בכך זה כבר סיפור אחר".
מפריע לך שבכל פעם חוזרים לביוגרפיה הסוערת שלך?
"יש את הדמות וירז'יני דפנט. זו חוויה משונה אבל גם מזל גדול. היא מאפשרת לי לדבר על נושאים רגישים כמו זנות ואונס. הייתי הראשונה לכתוב עליהם בדרך הזו. זה נהדר לקוראים וזו חוויה חזקה מאוד עבורי. הביוגרפיה שלי היא מפתח להבנת הספרים שלי. אני עובדת כמו מישהי שבונה את הקן שלה מהחומרים ומהאנשים סביבי, שלאו דווקא מייצגים דמויות שכיחות בספרות. אלו שיוצאים מהשורות".
אנחנו מקיימות את הראיון בזום. דפנט נמצאת בברצלונה, שם חיה תקופה בזוגיות עם הפילוסוף פול ב. פרסיאדו, שנולד כאישה ואחר כך עבר לזהות את עצמו כ"לסבית טרנס לא מנותח/ת". לבושה בטרנינג שחור, בלי איפור, דפנט יושבת על הרצפה, שעונה על הספה הלבנה במעין קלילות ודריכות תמידית. אין לה שום בעיה לדבר על נושאים שבגינם סופרים אחרים היו קמים ומפוצצים ריאיון. היא עונה על כל שאלה בטבעיות, גם על מה שלא נשאל במפורש.
"מדונה מבוגרת ממני בערך בעשר שנים. היא מעל גיל 60, והחליטה שהיא מתכוונת להמשיך להשתעשע עם הגוף והמיניות שלה, אפילו אם היא לא מעניינת יותר את הגברים. זאת הפעם הראשונה שמישהי מהמיינסטרים אומרת: 'גם אז וגם עכשיו המהוגנות לא מזיזה לי'. היא עושה את זה עבורנו, הנשים"
היא הספיקה לכתוב 11 רבי-מכר, שרובם התפרסמו בהוצאת "גראסה" היוקרתית. אחד מהם, "חפצים יפים" נכתב ב"שלושה-ארבעה ימים על קוקאין". ספר העיון, "תיאוריית קינג קונג", אחד מני רבים שכתבה דפנט, הוא אבן דרך בספרות העיון הפמיניסטית בצרפת. ובין לבין פירסמה קובצי סיפורים קצרים, ביימה שני סרטים המבוססים על ספריה וזכתה באין-ספור פרסים.
אחרי ש"זיין אותי" יצא בעברית ב-2006 (הוצאת בבל), רואה אור בעברית החלק הראשון בטרילוגיה "ורנון סובוטקס" (הוצאת מודן), בתרגומה המצוין של רמה איילון. הטרילוגיה זכתה להצלחה בצרפת, עם מעריצים שחיכו בקוצר רוח בין ספר לספר, סדרת טלוויזיה, הצגה וקומיקס שהיא אוהבת במיוחד. "כשאני חושבת על הגיבורים, אני רואה אותם בדיוק כמו שלוז, המאייר של 'שרלי הבדו', צייר אותם". לא בדיוק מה שהייתם מצפים מספר מלא בסקס, סמים ורוקנרול. ספר שהגיבור הראשי בו נקרא ורנון — מחצית שם העט של הסופר בוריס ויאן (ורנון סאליבן) ו"סובוטקס" — תרופה המכילה בופרנורפין והמיועדת לגמילה מאופיואידים.
4 צפייה בגלריה
''זה חדש שאנחנו מדברות על דברים שלא מעניינים גברים''. מתוך הסרט ''ביי ביי בלונדי''
(צילום: יח"צ)
עלילת הרומן מתרחשת באירופה, 2008, בעיצומו של משבר כלכלי. ורנון, בעליה הכבר-לא-צעיר של חנות מיתולוגית לתקליטי ויניל (שעדיין לא חזרו לאופנה), פושט את הרגל ונזרק מדירתו הפריזאית. בדרך כלל, כשהמצב באמת נואש, הוא פונה לידידו הטוב, כוכב הרוק אלכס בּליץ', שזוכר לו חסד נעורים. אבל אלכס בדיוק התפגר בחדר מלון, במה שמתואר כ"קופרודוקציה של שמפניה ותרופות". ורנון אורז שלוש קסטות וידיאו שהפקיד בידיו אלכס ויוצא למסע בין חברים מעברו, נשים, וכל מי שיכול להציל אותו מלילה על ספסל ברחוב.
"ורנון הוא בצד של המפסידים. מישהו בן 50, שעבד והתקמבן כל החיים ויום אחד הפסיד הכול. בספרד ראיתי המון כאלו, בגילי או אפילו בגיל 70 שפשוט נפלטו לרחוב. החברים של ורנון מעבירים אותו אחד לשני כמו כדור פינג-פונג גם כי קשה לארח מישהו בפריז - הדירות קטנות, וגם כי בעיר אנחנו הרבה יותר לחוצים, קשה לעזור לאחרים".
נדמה שורנון די פורש מקצב החיים.
"ורנון לא שופט את האנשים סביבו ואת מה שהם הפכו להיות עם הזמן. זה מה שמייחד אותו. הוא יושב אצל האנשים, הוא סקרן ומלא תשומת לב. הוא מופתע, מאוכזב, לא מרוצה, אבל המבט שלו אינו אכזרי. הוא קצת תמים, מנטלית הוא נשאר בגיל 13. כאילו המארחים הם ההורים. הם אומרים לו לשבת פה או ללכת לשם. כאן יש הרבה אוכל, שם מתייחסים אליו רע. פה הוא שוכב עם בחורה. יש המון גברים-ילדים כאלו בעולם הרוק. יום אחד הם בני 50 והם עדיין ילדים. זה עניין אותי".
איך זה לכתוב ספר סביב דמות גברית?
"זו הפעם השנייה, אחרי 'טין ספיריט'. גברים כל הזמן מדברים אלינו ממקום של שולט אל נשלט אז אנחנו יודעות מה הם חושבים. תמיד", היא מחייכת, "בהתחלה חשבתי שזה יהיה ספר קצר על איך היה להיות חלק מסצנת הרוק בשנות ה-80 ומה נהיינו. זו הייתה התקופה שלפני 'נירוונה'. לא עשינו מוזיקה כדי להפוך למיליונרים או כדי לקבל פרסים והכרה. זו הייתה תשוקה. חלק הצליחו ועברו מתנועת האנדרגראונד ללב הממסד. באופן ספונטני הגיבור המרכזי נכתב כגבר כי בכל זאת, הרוק הוא סיפור גברי. הם היו המוזיקאים, המנהלים, המפיקים. זה סיפור של גבריות לבנה. לנו מותר היה רק להשתתף, לא לעשות. יש המון נשים שנשכחו בהיסטוריה הזאת".
אמרת פעם שהרבה יותר נוח להיות אישה לסבית מעל גיל 40. גם בספר האחרון שלך, "חתיכת מטומטם יקר" את מתייחסת לגוף האישה והזמן שחורת בו את סימניו.
"בגיל הזה הצורך לפתות כבר כמעט לא קיים. זה הרבה יותר נוח. זה נושא שלא מתייחסים אליו הרבה. זה חדש שאנחנו מדברות על דברים שלא מעניינים גברים. אני בת 53 והגוף שלי מזדקן. הסיפור של הגוף הנשי שמזדקן מעניין אותי. הדרך הזו, שבה אנחנו חייבות להתנצל כי יצאנו משוק הפיתוי, היא הבעייתית. מדונה מבוגרת ממני בערך בעשר שנים. היא מעל גיל 60, והחליטה שהיא מתכוונת להמשיך להשתעשע עם הגוף והמיניות שלה, אפילו אם היא לא מעניינת יותר את הגברים. זאת הפעם הראשונה שמישהי מהמיינסטרים אומרת: 'גם אז וגם עכשיו המהוגנות לא מזיזה לי'. היא עושה את זה עבורנו, הנשים. היא מגלמת משהו שהולך ומתהווה. לא בא לה להזדקן, היא עושה כל מה שהיא יכולה כדי לא להזדקן, וזה בסדר גמור".
דמויות מכל קשת הלהט"ב מופיעות בספריה של דפנט. הן נוטפות מיניות בוטחת. אבל אי-אפשר לצמצם אותן בשום אופן לנטייה המינית שלהן, בעיקר כשהנטייה הזאת אינה תמיד בינארית. דפנט עצמה הסתובבה שנים בין המגוון האנושי הזה כשהגיעה לפריז. כאחד הקולות הברורים בנושא יחסי גברים-נשים, היא גם שומרת מקום מיוחד למהפכת מי-טו. "הנשים התקדמו מאז שפרץ מי-טו. אנחנו מקשיבות אחת לשנייה ותוהות על נושאים שקודם לא נשאלו בכלל. בחורה בת 15 חיה היום בעולם שלא היה קיים קודם. עולם שבו היא יודעת שזה לא נורמלי שיאנסו או שיטרידו אותה או שיסחטו אותה מינית. קודם לא דיברנו בינינו וכל אחת הסתדרה כמה שיכלה וניצול מרות נראה לנו חלק מובן מאליו מהקיום".
"הכרתי את פולנסקי לפני מי-טו, וראיתי איך עודדו אותו להיות האיש הזה שאוהב נערות מאוד צעירות. זה לא שאני מבינה גבר בן 60 שאוהב ילדות בנות 13. אבל אם כל מי שסביבו אומר לו שזה נפלא והוא גאון, יש כאן בעיה"
מטבע הדברים, היא הייתה בין אלו שמחו על ההחלטה להעניק לרומן פולנסקי לפני שלוש שנים את פרס הסזאר, האוסקר הצרפתי, כבמאי הסרט "קצין ומרגל", העוסק בחייו של דרייפוס. שלושה ימים אחרי הטקס, היא פירסמה בעיתון "ליברסיון" מאמר תמיכה בידידתה השחקנית אדל האנל ("דיוקן של נערה עולה באש"), שעזבה את האולם בקריאות מחאה לאחר הזכייה. "בטקס הזה אתם לא שמים על הקולנוע", כתבה, "אתם לא שמים על הקהל. אתם באים לחגוג את הכוח הכלכלי שלכם. את תקציבי הענק שהענקתם לו כהוקרה ודרכו זהו הכוח שלכם שאנחנו צריכים לכבד... אם המאבק באנטישמיות היה מעניין באמת את הקולנוע הצרפתי, היינו יודעים על זה".
לא קצת שחוק לשוב ולדבר על פולנסקי כסמל המי-טו?
"זה לא פולנסקי שעניין אותי בטקס הסזאר. פולנסקי ימשיך לחיות את חייו ומצידי שיעשה עוד סרטים. יש בזה אפילו היגיון מסוים. מה שמעניין הוא האקדמיה שהחליטה להעניק לו את הפרס. זו הצהרה בפני הקורבנות בתעשייה, ולא רק אלו של פולנסקי: 'לכו תזדיינו'. מעצבן אותי שהוא עשה סרט בתקציב נוח מאוד על דרייפוס כאשר אי-אפשר להשוות ביניהם. הכרתי את פולנסקי לפני מי-טו, וראיתי איך עודדו אותו להיות האיש הזה שאוהב נערות מאוד צעירות. כל אחד מאיתנו מסתדר ככל יכולתו עם הרצונות או הדחפים שלו. זה לא שאני מבינה גבר בן 60 שאוהב ילדות בנות 13. אבל אם כל מי שסביבו אומר לו שזה נפלא והוא גאון, יש כאן בעיה. היו באותה שנה סרטים אחרים שאיפשרו לאקדמיה להצהיר: 'אנחנו מבינים שיש משהו שאנחנו צריכים לחשוב עליו אחרת כי בתעשייה הזאת יש הרבה נשים שזוכות ליחס מתעלל'".
יש לך גם היכרות עם הצד השני, בתור חברה לשעבר בוועדת הפרס היוקרתי ביותר לספרות בצרפת, הגונקור.
"כן, זאת הייתה חוויה נהדרת. זה לא שינה את צורת הכתיבה שלי. עשה לי טוב להרגיש שהתקבלתי, שאוהבים אותי. בהחלט הרגשתי מוערכת. אבל זו התחייבות שלוקחת הרבה מאוד מזמנך וגם משנה את זהותך. שמחתי גם לפרוש".
4 צפייה בגלריה
''מרתק לראות איך השיח הגזעני והאנטישמי, שהוא תמיד מיזוגיני, חוזר לאירופה''. וירז'יני דפנט
(צילום: Jean-Francois Paga)
אחת מאלה שדפנט מתייחסת אליה כאל פורצת דרך בספרות הנשים, היא זוכת פרס הנובל אנני ארנו. "זו הפעם הראשונה שאני מרגישה משהו כשאני שומעת על הנובל", היא אמרה לרדיו "פראנס אינפו" מיד אחרי שנודעה הזכייה והוסיפה כי "הכתיבה האוטוביוגרפית שלה והחיפוש אחרי הכנות המוחלטת היוו נוכחות חשובה כשהפכתי לסופרת. היא הפרוטוטיפ של סופרים שאוהבים לבוז להם בצרפת. הכתיבה שלה מאוד צנועה, היא שמאלנית ותמיד כתבה מנקודת הראות של אישה ממעמד הביניים, שרבים מכחישים שהגיעו ממנו. היא ציון דרך מרגיע". בשיחה איתי היא מדגישה את החשיבות של ארנו עבורה: "היא תמיד כתבה בכנות".
אפרופו כנות, הספר שלך לא מעדן בתיאורי הסקס והאלימות שבו. החברה הישראלית הופכת ליותר ויותר שמרנית ואלימה. את חושבת שהקוראים בארץ יבינו את הקונטקסט?
"לכל מדינה יש את הדרך ואת ההיסטוריה הייחודית שבה הימין הקיצוני פורח. מרתק לראות איך השיח הגזעני והאנטישמי, שהוא תמיד מיזוגיני, חוזר להגיח באירופה. אני חושבת שזה יהיה נהיר לקוראים בישראל כי יש כאן דמיון לספרות אמריקאית, לספרות פמיניסטית ולספרות גאה. הם מכירים את בוקובסקי, סלבי, קתי אקר. המוזיקה שאני מתייחסת אליה בספר מוכרת בכל העולם. גם זה עוגן".
בספר יש מונולוגים של קסבייה, ידידו של ורנון, ושל נואל, המשתייך לחבורת סקינהד, שהם מאוד אנטישמים. הם מלהגים על "לובי יהודי", "בנקאים והון יהודי".
"הימין הקיצוני הוא תרבות בפני עצמה. האובססיה היהודית היא תמיד חלק ממנה, באירופה או בארה"ב. הימין הקיצוני זהיר יותר כשהוא מתבטא בתקשורת אבל באינטרנט הוא כבר לא מסתתר. כשכתבתי את 'ורנון סובוטקס' הסתובבתי הרבה בפורומים של הימין הקיצוני, שאינם התרבות שבה אני חיה. ברגע שנכנסים אליהם מגיעים ישירות לאבני היסוד, שאחת מהן היא האובססיה האנטישמית. מצאתי את אותו סוג שיח בצרפת ובספרד. זה לא הגיוני שהתוכן יהיה זהה. הרבה פעמים הפרופגנדה הזאת מגיעה מארה"ב ומשווקת באופן מאוד אינטליגנטי כדי לעניין את הצעירים האירופאים. הדמות של קסבייה מגלמת את פריחת הימין הקיצוני בצרפת. הוא הפך לתסריטאי, כלומר לחלק מהחברה הנורמטיבית, אבל הוא חשוף למשולש של תיאוריות הקונספירציה הגזעניות-אנטישמיות-מיזוגיניות".
