איך יודעים ש"מו", שהתקשורת האמריקנית סימנה כ"סדרה הפלסטינית-מוסלמית של נטפליקס", היא סדרה טובה? לפי המהירות שבה קורטוב ההתנגדות שלי כצופה ישראלית - לא משנה מאיזה צד של המפה הפוליטית - נעלם לטובת התמסרות לקומדיה מוצלחת, רגישה ובלתי צפויה. נכון, יש פה ושם אזכורים שעלולים להקפיץ - כמו שמן הזית שנקרא "1947", בדיחות על כישורי זריקת האבנים שמפתחים פלסטינים או התייחסות לדימוי של ישראל כמדינת היהודים כאל "בעיית מיתוג" – אבל למרות כל זאת, "מו" היא לא סדרה פוליטית. בשמונת הפרקים (הקצרים! תודה לאל על פרקים קצרים) של הסדרה שיצר הסטנדאפיסט האמריקני-מוסלמי מוחמד עמר, הגיבור שלה מזוהה עם שאיפה אחת: לחיות חיים טובים בארצות הברית של אמריקה, ואם אפשר מבלי להירדף על ידי משטרת ההגירה או לפחד מגירוש, רעיון שכולנו יכולים להזדהות איתו.
מו - טריילר
החיים מאלצים את מו לתמרן בין אמו (פארה בסיסו), שמוטרדת יותר מהקעקוע שהוא עשה ופחות מפצע הירי שלו, לבין אחיו הבכור שנמצא איפשהו על הספקטרום (עומר אלבה) ולבת הזוג המקסיקנית שלו (תרזה רואיז) שרוצה כבר משפחה. במקביל הוא מתמודד גם עם גילויים כואבים על החיים של אבא שלו, הסתבכויות מוזרות עם עבריינים מקומיים, התמכרות למשכך כאבים ועם המאבק המשפחתי לקבל אזרחות במדינה שהוא חי בה כבר 20 שנה ועדיין לא יכול לעבוד בה באופן חוקי. את כל הג'אז הזה הצליח עמר, יחד עם השותף שלו לכתיבה יוסף ראמי, לארוז לקומדיה שנונה ואנושית, שמצליחה להעביר את תלאותיהם של הפליטים והמהגרים מבלי לשקוע בייאוש המצמית שהנושא הזה מזמין בדרך כלל.
על הנייר, "מו" היא החלום הרטוב של כל אחראי גיוון בנטפליקס, אבל בפועל מה שעלול להיחשד כהלחם מאולץ של גזעים הוא יצירה אותנטית וטבעית. הסדרה מבוססת בחלקה על הביוגרפיה של עמר, שנולד בכווית להורים שהתגוררו בחיפה עד מלחמת השחרור, עברו לשומרון ומשם לעיראק, ובמלחמת המפרץ ביקשו מקלט בארצות הברית. את האזרחות שלו קיבל עמר ב-2009. ברקורד שלו אפשר למצוא שני מופעי סטנדאפ בנטפליקס וגם קרדיט משותף על יצירת "ראמי" (של הולו) המעולה, בכיכובו של יוסף, שעוסקת בחייו של אמריקני מוסלמי בניו ג'רזי, דור ראשון בארצות הברית למשפחה מצרית. "ראמי" היתה מהורהרת יותר ופחות שמה דגש על הויה דולורוזה הארצית שחווים מהגרים בארצות הברית, אבל גם ל"מו" - שמדברת שלוש שפות ומורכבת ממקסיקנים, פלסטינים, יהודים, אפרו-אמריקנים ופה ושם איזה טקסני לבן - יש אמירה יפה על האופן שבו רתיעה מזרים קיימת בכל מקום.
אמא של מו, שבעצמה סובלת מגזענות הלבנה, מתחלחלת מהרעיון שהוא יינשא לנוצריה; המעביד הטקסני שלו מקשר באופן טבעי לבינו לבין ייצור פצצות; העובד המקסיקני במטע הזיתים גונב מהטקסני עצים, אבל כשמו רודף אחריו כדי להחזיר אותם לבעליהם הוא מוצא את עצמו בדירת מבריחים במקסיקו, עם משפחה ענייה שמתכוונת לגנוב את הגבול. זעמו יוצא בסופו של דבר על העשירים - "אילון מאסק משפיך טסלות לחלל" הוא מתרעם באוזני חבריו, וזמן קצר לאחר מכן מבין שבמקביל למרדף שלו אחרי הדרכון האמריקני הוא חייב לטפל גם בכאבים שלו עצמו, לצאת מחליפת המשוגעים שהכתיבו לו נסיבות חייו ולהיפתח בפני האנשים שאוהבים אותו, מסר אוניברסלי לכל הדעות.
לביקורות טלוויזיה נוספות:
כל אלה הופכים את הסדרה, שמלאה בדמויות שמגולמות היטב על ידי נבחרת שחקנים שבראשה עמר עצמו, להוכחה שקומדיה איכותית מסוגלת להפוך פחם ליהלומים. סצנת הסיום לא תשאיר ברירה לנטפליקס אלא להעלות עונה שנייה, ולא נראה לי שמישהו יסרב לעוד מאותו הדבר.
