הגורל של אסף יונש נגזר מראש. הוא היה אמור לקבל חלוק לבן וסטטוסקופ, בדיוק כמו ההורים והסבים שלו. אבל אז, ממש במיונים הסופיים לפקולטה לרפואה באוניברסיטת בן־גוריון, הגיע שלב הראיון, והטווס יצא מתוך השק. "ישבתי מול שני רופאים, ומתוך שעה ועשר דקות, במשך 55 דקות דיברנו רק על תיאטרון", הוא מספר. "הייתי משוכנע שעברתי, ומיד אחר כך טסתי לטיול באירופה. כשחזרתי, קיבלתי תשובה שלילית. שנים שאלתי את עצמי איך זה שכל כך נהניתי במיונים ולא התקבלתי. היום אני מבין שמול שני הרופאים האלה ישב בעצם ילד שרצה להיות שחקן ולא הבין את זה".
התאכזבת?
"זה היה זעזוע שעזר לי להתחבר למי שאני באמת. גדלתי בבית מאוד ליברלי, אבל משהו בחינוך שקיבלתי גרם לי להרגיש שאני לא יכול להיות אמן. רפואה הייתה הבחירה המתבקשת. התשובה השלילית הייתה מכה בבטן וכשאתה חוטף מכה כזאת, אתה פנוי להקשיב לאינטואיציה, והאינטואיציה אמרה לי, תעבור לתל־אביב. פה, פתאום התיאטרון חזר לחיים שלי, אז הלכתי ועשיתי סדנה בסטודיו של יורם לוינשטיין".
איך הגיבו ההורים?
"סבא וסבתא שלי אוהבים מאוד תיאטרון, אבל היה להם קשה בהתחלה עם הבחירה. היום הם מתים על זה וגאים בי. אבא לא ניסה לעצור אותי, אבל שאל 'למה אתה חושב שזה בשבילך?' הוא דאג. אחרי שהוא הגיע לראות את ההצגה הראשונה שלי בסטודיו הוא חיבק אותי ואמר, 'מעכשיו אני חובב תיאטרון'. חצינו משהו ברגע הזה. אבא התחיל להתגאות בי".
כתבות נוספות למנויי +ynet:
לא רק אבא שלו קלט מיד את הכישרון. רק שחקן אחד בתיאטרון הישראלי לדורותיו גילם את התפקיד הנכסף של המלט מיד אחרי לימודי המשחק. קוראים לו איתי טיראן. עכשיו זה קורה גם ליונש, שעובר ישר מהסטודיו של יורם לוינשטיין לככב בהפקת המחזה הקלאסי בתיאטרון בית ליסין, מה שמסמן אותו גם כיורשו הצעיר של הנסיך הגולה בגרמניה. "ברור שההשוואה לאיתי מחמיאה לי כי הוא הוא אחד השחקנים הגדולים שהיו כאן", הוא אומר. "אני מת עליו ומתגעגע לראות אותו על הבמה, אבל אני חושב שהמלט שאנחנו עושים מאוד שונה".
לא רוצים לפספס אף כתבה? הירשמו לערוץ הטלגרם שלנו
יונש, מתברר, חשב בכלל לוותר על הסדנה שהעבירה ציפי פינס, מנכ"לית תיאטרון בית ליסין על שם ברוך איבצ'ר, לתלמידי שנה ג'. ברגע האחרון החליט לשלוף את קלף ה'להיות או להיות' וניצח בגדול. "ציפי ביקשה שכולם יגיעו עם מונולוגים לשיעור הראשון, אבל הייתה לי הרגשה שהיא לא תתחבר אליי וחשבתי שאין טעם לנסות. בסוף אמרתי לעצמי, יש את המונולוג של 'המלט' שאתה עושה כבר שנים ומת עליו, לך תעשה אותו. מקסימום היא לא תאהב. מאוד ריגש אותי שהיא התלהבה. בסוף הסדנה היא הזמינה אותי לפגישה ואמרה לי, 'אני רוצה שתבוא אלינו לתיאטרון ותעשה את המלט'. שמחתי, אבל לא חשבתי שזה אמיתי או רציני. אולי רק משהו שיקרה בעוד כמה שנים. שלושה שבועות אחר כך כתבו לי מהתיאטרון והזמינו אותי לקריאה של המחזה".
הוא נולד ביהוד לפני 27 שנים, לד"ר טלי יונש־קמחי, מנהלת היחידה לנוירורדיולוגיה וצנתורי מוח באיכילוב ולפרופ' מיכאל יונש, מומחה בקרדיולוגיה פולשנית. אף פעם לא ממש הרגיש שייך. תמיד קצת שונה בנוף, אחר. "גדלתי בחברה די קונפורמיסטית עם פיצול אישיות. היה את אסף שרוצה ללמוד רפואה ועושה ספורט וטוב בלימודים ושירת בצבא, והיה את אסף שאוהב אמנות וחיי לילה ומתעניין בפילוסופיה. זה הרגיש כאילו לא מדובר באותו אדם".
היית בודד?
"היו לי חברים, אבל תמיד הייתה לי תחושה שלא אוהבים אותי".
למה, בעצם?
"אני חושב שהייתי אהוב, אבל תמיד היה לי גם את הפחד הזה שאני לא טוב מספיק. אלה מנגנונים פסיכולוגיים, אין לזה רציונל. אולי בגלל זה בחרתי במשחק, לקבל אהבה מהקהל. אני גם סנטימנטלי. יכול לבכות מליין מוזיקלי שאני שומע, או כשאני מדבר על אח שלי הקטן, חגי. כשאתה מתבגר אתה לומד לקבל דברים מוזרים בעצמך, ואני לומד לקבל את זה שאני לפעמים ילד בגוף של גבר".
כשמלאו לו חמש, התגרשו הוריו ולאחר מכן נישאו בשנית. יש לו שישה אחים, חמישה מתוכם מפרקי ב'. אחד מהם, יובל, לומד משחק בארצות־הברית. לפני כשלוש שנים, אמו התגרשה שוב, ויונש חווה טראומה מחודשת. "כשהיא סיפרה לי על זה קיבלתי התקף חרדה. למרות שהוא לא האבא הביולוגי שלי, בעלה השני של אמא, רונן, ממש גידל אותי. הוא השמיע לי מוזיקה והראה לי סרטים טובים. יש לו חלק מאוד גדול בחינוך התרבותי שלי".
בבית, הוא מספר, הוא שומר עדיין תמונה של אמו ואביו מהתקופה שבה היו עוד נשואים, "למרות שאני אפילו לא זוכר אותם יחד. לא ממש הספקתי להרגיש מה זאת משפחה אמיתית, עם אמא ואבא. ההורים שלי שמרו אומנם על קשר טוב, ועדיין, בתור ילד אתה מאוד רוצה שהם יחזרו. זה היה מבחינתי בית מפורק מהבסיס, שהתפרק פעמיים".
איך מתמודדים עם כל זה?
"התחלתי טיפול לפני שנתיים וחצי, ואני מת על זה. זה לא רק טיפול, זה גם שיעור בחיים. הפסיכולוגית עוזרת לי לחשוב טוב יותר ולהבין טוב יותר את העולם. זאת חוויה שהיא גם רגשית וגם אינטלקטואלית".
המעבר לעיר הגדולה הכריח אותו להדחיק את הצדדים שהתרגל להדגיש בילדות. "הייתי יושב לבד בלילה עם מחברת בשדרות רוטשילד, מצייר, מסתכל על אנשים. לבשתי גם בגדים נורא גדולים, כי הרגשתי שרירי וחזק מדי, ואמן הרי צריך להיות מיוסר ורזה. פתאום הביך אותי לאהוב ספורט".
לא הרגשת יפה?
"אף פעם לא. רק לפני שלוש־ארבע שנים, כשעליתי על הבמה בפעם הראשונה, למדתי פתאום להכיר מי אני ואיזו השפעה יש לנוכחות שלי. גם החברים בקהילה, שתמיד החמיאו על המראה שלי, גרמו לי להרגיש יפה. אני סטרייט, אבל אוהב מאוד את חיי הלילה, וכשעברתי לתל־אביב הסתובבתי הרבה עם גייז. היה לי גם חבר שעשה דראג אוונגרדי ופעם גם הופעתי איתו ועם עוד כמה חברים. מאוד אהבתי זה".
לפני כמה חודשים נפרד מחברתו, שחקנית תיאטרון גשר אופיר צויגנבום, בתם של השחקנים דור צויגנבום ותמי אלון, שהכיר בלימודי המשחק. "אופיר היא בן אדם של אהבה. תמיד הסתובבתי עם רגשות אשמה, הייתי כל הזמן בתחושה שאני עושה רע לאחרים, והיא עזרה לי להבין שאני בן אדם טוב בעצם. היא גם גרמה לי לחזור לקשר עם המשפחה ועם אבא שלי. חצי שנה אחרי שעברתי לתל־אביב, לא ראיתי אותו. היום, גם בזכות אופיר, הקשר בינינו מאוד קרוב. אנחנו מדברים על עניינים שבלב, על רומנטיקה, על הכול. לפני זה הייתי ילד של אמא, שרץ לספר רק לה על לבבות שבורים".
הגירושים שלהם הפריעו לך ליצור קשרים עם נשים?
"לא, אבל הם השפיעו על המחשבות שלי על מערכות יחסים ועל האמונה ביכולת שלהן לשרוד לאורך זמן. מצד שני, סבא וסבתא שלי יחד כבר 60 שנה וזאת הזוגיות הכי מדהימה שאני מכיר. הם כאילו בן אדם אחד".
מאז הפרידה, הוא מספר, הוא לא קורע את העיר הגדולה. "אני לא איש של סטוצים. סקס זה דבר חשוב, אבל בוא נגיד שזה לא בא לי בקלות כמו בסרטים, שאתה פוגש מישהי בלילה ומזדיין איתה. אם מישהי מוצאת חן בעיניי, אני רוצה לראות אותה גם למחרת, לדבר איתה. אני לא כזה פרפר תל־אביבי".
כבוגר טרי של הסטודיו למשחק של יורם לוינשטיין, התחקיר ששודר בכאן וחשף הטרדות מיניות ואלימות מילולית של המנהל והמייסד לוינשטיין ומורים נוספים, תפס אותו בהפתעה. "יורם בן אדם טוב עם לב טוב והיה לנו קשר מצוין כשלמדתי שם. כשהסיפור התפרסם ישר כתבתי לו ועודדתי אותו. אם אנשים נפגעו הלב שלי איתם, אבל אני תמיד הרגשתי טוב איתו".
את הנושא הטעון הכיר גם כשגילם את דמותו המתעללת והנצלנית של גיורא גץ, המנהל האמנותי של הלהקה הצבאית הבדיונית בסדרה "מי שמע על חווה ונאווה" ב־yes, שמשליט טרור על החיילים ומשתמש בחיילות הצעירות לצרכיו. "אלימות מינית היא בעיניי הסוג הכי גרוע של אלימות", הוא קובע. "מקרים כאלה מזעזעים אותי. אבל בתוך הסלידה האישית הגדולה שיש לי מכוחניות גברית רעילה, יש בהחלט מקום לאופטימיות זהירה בעקבות מהפכת מי־טו. מניסיון החיים הדל שיש לי אני מרגיש שיש היום מודעות לנושא הזה ושמדברים עליו גם במקומות שלא היה נהוג לדבר עליו פעם".
רגע לפני שהוכתר כהמלט הבא, הספיק גם לשחק ב"שנות הירח", הסדרה האוטוביוגרפית של אביב גפן ב־HOT, ובסרט "השחיין" של אדם קלדרון, שבמרכזו סיפור אהבה בין שני ספורטאים, לצד עומר פרלמן. "לא שיחקתי גיי, אלא סטרייט מבולבל", הוא אומר. "זאת אהבה לא ממומשת".
ב"המלט" מעוררת הציפיות (בבימויו של יאיר שרמן, ובתרגום של דורי פרנס) שתעלה בסוף השבוע ל־50 הצגות, משתתפים בין השאר גם רמי הויברגר, יורם טולדנו, שירי גולן, כרמל בין, אלי גורנשטיין, תום חגי, תום זינדר, יניב שביט ואופיר וייל. למרות ההשוואה המתבקשת, יונש מסביר שאין קשר בין הגרסה הנוכחית להפקה המכוננת שקדמה לה. "המלט של עמרי ניצן ושל איתי טיראן היה מאוד פוליטי, וההפקה שלנו הולכת לכיוון התיאטרלי של המחזה, כיוון שאני מאוד מתחבר אליו. אמרתי פעם ליאיר הבמאי בחזרה, שאם שייקספיר היה חי, הוא היה מת על ההצגה הזאת, וכולם צחקו עליי. אני חושב שגם הוא היה מביים את זה בדיוק ככה".
איתי טיראן הוא גם שחקן ואדם פוליטי מאוד. מה איתך?
"נורא קשה לי עם מה שקורה כאן. הצבעתי מרצ מאז גיל 18, גם עכשיו, וכאב לי מאוד שהם לא עברו את אחוז החסימה. הפכנו למדינה גזענית. אני מקווה שהחיים לא ישתנו באופן קיצוני כשתעלה הממשלה החדשה ושהגזענות לא תתמסד. למרות זאת, אני לא חושב שהגזענות תנצח, אני מאמין שבסוף השלטון ימתן אותה ושאחרי הכול יגיע השינוי ושיתייחסו לכל בני האדם בארץ כבני אדם".
טיראן התייאש ועזב בסופו של דבר את ישראל.
"אני מאמין במדינה שלנו, אני מאמין בתל־אביב, ואני מאמין שאפשר לעשות כאן תיאטרון ואמנות. יכולתי לחיות בחו"ל - יש לי אנגלית ברמת שפת אם, כי הייתי עם ההורים שלי כשהתגוררו בטורונטו ובבוסטון, וחשבתי ללמוד משחק בניו־יורק - אבל מהר מאוד הבנתי שאני אוהב את המדינה. למה שאעשה תיאטרון במקום אחר? יותר בוער בי לעשות אותו פה".
איפה תהיה בעוד שלוש שנים?
"הייתי רוצה להרגיש שבניתי בית בתיאטרון ושאני עובד עם אנשים שאני אוהב על חומרים שאני אוהב. בא לי לעשות קלאסיקות, והרבה".
פורסם לראשונה: 07:35, 18.11.22
