אני יושב על הספסל בגן השעשועים, מביט בה מטפסת על המתקנים. ונזכר בטיול לצרפת. כמעט כל פעם שאני מביט בה יותר מכמה דקות רצוף, אני נזכר בטיול ההוא. היא הייתה בת תשעה חודשים. עדיין תינוקת. נשאנו אותה על מנשא כזה שנקרא "ביורן", שאיפשר לה להיות צמודה לגוף שלנו, אבל פתוחה וסקרנית אל העולם. מה שכן, היא כבר לא הייתה קטנטונת, וזה לא היה קל. לשאת את המשקל שלה לכל מקום. אז כל פעם שאחד מאיתנו התעייף, השני החליף אותו.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
זה קרה ביורודיסני. עמדתי עם אחיה הגדול בתורים למתקנים שהעלייה אליהם הייתה מותרת רק בליווי מבוגר. רכבות הרים, רכבות שדים, כאלה. כשירדתי מהרכבת האחרונה הייתי מסוחרר מעט. אני לא אומר את זה כתירוץ. רק מציין עובדה.
לפני שהתחלנו לזוז לכיוון חנות המזכרות, אמא שלה ביקשה שאחליף אותה. התינוקת לא ירדה ממנה כבר שעתיים. עשינו את ההחלפה הזו כמה פעמים ביום מאז שהטיול החל. וסדר הפעולות היה ברור לשנינו - מעבירים לבן אדם השני רצועה אחת, תוך כדי שתומכים בגוף של התינוקת מלמטה, ורק אחרי שהרצועה יציבה על הכתף, מעבירים גם את השנייה, בלי להפסיק לתמוך מלמטה.
עד היום לא ברור מה בדיוק קרה. כלומר, לאמא שלה יש את הגרסה שלה, ולי יש את שלי. אבל אין ויכוח על התוצאה הסופית: הביורן נשמט מאיתנו, והתינוקת נפלה, בעודה בתוכו, ונחבטה בראשה במדרכה.
בשניות הראשונות היה שקט.
מהשניות הראשונות אני זוכר, מכל הדברים, דווקא את המיקי מאוס המבוהל שהגיח מולנו. הוא בדיוק הצטלם עם חבורה של ילדים ואז קלט כנראה מה קרה והתחיל לרוץ לכיווננו. אחר כך היה בכי של התינוקת, ושל אחיה, שנבהל גם הוא. ואמבולנס שהגיע לשער הפארק. וחדר מיון. ופקידת קבלה שלא הבינה אנגלית. ופקידת קבלה שכן הבינה אנגלית. ושעות ארוכות של היסטריה שכמוה לא ידעתי גם כשירו טילים על הטנק שלי בלבנון השנייה.
אחר כך יצא אלינו הרופא - אני זוכר שהיה לו כתם שחור של עט נובע בתחתית הכיס של החולצה - ואמר, יש לכם מזל גדול, ואמר, היא תהיה בסדר. והיא באמת הייתה בסדר.
אבל אנחנו - אמא שלה ואני - כבר לא.
בטיפול הזוגי שהתחלנו שנתיים אחר כך לא הזכרנו את מה שקרה ביורודיסני. דיברנו על הכול, חוץ מעל מה שקרה ביורודיסני. אולי בגלל זה טיפולים זוגיים לא מצליחים: את הכעסים האפלים באמת קשה לבטא במילים.
הילדה מנופפת לי עכשיו מראש המגלשה. אני מנופף לה בחזרה. ככל שהיא גדלה, היא דומה יותר לאמא שלה. אפילו הצורה שהשיער שלהן גולש על הכתפיים דומה.
אמא שלה שולחת לי שתי הודעות בשעה. לוודא שהכול תקין. שלא קרה לילדה כלום. זה פסיכי לגמרי, אבל אני עושה בדיוק אותו דבר כשהיא אצלה בסופי שבוע. אז אני עונה, בסבלנות.
הכול בסדר. הילדה שלך שמחה וטובת לב. עוד מעט השמש תשקע, נחזור לדירה. נאכל ארוחת ערב ואשכיב אותה לישון. אין בעיה. את יכולה לבוא מחר מאוחר יותר. בשמונה בבוקר נגיד. ונעשה את ההחלפה.
בטלוויזיה מראים שהשרפה מתפשטת, ומתקרבת כבר לבתי המגורים. אני מתקשר לאמא שלי. היא אומרת: דבר עם אבא שלך, אולי אתה תצליח לשכנע אותו. אבא שלי לא שומע כל כך טוב אז אני צריך לצעוק.
אבא! אני צועק. זה מסוכן! אם לא תתפנו הלהבות יכולות להגיע אליכם!
נו נו, הוא אומר. אל תהיה היסטרי כמו אמא שלך. הבית שלנו בצד שרחוק מהיער. אין מה לדאוג.
הוא בנה את הבית הזה במשך שנים. ולאורך כל השנים אמא שלי אמרה: אין סיכוי שאני אעבור לחור הזה. כל שישי הוא היה נוסע עם אחי הקטן לראות איך מתקדמות העבודות. ואני הייתי נשאר בדירה, נאמן לאמי. כשהושלמה הבנייה, הם השכירו את הבית במשך עשרים שנה ואז, עם היציאה לפנסיה, אמא שלי התרככה במפתיע, והם עברו לגור בו סוף־סוף בעצמם.
אבל אבא - אני מחליט להתעקש - בטלוויזיה זה לא נראה טוב, מה תעשה אם בכל זאת...?
אני אפעיל ממטרות.
אתה רציני?
יש לי גם מטף בגארז'.
מטף.
עמדתי מול הטנקים הסוריים ביום כיפור, ילד. נראה לך שאני מפחד מכמה להבות קטנות?
אמא מפחדת!
אז שאמא תתפנה!
שמעתָ אותו? היא אומרת כשהוא מעביר לה את השפופרת. אתה מבין עם מי יש לי עסק פה?
אני בא לקחת אותך, אמא. אני אומר לה. אם אני יוצא עכשיו, אני אצלכם תוך עשרים דקות.
חסמו את הכניסות לשכונה, היא אומרת. לא נותנים לאף אחד להיכנס חוץ מהרכבים של העירייה.
אני אגיע מלמטה, מהדרך עפר.
עזוב את זה, ילד -
אבל למה? למה לעזוב את זה?
כי אני לא אשאיר אותו פה לבד.
בטלוויזיה הפנים של הקריין הופכות רציניות יותר מרגע לרגע. עכשיו הם מראים את היער הבוער מלמעלה, מצילום של רחפן. זהו גן העדן של ילדותי. לכאן היינו נוסעים כל שבת לטייל. כאן, כל יום עצמאות, ההורים שלי והחברים שלהם היו עושים על האש. ואנחנו הילדים היינו משחקים תופסת ומחבואים בין העצים שקורסים עכשיו בזה אחר זה אל תוך הלהבות.
מומחה כיבוי עומד ליד מפה מוגדלת של האזור ומעריך שהמרחק בין הלהבות לבתי השכונה שגובלים ביער הוא כרגע כמה מאות מטרים בלבד.
אמא, נו, באמת, אני כבר מתחנן. זה חסר אחריות. אתם חסרי אחריות.
אני שומע את אבא שלי צועק משהו ברקע בתגובה. ואז אמא שלי צוחקת.
מה הוא אמר? אני תובע לדעת.
שהוא מוריש לך את כורסת הטלוויזיה שלו, היא מצחקקת.
תגידי לו שהוא לא יכול להוריש לי משהו שתכף יישרף! אני מתרגז.
כעבור כמה ימים ההורים שלי מזמינים את כל המשפחה לארוחת שישי, כמו תמיד. באוויר השכונה עדיין עומד ריח חזק של מדורה. והוא חודר לנחיריים שלי כשאני צועד מהחניה לדלת הכניסה. אחרי הקינוח אמא שלי מראה לנכדים סרטונים של השרפה שצילמה מהמרפסת. ואבא שלי מספר להם בטון של מורשת קרב, איך סבא וסבתא לא נטשו את הבית, ואיך הלהבות הלכו והתקרבו אל הבתים, עד שהרוח המזרחית החזקה, שנשבה עם שחר - שתמיד נושבת עם שחר - הסיטה אותן לכיוון הוואדי.
פורסם לראשונה: 07:24, 04.02.22
