כשהייתה בת 21, אביה של נטע-לי פלדסמן אובחן עם סרטן בכבד ובלבלב. באותם ימים קילומטרים רבים וגם אוקיינוסים הפרידו ביניהם - הוא גר בקליבלנד שבאוהיו והיא בישראל, שאליה עלתה האמנית ילידת ארצות הברית יחד עם אמה ואחותה, לאחר שהוריה התגרשו. "נסענו אליו והיינו איתו עד הסוף. זה קרה מאוד מהר", היא מספרת בריאיון ל-ynet. "הרופאים אמרו שזה שלב מתקדם וסופני, שזה סרטן ממש אלים". עוד לפני שהספיקו לעכל, חודש בלבד מרגע הגילוי של המחלה, אביה נפטר. "אני חושבת שבאיזשהו אופן הוא 'בחר' למות מהר. הוא תמיד היה 'פרי ספיריט', וכנראה החליט שהוא לא רוצה להיות עול. שהוא סומך עלינו וממשיך הלאה. לא הייתי ילדה, אבל זה קרה כשהייתי צעירה יחסית, בתקופה בחיים שזה היה הדבר האחרון שחשבתי שיקרה. הרגשתי כאילו שלפו לי את האדמה מתחת לרגליים".
שנות העשרים של חייה לוו בעיקר בכאב גדול ובדיכאון, כשהתקשתה להתמודד עם האובדן הטרי בחייה. את המפלט היא מצאה באמנות. עוד בילדותה בקליבלנד נהגה פלדסמן לבלות זמן רב במוזיאון המקומי וללכת לקייטנות אמנות, צועדת בצעדי אמה, שלמדה תולדות האמנות. בגיל 24 היא נרשמה ללימודי תואר ראשון בבצלאל, במחלקת אמנויות המסך. מאז ועד היום, כשהיא בת 38 - מוות, פרידה וגעגוע הם נושאים המהווים בסיס משמעותי ליצירה שלה. מתוך התבוננות בקשר בין המוות והחיים, פלדסמן יוצרת ושואלת שאלות. "אני לא מצליחה להפסיק להתעסק בנושאים האלה", היא מסבירה בהומור, חצי מתנצלת. "יש משהו בפגישה עם המוות לא מהמקום האישי הכואב - אלא ממקום של חגיגה, שמפגיש אותך עם אמת מסוימת. בגלל זה אני מוצאת את עצמי בכל פעם חוזרת למקומות האלה - כי אני לא חושבת שיש משהו יותר אמיתי מזה".
אולם יחד עם ההרגשה שהעיסוק בכאב דרך אמנות מרפא אותה, צפו להן גם מחשבות מנוגדות - האם זה דווקא משאיר אותה במקום ולא מאפשר לה להמשיך הלאה? אחרי שהייה ממושכת בתוך הכאב, דברים התחילו להשתנות - העיניים שלה התרגלו לחושך הגדול והיא החלה לראות בתוכו גוונים נוספים. היא חקרה, קראה ולמדה על גישות שונות כלפי המוות מתוך מגוון מסורות ותרבויות - חלקן מפויסות ומשלימות איתו, חלקן אפילו מצחיקות. פתאום, לצד הכאב והטראומה, החלו ללבלב גם הומור, נחמה ותקווה.
מה מצאת במחקר?
"המון. למשל 'ספר החיים והמתים הטיבטי' או 'מקדש יום המתים', שעושים במקסיקו למי שהלך לעולמו - מכינים את מה שהוא הכי אהב לאכול, כי עכשיו הנשמה שלו תגיע ותרצה המבורגר. דברים מאוד מצחיקים שדווקא מקלילים את המוות. לא רק דרמה, לא רק 'חבל'. בכלל, קשה לי עם המילה הזאת, עם חרטה ואשמה. קראתי ספר שנקרא 'המוות חשוב לחיים' שמדבר על איך מתווכים מוות למישהו שהולך לחוות אובדן. זה קצת קלישאתי, אבל המוות באמת מעניק משמעות לחיים.
"אני תמיד אתגעגע, אבל בפילוסופיה יש הרבה נחמה. יש את הארצי, ויש את המקומות שאנחנו יכולים להתעלות יותר גבוה. ובשבילי אמנות היא מקום שאני מתעלה בו יותר גבוה, הרחק מהמקום הארצי של הכאב, האובדן והחוסר. זה יותר שייך לרוחניות ולתפיסת עולם, אבל אני לגמרי מאמינה שאבא שלי במקום אחר. אני מאמינה שאנחנו יצורים אינסופיים, שאבות אבותיי פה כל הזמן. זה משהו שמאוד ליווה אותי בתהליך היצירתי. אני חושבת שיש לנו את הכוח לתקשר איתם, בלי קשר למתקשרים וחוויות פסיכדליות. אנחנו הערוץ שיכול לתקשר עם האנשים האלה, עם החוכמה הזאת, בלי שזה יהיה מפחיד. שהמוות יחיה לצידנו בצורה נעימה".
בתערוכת היחיד החדשה שלה, "רוחא חיה" (שמוצגת עד ה-2 ביוני בגלריה שכטר שבתל אביב), פוגשים את המוות ממש כך - במרחב מופלא של עצב וצחוק, המציף שאלות מעניינות ורלוונטיות על הקשר בין המוות לחיים. "רוחא חיה" עוסקת בפער שבין גופנו הפיזי לגופי הנתונים שאנחנו מותירים מאחורינו, אלה הממשיכים להתקיים כזיכרונות וכהתרחשויות דיגיטליות שנותרות יתומות בתוך הרשת, מנותקות מהגוף שיצר אותן.
בגלריה, שממוקמת במבנה יפה בשולי שכונת נווה צדק, הזמן נע בקצב קצת שונה מהרגיל, כאשר בכניסה לתערוכה מופעל גונג קטן על ידי זרוע מכנית וחיישן שמכריז בחגיגיות על בואו של כל אורח חדש. החלל עוטף מכל עבר, כשברקע נשמע דיבורן של דמויות היסטוריות שונות שאינן עוד בין החיים, כפי שנדגמו מסרטונים במרחב האינטרנטי - הזמרת עפרה חזה לצד הפילוסופית חנה ארנדט, הקולנוען יונאס מקאס לצד השחקן בלה לוגוסי. הדמויות מנהלות ביניהן שיחה, מקשקשות, צוחקות ומתפלפלות זו עם זו כפי שלא עשו אף פעם בעולם ה"אמיתי". קולן מהדהד בין קירות הגלריה ומתערבל כמו זיכרון. מתוך מסכים בוקעים צבעים חלומיים וצלילי מקהלה מרוחים, המייצרים תחושה כאילו נקלענו לחלום דיגיטלי קצת מתוק וקצת מבהיל.
כתבות נוספות במדור:
במרכז החלל עומד מעין שולחן נמוך - בין שולחן קפה לבין לוח סיאנס או מצבה - שעליו מונחות מנורות דמויות נרות בכל מיני צבעים. הוא מתפקד כמעין שולחן אורחים, כשסביבו מתכנסות הדמויות שאינן בין החיים לצד מבקרי התערוכה. "השולחן הזה, שסביבו מתקיימת המסיבה, מתחבר לי לכל מיני מקורות", מסבירה פלדסמן. "בהתחלה זה היה אמור להיות שולחן סעודה גדול, אבל זה הצטמצם ובצורה די אינטואיטיבית הפך למין שולחן סיאנס כזה, שמזכיר לי את הילדות שלי בארצות הברית בניינטיז, כשמכשפות היו הדבר הכי חם בקולנוע ובטלוויזיה, וזה מאוד השפיע עליי. וגם לקחתי השראה מסצנת חדר ההמתנה בסרט 'ביטלג'וס', רק שבחרתי לקחת את זה לכיוון קצת מצחיק - דמיינתי יהודים שיושבים סביב שולחן ומברברים, כמו פרלמנט. אז זה גם התחבר לקונספט יהודי יותר, כמו שולחן אושפיזין בחג סוכות למשל, שסביבו עושים את אחד הטקסים היחידים להזמנת רוחות של אבותינו. הכול נפגש מאוד יפה יחד".
אך לא רק תרבות הפופ השפיעה על היצירה. "השולחן גם קשור לאופן שבו בחרתי לעשות את האזכרה לאבא שלי. אחותי חיה הרבה שנים בניו יורק, אז יצא שהייתה לי חוויה בודדה עם האובדן. בכל שנה באזכרה שלו הייתי מזמינה חברים, מביאה בקבוק וודקה, מכינה מנות שהוא אהב לאכול. היינו יושבים סביב השולחן והייתי מספרת קצת עליו".
בחדרון נוסף בתערוכה ("אם החלל המרכזי הוא המסיבה - זה חדר המזמוזים", היא מעידה), המטיילים מתייחדים לרגע אינטימי עם אלביס המנוח. המוות מקבל את המשמעות של הפרידה האולטימטיבית, כשקולו של אלביס מהדהד בשירו Are You Lonesome Tonight, ודמותו ניבטת מבעד למסך כמו מתוך ערפל, מעין רוח רפאים שכלואה בעולם הדיגיטלי. מילות השיר מקבלות פתאום משמעות אחרת, שמחברת בין המתים לחיים: את/ה בודד/ה הלילה? את/ה מתגעגע/ת אליי הלילה? את/ה חש/ה צער על כך שדרכינו נפרדו?
"זה שפייסבוק ואחרים מחזיקים כמות כזאת של מידע על אנשים - זה ממש להחזיק במושכות של ההיסטוריה"
"רוחא חיה" היא חלק מסדרת תערוכות שהוצגו בשנה האחרונה בגלריה של מכון שכטר למדעי היהדות באוצרות בר ירושלמי, שעוסקות כולן בחיבור בין מיסטיקה, אמנות ויהדות. עד כה היו אלה תערוכות יצירתיות ואמיצות - כולן נטלו לידיהן נושאים פרובוקטיביים, שיכולים בקלות להתפתח לדיון מתלהם - בין אם הנקה בתערוכה של ליאת דניאלי, או פיוט לחזניות נשים בתערוכה של מיכל אופנהיים. כולן מטפלות בנושאים הללו בצורה עדינה, מכבדת, עוטפת ומקרבת. התבוננות רכה שלא מחפשת ולו לרגע לעקוץ.
בטקסט שמלווה את תערוכתה של פלדסמן, כתובה עובדה מצמררת שהמחשבה עליה הנחתה את האמנית: "על פי מכון האינטרנט של אוניברסיטת אוקספורד, עד שנת 2070 יהיו יותר משתמשי פייסבוק מתים מאשר חיים. דפי האישיות שלנו יהפכו עם הזמן למצבות הנצחה, ונוכחותנו האנושית תתגלגל לקיום דמוי זומבי, שנועד לשוטט לנצח ברחבי הרשת. בעולם בו משתמשי האינטרנט מותירים אחריהם כמויות עצומות של שאריות מידע דיגיטלי ששורדות הרבה אחרי מותם, היכן טמונים שארי אבותינו ואמהותינו? מי ידבר אלינו מעבר לגבולות הזמן והמרחב? מי ייעץ לנו בשעות משבר, כאשר החיים שבריריים וקשים מנשוא?"
התערוכה מתייחסת לתופעה שהעולם רק לאחרונה התחיל לעסוק בו: כשאנחנו מתים, מה קורה לזיכרון הדיגיטלי שלנו שממשיך להסתובב לו ברחבי הרשת, כמו זומבי של האדם החי שהיינו פעם? הסוגייה הזאת מצטרפת לשאלות רבות סביב המוות, וזכתה לכינוי הזמני Digital Afterlife (החיים הדיגיטליים שאחרי המוות, בתרגום חופשי). העידן שבו אנו חיים מתאפיין בנוכחות עצומה של כמעט כל אדם במרחב הדיגיטלי - תמונות, סרטונים, טקסטים ברשתות החברתיות, המייל שלנו, אתרי אינטרנט שיצרנו, אולי כתבות או תוכן של אנשים אחרים שבו לקחנו חלק. כל אלה מייצרים מעין ארכיון דיגיטלי של חיינו - צבעוני, חי, ונגיש למי שנשאר. "זה נכון שהדמויות ששומעים בתערוכה הן של אנשים שעשו משהו ממש משמעותי בחיים שלהם, ו'הרוויחו' משהו שיחיה לנצח, אבל מדובר גם בי ובך. כל מי שהחיים שלו נמצאים כיום בתוך מרחב דיגיטלי - זה לנצח", אומרת פלדסמן.
כיום זה נראה לנו טבעי, אך בשלב כזה או אחר, כל המידע שהצטבר יהפוך לזיכרון של מישהו שאין לו יותר נוכחות פיזית בעולם, כשחברות המדיה הגדולות רק התחילו לייצר מדיניות בנושא. "ברמה הפוליטית, זה שפייסבוק וחברות אחרות מחזיקים כזאת כמות של מידע - זה כוח מטורף. זה ממש להחזיק במושכות של ההיסטוריה", אומרת פלדסמן. "יש בזה גם משהו מפחיד. כשמישהו נפטר, לא תמיד למשפחה ולחברים יש גישה לשנות את ההגדרה של הפרופיל שלו, ועוד יותר מפחיד זה שלפעמים הפלטפורמות פשוט יודעות. לפני שנה גיסתי נפטרה מסרטן, ואני לא יודעת איך זה, אבל הפרופיל שלה הפך לדף הנצחה מאוד מהר.
"בתערוכה הייתה מין מחשבה על המרחב הדיגיטלי או הווירטואלי כמרחב של חיי נצח. נתח משמעותי של היצירה שלי מאוד קשור למרחבים דיגיטליים, לגוף הפיזי אל מול הגוף הדיגיטלי, וגם לתיעוד שמבקש לשמר רגע. העולם שאני מייצרת באמנות שלי קשור לחושים, לחוויה, למשהו שהוא יותר רגשי. אומנם יש בי משהו שמאוד מפחד מזה אבל בסוף התוצאה לא מפחידה, כי גם אם אני מדברת על זומבים ורוחות - תמיד הכול רך וצבעוני, כי ככה אני מדמיינת את העולם, את ה'יישויות' ביוטיוב יושבות ברשת ומדברות. זה מצחיק ומופרע שיש את המוזוליאום הזה של כולם. כמו שאני לא חושבת שכשהתחילו לקבור אנשים, חשבו מתי יגיע הרגע שיהיו יותר קברים מבני אדם. זה גם מה שהופך את המרחב הווירטואלי לסוריאליסטי - העובדה שיש בו המון חיות".
השאלה שעומדת בבסיס התערוכה רלוונטית לכל מי שחי כיום. ובכל זאת, איפה בתערוכה נמצאים הרגעים האישיים שלך מול האובדן שחווית?
"כשאני עושה אמנות בתוך העולמות האלה, לא משנה מאיפה זה מגיע - אני תמיד פוגשת את אבא שלי. זה כמו ערוץ תקשורת שיש לי איתו, זה מאוד מעניין בשבילי - לראות בכל פעם מחדש מאיפה זה מגיע. אבא שלי היה בן אדם מאוד פילוסופי, גם היחסים בינינו היו כאלה. הוא היה יותר כמו גורו מאשר אבא. הוא לא חי בישראל, אז היו לנו מפגשים מאוד דחוסים, שלא עסקו בסנדוויצ'ים וציונים. משהו בהתפלספות של הדמויות שבחרתי מאוד מזכירות לי את היחסים בינינו, את הסיפור שלנו, דברים שהוא היה אומר. גם הוא היה קצת כזה בשבילי - דמות שהייתה לה הילה סביבה".
