בסיומו של סרט ההעצמה הנשית, "לא ממושמעות" (Misbehaviour), קצת אחרי שאנו חוזים בנשים האמיתיות שמאחורי הסיפור, כמקובל בסרטים המבוססים על מעשה שהיה, מופיעה כתובית המבשרת לנו כי "הניסיונות להפיל את הפטריארכיה נמשכים עד היום". קשה לדעת אם הניסוח הנאיבי הזה מופיע כאן כהלצה או כתובנה פוליטית משמעותית שיוצרות הסרט מבקשות לשלוח אותנו הביתה עימה - אבל כך או כך זה מצביע על רמתו של הסרט הזה שהופך את המאבק הפמיניסטי בראשית שנות ה-70 לאוסף של קלישאות מחאתיות. העובדה שרובן נמסרות ישירות על ידי קירה נייטלי, השחקנית המעצבנת בעולם, אינה תורמת אף היא.
לא ממושמעות – טריילר
בעבור הצופה הישראלי, תחרות מיס עולם שנערכה בלונדון בשנת 1970 תיזכר בזכות זכייתה של מיס ישראל, עירית לביא, בתואר המכובד של סגנית שנייה - עובדה שמאוזכרת בסרט, שבו אף נצפית דמותה של נציגתנו. אבל משמעותה האמיתית של התחרות קשורה למחאה הפומבית, שהתרחשה בשידור חי, כשפעילות פמיניסטיות הסתננו לאולם שבו התקיים הטקס, ובשיאו הניפו כרזות, השליכו פצצות קמח וקראו קריאות בגנות מסחור הגוף הנשי שהתחרות הזו מייצגת. לגמרי לא בשולי הדברים, בטקס באותה שנה הופיעו שתי מתמודדות מדרום אפריקה, שחורה ולבנה, בעקבות מחאה פוליטית נגד שלטון האפרטהייד.
3 צפייה בגלריה
סרט מהמאה ה-21 שמפגין בעיקר רדידות בכל הנוגע לסוגיות המגדריות והגזעיות העולות ממנו. מתוך "לא ממושמעות"
הפטריארכיה, למרבה הצער, עדיין שולטת וגם תחרות מיס עולם עודנה כאן (לינור אברג'יל היא הזוכה הישראלית היחידה בתואר עד היום). מה שכן, מאז 2015 הוחלט לבטל את שלב בגדי הים בתחרות. השיח סביב החפצת הגוף הנשי והשוואתן של תחרויות כגון זו לשוק בשר התעצמו אף הם. לכן, מצער להיווכח עד כמה סרט שנעשה עמוק אל תוך המאה ה-21 מפגין בעיקר רדידות בכל הנוגע לסוגיות המגדריות והגזעיות העולות ממנו. ההצגה של הנשים בסרט כלוחמות; ושל הגברים, אבל כל הגברים, כעדת חרמנים מריירים אינה הדרך שלי להגדיר מורכבות.
סרטה של פיליפה לות'ורפ, המבוסס כאמור על סיפור אמיתי, עוקב אחר נייטלי שמגלמת אישה צעירה בזוגיות ואם לבת קטנה, הכובשת לה מקום בחוג להיסטוריה באוניברסיטה, על אף הסתייגויותיה של ועדת קבלה סקסיסטית, שכמה מחבריה מחליפים ביניהם שרבוטים ביחס למראה. שם היא גם פוגשת חברה בקומונה פמיניסטית רדיקלית (ג'סי באקלי, שזהו הסרט השלישי בהשתתפותה המוקרן עתה על מסכינו), וחיש מהר משתלבת בפעילותה המסתכמת, בעיקר, בריסוס כתובות מחאה והפצת פלאיירים. במקביל, הסרט מתאר את ההכנות לתחרות מיס עולם בניצוחו של מייסדה המיתולוגי, אריק מורלי (ריס איוונס הנפלא כתמיד), שאף שוכר את שירותיו של הבדרן האמריקאי בוב הופ (גרג קיניר הנושא דמיון קלוש בלבד למושא החיקוי שלו) - המוצג כאן באופן שאינו מחמיא במיוחד.
המתמודדות עצמן אינן מאופיינות באישיות משלהן או אפילו בשם. הן קרויות על שם המדינות שאותן הן מייצגות, מצוות לנוע כך שהמצלמה תחשוף את המיטב מגופן, ובאופן כללי מייצגות חיבור מרתיע בין חמוקיים ולאומיות. בדרכו התקינה פוליטית הסרט מתמקד בדמותה של מיס גרנדה, ג'ניפר הוסטן (גוגו אמבתה-רו), שהייתה לזוכה הלא-לבנה הראשונה בתולדות התחרות. באופן מצער, הסרט כמובן מעדיף לתאר את מאבקן של נשים לבנות פריבילגיות מאשר את הפוליטיקה המגדרית-גזעית שדמותה המרשימה, לפחות על פי הסרט, מייצגת בשלווה ובתבונה שהיא משדרת.
בסופו של דבר, "לא ממושמעות" אינו עמוק ומורכב יותר מהסיסמאות המופיעות על גבי השלטים שמניפות הנשים הצעירות הזועמות במהלך הטקס. כך, למשל, הוא מציג יריבות בין שתי קבוצות פמיניסטיות רדיקליות, אבל העימות האידיאולוגי ביניהן אינו ברור, ונדמה לרגע שהוא ייחתם כאשר הן יגיעו לפשרה על צבע הספריי שבאמצעותו ירססו את כתובות המחאה. הסרט מרדד את השיח הפמיניסטי והופך אותו ללא יותר מאשר אוסף סכמטי של ייצוגים. כן, הלאה הפטריארכיה - אבל האם הדמויות הסטריאוטיפיות הנשיות שאנו חוזים בהן בסרט באמת מבינות את מה שהן אומרות? והאם הקריקטורות הזכריות הגסות באמת משרתות אמירה פמיניסטית מורכבת?
ומה שמאכזב יותר זו העובדה שכסרט המבקר תחרויות כמו מיס עולם, "לא ממושמעות" כמעט שאינו מעניק קול למתמודדות עצמן. הן באמת מצטיירות כגוף נטול כושר מחשבה, משהו להתבונן אך לא להאזין לו, והתוצאה היא סרט שמטפח את המבט המתנשא שהוא מבקש לבקר. אני נזכר במיס יוגוסלביה המתרוצצת למצוא את מקומה בסדר האלפביתי, וזה מסכם את הטענה. "לא ממושמעות" הופך את הפוליטי לקלישאה, ואת הבעיה (נשים הנסחרות באמצעות גופן) - לניצחון. כן, הפטריארכיה לא הובסה, אבל עם סרטים "פמיניסטיים" כאלה ספק אם זה גם יקרה. לתשומת ליבכם, תחרות מיס עולם הקרובה תתקיים ממש מחר (ד'), בפורטו ריקו.
