שני רגעים קולנועיים היסטוריים מוזכרים בסרטו של ג'ף ניקולס, "מועדון הרוכבים" (The Bikeriders); הרגע האחד הוא קטע המשודר בטלוויזיה מתוך הסרט "הפרא", שביים לזלו בנדק בשנת 1953, ושבו גילם מרלון ברנדון את דמותו האיקונית של אופנוען אלים במעיל עור שעליו מצוירת גולגולת; הרגע האחר הוא חזית בית קולנוע שבו מוקרן הסרט "אדם בעקבות גורלו", של דניס הופר מ-1969, שעקב אחר מסעם ברחבי ארצות הברית של צמד אופנוענים, הופר ופיטר פונדה, והפך לאחד הסרטים המייצגים של תקופתו.
"מועדון הרוכבים" – טריילר
(קרדיט: באדיבות טוליפ אינטרטיינמנט)
סרטו של ניקולס פועל בתוך המסורת הזו של סרטי אופנוענים בקולנוע האמריקני – זו כוללת גם את סרטו הקלאסי של רוג'ר קורמן המנוח, The Wild Angels מ-1966 שגם בו הופיע פונדה – ומצביע על הרגע שבו הפכו חבורות האופנוענים ממייצגות אותנטיות של מחאה ושוליות חברתית לכנופיות בריונים אלימות. זכור במיוחד בהקשר זה קונצרט הרוק באלטמונט, קליפורניה: אופנוענים מכנופיית מלאכי הגיהינום נשכרו, בתמורה לבירה חופשי, לשמש כמאבטחי במה באירוע, שהסתיים בדקירתו למוות על ידי אחד מהם של צעיר שחור בשם מרדית' האנטר במהלך הופעה של הרולינג סטונס. המקרה עצמו נראה בסרטם הדוקומנטרי החשוב של האחים אלברט ודיוויד מייזלס "תנו לי מחסה" (1970), שתיעד את מה שאמור היה להיות וודסטוק של החוף המערבי.
2 צפייה בגלריה
מזכיר את ג'יימס דין של "מרד הנעורים". מתוך "מועדון הרוכבים"
(צילום: באדיבות טוליפ אנטרטיינמנט)
ניקולס מבסס את סרטו על מקור לא שגרתי: ספר תצלומים מאת דני ליון, בן 82 כיום, שהתלווה לאופנוענים במיד-ווסט של אמריקה בשנים 1963-1967 ותיעד את דיוקנאותיהם. ניקולס עצמו נתקל בספר בביתו של אחיו לפני כ-20 שנה, ונמשך אל תת-התרבות המתוארת בו ללא מילים. עתה, סרטו שלו מתמקד בחבורה פיקטיבית המכונה the Vandals, שמקורה בשיקגו ומנהיגה הוא ג'וני, אופנוען לא צעיר (טום הרדי בדיבור מאנפף שמזכיר את מרלון ברנדו), שדמותו מייצגת מיתוס ותקופה שעתידים לחלוף מן העולם. מולו מציב הסרט דימוי אייקוני נוסף, זה של רוכב צעיר בשם בני (אוסטין באטלר) שקשה לא לזהות בדמותו את ג'יימס דין. ואכן, כאשר הוא מחזר נמרצות אחר קאת'י (ג'ודי קומר, "להרוג את איב"), צעירה שפגש ומאוחר יותר נישא לה, הוא ממתין לה מול ביתה, נשען על אופנועו משך לילה שלם עד שבן זוגה נשבר ועוזב - בסצנה שבה דמותו של באטלר מזכירה את דין של "מרד הנעורים".
כיוון שהסרט מבוסס על ספר תצלומים, ניקולס שגם כתב את התסריט נדרש להמציא סיפור שנשען עליו. ספרו של ליון תיעד חבורת אופנוענים שנקראה the Outlaws ובסיסה אכן היה במדינת אילינוי. כמה מהתמונות בסרט עצמו הן שחזור של תצלומים מהספר. ליון גם הקליט את שיחותיו עם קאת'י שהתלוותה לחבורה מתוקף נישואיה לבני, וכן עם כמה אופנוענים. בסרט מגלם מייק פיסט ("סיפור הפרברים") את בן דמותו של ליון, אבל קשה לומר שיש איזשהו ערך לשחזור הריאיון שהוא ערך עם קאת'י (שבמציאות ארך כ-30 דקות בלבד). קולה בקריינות מזכיר כמה מסרטי הפשע של מרטין סקורסזה, ואכן כמה מבקרים אמריקאים ראו בסרט גרסה דו גלגלית של "החבר'ה הטובים". אבל אין בקריינות שלה כדי להעניק לסרט ממד מורכב המתבונן באופן אירוני, ביקורתי או אחר במודל הגברי כפי שזה אצל סקורסזה.
2 צפייה בגלריה
כל אחד מהשחקנים כאן מבצע את תפקידו בצורה מושלמת. מתוך "מועדון הרוכבים"
(צילום: באדיבות טוליפ אנטרטיינמנט)
הסרט נפתח בסצנה שבה בני יושב לבדו בבר ומותקף על ידי שני מקומיים שמבקשים ממנו להסיר את מעיל העור שלו המזהה אותו עם "הונדלס". הוא אומר להם שזה לא יקרה גם במחיר חייו, וסופג בתגובה מכות רצח. מכאן עובר הסרט לעבר, והתנועה הזו בין הזמנים מבהירה לנו בהדרגה כיצד קרתה ההיטמעות המוחלטת הזו של אינדיבידואל במה שהפכה להיות משפחה אלטרנטיבית. באחת הסצנות המאוחרות בסרט יתברר לנו שאחת הדמויות המרכזיות היא בעלת משפחה, אבל המשמעות האמיתית של המושג נמצאת עבורה בחבורת הרוכבים. כן, הסרט הזה הוא גם מעין מערבון, שבו המסע בחבורה לשום מקום ספציפי משמש מחסום בפני התברגנות. אבל גיבוריו של ניקולס אינם פתטיים, לא גברים מזדקנים משולי החברה שעבר זמנם. ג'וני, בגילומו של הרדי, נדמה אולי כגרסה בדעיכה של מקס הזועם (כזכור, הוא גילם את הדמות הזו באתחול מחדש של ג'ורג' מילר מ-2015), אבל בעיקר הוא מייצג תקופה שחלפה לה, שבה קרבות בין יריבים נערכו באמצעות סכינים או אגרופים, לעיתים ברוח קומית ואפילו ידידותית – זאת, אל מול עידן חדש שבו מועדוני רוכבים מתרחבים לסניפים ברחבי ארצות הברית, ומשהו מהאותנטיות המשפחתית הולך אגב כך לאיבוד.
"מועדון הרוכבים" אכן נראה קצת כמו שילוב של סרט גנגסטרים ומערבון, והחזרה שלו אל שנות ה-60 נדמית מעט כמו רצון לשחזר את הרוח האמריקאית האותנטית שהייתה מגולמת בחבורות האופנוענים, רגע לפני שאלה נהפכו לכנופיות מטילות אימה. ברוח הספר שעליו הוא מבוסס, סרטו של ניקולס מתמקד יותר בדיוקנאותיהם של הרוכבים מאשר בסיפור בעל מבנה נרטיבי ברור. יש בו, מבחינה זו, משהו שמזכיר את "ארץ נוודים" המופתי זוכה האוסקר של קלואי ז'או, שגם הוא דוגמא לקולנוע של פנים ובני אדם. זהו סרט שפני הדמויות בו נחקקות בזיכרון – מייקל שאנון, אחד משחקניו הקבועים של ניקולס מופיע בתפקיד קטן אך דמותו ממשיכה ללוות אותנו, וכך גם דמות נוספת המכונה "מקק" על שום חיבתה הקולינרית לג'וקים (אמורי כהן) – וכמו במערבונים קלאסיים שאותם, כאמור, הוא מזכיר, גם כאן מופיעה דמותו של הרוכב הצעיר, מעין Billy the Kid, שמאתגר את סמכותו ומנהיגותו של ג'וני הוותיק.
זהו סרטו הראשון מזה שמונה שנים של ניקולס, אחד הקולות היותר מעניינים בקולנוע האמריקני היום. סרטיו, בהם "סערת רוחות" (2011) האפוקליפטי, "סיפורו של מאד" (2012) בהשראת מארק טוויין ו"לאבינג" (2016), דרמה על מערכת זוגית בין-גזעית באמריקה של שנות ה-60, עוסקים בדרכם בערעור יציבותן של הגבריות והמשפחה האמריקאית – אך מתוך זווית ייחודית לניקולס (הוא, אגב, היה אמור לביים את "מקום שקט: היום הראשון" שעולה על המסכים במקביל לסרטו הנוכחי). כמקובל אצל ניקולס, כל אחד מהשחקנים כאן מבצע את תפקידו בצורה שאינה פחות ממושלמת, אבל הסרט שייך לבאטלר בתפקיד המורד האולטימטיבי, שאחרי הופעתו המכוננת ב"אלביס", הולך ומתברר כאחד השחקנים המרתקים של העידן הנוכחי. וגם: ארנון מילצ'ן הוא אחד ממפיקי הסרט היפה הזה יחד עם בנו יריב, מה שאומר שישנם חיים חוץ מתיק 1,000, וטוב שכך.
