"מישהו פה מ-1996?", שאל ליאם גלאגר. בקהל, בסך הכל התקהלות צנועה של 80 אלף איש, נשמעו כמה קולות והורמו כמה ידיים. רוב מוחץ זה לא היה, בלשון המעטה. "לא הרבה", אבחן סולן אואזיס לשעבר בפוזה הזועפת שלו, כאילו בכל רגע הוא הולך לרדת מהבמה כדי להתחיל מכות. "כי הרבה מתרברבים שהם היו שם".
אבל הם כאן עכשיו, באותו מקום שבו אואזיס עשתה היסטוריה ומילאה את הפארק רחב הידיים בדרום אנגליה ב-250 אלף איש על פני שתי הופעות. 26 שנים אחרי, גאלאגר תפר לבדו יומיים מול 160 אלף. אם מישהו היה מהמר שליאם הוא זה שיסגור מעגל ולא, נניח, האח שאין לומר את שמו, אותו אדם היה יכול לפרוש לפנסיה עם כספי הזכייה ובעודף לקנות את נתניה.
אם גלאגר התרגש מהמעמד, מהמשמעות העמוקה שלו בתוך אחד מסיפורי הקאמבק הכי יפים ובלתי צפויים של הרוקנרול ב-20 השנים האחרונות, זה לא ניכר עליו. אולי בתעשייה הצבאית עובדים על נשק שיחדור את שריון הקוליות של האיש, שלא צריך כלום מלבד להישען קדימה, לשים את הידיים מאחורי הגב ולפתוח את הפה. לאורך היום הופיעו אמנים מוכשרים (כמו מייקל קיוואנוקה הנהדר) והרכבים מלהיבים (ההופעה של קסביאן בהחלט ענתה להגדרה של "חימום"), אבל את מה שיש לגלאגר לא מלמדים וגם לא מוכרים.
תוך ההופעה של ליאם גלאגר בנבוורת'
(קרדיט: עינב שיף)
בתשע בערב, כשהשמש מתארגנת לקראת שקיעה אנגלית מרהיבה, הוא עלה לבמה, לא הזיז שריר בפרצוף ואז פצח ברצף של שלושה שירי אואזיס (Rock’n’Roll Star ,Hello ו-Morning Glory). כל אחד מהם לבדו הוא מסוג ההמנונים שהפכו את גלאגר לפרצוף של מהפכת הבריטפופ (ואת האח שאין לומר את שמו לאדריכל המבריק שלה). אם כן, זה לא כל כך משנה אם השנה היא 1996 או 2022: גם הלילה, כמו בכל לילה (ובכל טקסט עליו), ליאם גלאגר הוא רוקסטאר.
הנוכחות הבולטת של שירי אואזיס בסט-ליסט לא מפחיתה מגודל ההישג של גלאגר בשני מובנים: ראשית, שלושת אלבומי הסולו המוצלחים שלו נוכחים לא פחות, וגם לא בצורה מפוזרת, כך שזאת לא הופעת התרפקות בלבד. ובצדק: תוך חמש שנים בלבד בנה גלאגר שלד מרשים של שירים קליטים, בשרניים ואפילו מדבקים, כגון Wall of Glass או שיר הנושא מהאלבום האחרון, C’mon You Know, לצד שירים מקסימים ברוח ג'ון לנונית כמו Once. אין סיכוי וגם לא הגון לצפות שהקהל יגיב אליהם כמו לקלאסיקות של אואזיס, אבל הוא גם בשום צורה לא אדיש/מגלגל עיניים כלפי החומרים החדשים. הכריזמה של גאלאגר הרי אותה כריזמה, וזה לא שהוא מנסה להתחרות סגנונית בהארי סטיילס או דוג'ה קאט.
שנית, בניגוד למצופה בהופעות כאלה, טווח הגילים בקהל היה רחב מאוד. לצד אלה שגלאגר מלווה אותם כבר 30 שנה, היו שם צעירים שלא נולדו כשאואזיס כבשו את נבוורת׳ ואפילו כאלה שלא היו בעולם כשהלהקה התפרקה בקיץ 2009. לידי היה ילד בן 12 שידע את המילים לא פחות מהמבוגרים שנשאו אותו על הכתפיים, כדי שיראה הכי טוב שאפשר מה קורה לבני אדם כשמתחיל הריף של Supersonic.
מתוך ההופעה של ליאם גלאגר בנבוורת'
(קרדיט: עינב שיף)
זה נגמר, איך לא, עם Champagne Supernova. במחווה מאוד ליאם גלאגרית, הוא הזמין לבמה את ג'ון סקווייר, הגיטריסט הנפלא של סטון רוזס, הלהקה שהשפיעה על אואזיס יותר מכל אחת אחרת (מלבד הביטלס, מן הסתם). לפני עשר שנים ראיתי אותו במעמד דומה, האיחוד של סטון רוזס, מול 70 אלף איש באקסטזה שלא נתנו לאיאן בראון לזייף לבד. והנה הוא שוב מנגן סולו, הפעם של מישהו אחר, מול נחילים אנושיים ואינסופיים. נדמה שסקווייר גם היה היחיד, או לפחות אחד מתוך כמה בודדים, שלא שאל ביחד עם גלאגר: כמה אנשים מיוחדים משתנים?
חלק מהקסם של השיר הוא שאין לשאלה כזאת תשובה. אבל באותו הרגע דבר אחד היה ברור: ליאם גלאגר הוא איש מיוחד ולהשתנות זה לא הקטע שלו. אולי בגלל זה הוא נראה כמו מישהו שמתכוון ברצינות לחיות לנצח.
