"צ'כי מעורער בנפשו ניסה להתנקש בחיי סגן הנשיא דיק צ'ייני באמצעות רחפן". מה שיכול היה להיות כותרת ראשית בעיתונות הבינלאומית הוא סיפור הסרט "איש הרחפן", שמוקרן במסגרת שבוע הקולנוע הצ'כי שמתרחש בימים אלה בסינמטקים ברחבי הארץ. קראתם נכון: זהו מותחן צ'כי. לא בדיוק הדבר הצפוי מקולנוע המזוהה עם קומדיות אנושיות, צנועות ומרירות. יתר-על-כן, הסרט נפתח בפיגוע טרור שמתרחש בתל-אביב, ממש בקרבת הסינמטק, שבו נרצחת חברתו של הגיבור. למרבה המזל, אירועים כאלה כבר אינם עניין שבשגרה, אבל האם כך אכן נדמית ישראל בעיני הצ'כים?
"אני יודע שזה קצת מיושן משום שהסרט מתרחש ב-2019, וכבר אין התקפות טרור בתל-אביב", מודה התסריטאי-במאי פטר זלנקה בריאיון זום ל-ynet. "אבל ההיבט הרגשי חשוב משום שהגיבור הופך למחבל בעצמו כתוצאה מהטראומה האלימה שהוא חווה".
כאמור, זה לא הסרט שהיינו מצפים לו מקולנוען צ'כי. מצד שני, הקולנוע הצ'כי מעולם לא היה רק מה שאנחנו מכירים בישראל. בשנות ה-60 וה-70 הופקו שם סרטי פנטזיה ("הברון מינכהאוזן", 1962), אימה ("שורף הגופות", 1968) ומערבונים ("לימונדה ג'ו", 1964). עוד אני מציין בפני זלנקה שאחד הסרטים הצ'כים הגדולים בכל הזמנים, "רכבות נשמרות היטב" זוכה האוסקר של יז'י מנצל מ-1966, מעמיד אף הוא במרכזו דמות, צעיר נעבעך העובד בתחנת רכבת נידחת, שהופך לגיבור בזכות מעשה טרור והקרבה.
"אתה צודק", מסכים זלנקה עם שתי ההבחנות, "וזה מפני שאני לא במאי-תסריטאי צ'כי טיפוסי. ואכן, היו לנו בצ'כוסלובקיה טרוריסטים מפורסמים במהלך מלחמת העולם השנייה כמו אלה שהצליחו להרוג את הנאצי ריינהרד היידריך, מאדריכלי הפתרון הסופי. זה נחשב לאקט מובהק של טרור כי גרמניה הנאצית וצ'כוסלובקיה היו אז בעלות ברית, מה שהיה מביש. עכשיו הם נחשבים כמובן לגיבורים לאומיים וכולם מסכימים שזו הייתה פעולה הרואית. ההיסטוריה משנה את נקודת המבט".
כאמור, גיבורו של "איש הרחפן" הוא גבר פוסט-טראומטי, כימאי חובב רחפנים (קריסטוף האדק), שבילה תקופה מסוימת בישראל. עם שובו לארצו, בעקבות הטרגדיה, הוא מצטרף לחברו הטוב, בעל עסק מצליח לרחפנים המשמשים צילום סרטים אך גם קבוצות המבצעות פעולות מחאה כלפי המערכת. הפעילות הפוליטית הזו, שנחתמת לא פעם באלימות כלפי השניים, מעוררת אצלו בהדרגה מודעות פוליטית – לא מאוד מפותחת, יש לציין – ואנטגוניזם רדיקלי כלפי מדיניות ארה"ב שבשם המאבק הגלובלי בטרור מבצעת פשעי מלחמה בעיראק ואפגניסטן. בעוד חברו מונע בעיקר על-ידי כסף, הוא, מעט מעורער, מחפש אחר צדק. קיר שלם בסדנת העבודה שלו מכוסה בכתבות עיתונות המוקדשות לנושא, ובתצלומיהם של בכירי ממשל בוש – כאילו מדובר בחשיפת ענק עיתונאית, וכאילו בבית הלבן לא ישבו מאז שני נשיאים.
איש הרחפן עצמו מתגורר, בהיעדר אופציה אחרת, בבית אחותו, שאינה ממש ששה לארח אותו שעה שהיא שקועה עם מאהבהּ בחדר המיטות. בנוסף, הוא מוצא עניין בצעירה העובדת בשירותו של מועמד לנשיאות, בעל עבר קומוניסטי מפוקפק, ומקבל עבודה במטה, כצלם. זה, כמובן, אמור להזכיר משהו לכל חובב קולנוע, ואני מעלה בפני זלנקה את ההשוואה המפורשת.
הסרט וגיבורו נדמים כמו הגרסה הצ'כית של "נהג מונית".
"אני מאוד אוהב את פול שרדר כתסריטאי (שרדר כתב, בין היתר, את התסריט של "נהג מונית" בבימויו של מרטין סקורסזה – ש"ד), והנושאים דומים, אבל ראיתי הרבה שגיאות שנעשו ב"נהג מונית". אני יודע שזה מצחיק לומר את זה כי זה סרט פולחן, אבל הסרט לגמרי לא עקבי מבחינה פסיכולוגית. טרוויס ביקל (גיבורו של "נהג מונית" – ש"ד) הוא מטורף ומצבו הולך ומחמיר, וזה מוסבר בטראומה שחווה בווייטנאם. בסרט שלנו רציתי גיבור יותר נורמלי. הוא מעט מעורער, אבל רציתי שהצופים יוכלו לעקוב אחר מחשבותיו. יש כאן הבדלי מנטליות בין האמריקנים והצ'כים. טרוויס הוא חולה הדק. לצ'כים מאוד קשה להרוג כי הם לא מאומנים לזה".
"איש הרחפן" לא מסביר מה הופך אדם לוויג'ילנטה פוליטי. אבל זלנקה בהחלט מיטיב לתאר את הצבא והמשטרה הצ'כים כאלימים לא פחות ממקביליהם האמריקנים. במבט מבחוץ, זה נדמה מוזר, בעיקר אחרי השקט היחסי שבו עברה "מהפכת הקטיפה" לפני כשלושים שנה. יתר-על-כן, הסרט מצביע במפורש על חברות נשק צ'כיות כמי שהנשק שהן מוכרות מגיע, בסופו של דבר, לידי דאע"ש.
"הן אמנם לא מוכרות נשק ישירות לדאע"ש, אלא לטורקיה ואפגניסטן", נשמע זלנקה שבע רצון נוכח העלאת הנושא הזה בשיחתנו, "אבל חלק גדול מהנשק הזה נתפס על ידי דאע"ש. אנחנו אוהבים להתהדר בזה שאנחנו אומה מאוד שלווה. אבל אנחנו גם יצרנים מאוד גדולים של נשק. אנחנו המצאנו את סֶמטֶקס (חומר נפץ המשמש טרוריסטים – ש"ד). זו גאווה לאומית. איש במדינה לא מטיל ספק האם אנחנו צריכים למכור נשק לטריטוריות שבהן סביר שהוא ייפול לידיים של קבוצות פרא-מיליטאריות. ישנה רגולציה על נשק בצ'כיה, אבל יש מעט מאוד דיון למיטב ידיעתי על הייצוא של נשק. מבחינת הפוליטיקאים, זה כמו לייצא תפוזים או תפוחים".
הבחירה של זלנקה ברחפנים היא, ללא ספק, מקורית. לא זו בלבד שהיא מעניקה לסרט כמה סצנות המייצרות מבט-על מרשים, אלא שהיא גם מייצגת את מהותו של הגיבור הרואה עצמו כאל המשקיף מלמעלה על עוולות שיש להעניש את האחראים להן. "השימוש ברחפנים ככלי נשק החל בידי האמריקנים", מגלה זלנקה. "הם עשו בהם שימוש כזה בזמן מלחמת המפרץ ובמלחמה ביוגוסלביה. לכן חשבתי לשוב ולהשתמש בהם כנשק בידי גיבור הסרט. אגב, אם רוצים להרוג מישהו באמצעות רחפן, הדרך הטובה ביותר היא להשתמש ברחפן קטן ולא בינוני כמו זה שבסרט. הם כמו כדורים. טסים במהירות של 200 קמ"ש, ואי אפשר לראות אותם. לאף אדם אין סיכוי מולם".
זלנקה בן ה-54 הוא מחזאי מוכר במולדתו, ולפני מספר שנים אף ביקר בארץ לרגל קריאה של אחד ממחזותיו בתיאטרון הבימה. הוא גם מי שעיבד את הגרסה הצ'כית של "בטיפול", שרצה שם בטלוויזיה בשנים 2011-2019. בעבר הוקרן במסגרת שבוע הקולנוע הצ'כי סרטו "אבודים במינכן" (2015), סאטירה מבריקה ששבה אל הסכם מינכן המגונה, בין היתר דרך סיפורו של עיתונאי צ'כי החוטף תוכי מדבר קשיש שהיה שייך לראש ממשלת צרפת דאז, אדואר דלדייה, ושברשותו (ברשות התוכי, זאת אומרת) מידע מביך הנוגע לשיתוף הפעולה של צרפת עם היטלר במכירת החיסול של צ'כוסלובקיה.
זלנקה מספר שלא קיבל תגובות מהאמריקנים על הפרובוקציה של "איש הרחפן" מהטעם הפשוט שהוא לא הוקרן בארה"ב. לעומת זאת, כדי למשוך אל בתי הקולנוע את הקהל הצ'כי שנרתע מסרטים פוליטיים, "איש הרחפן" הוצג כסרט משעשע על שני חברים שמטיסים רחפנים. "אתה לא באמת יכול לקדם סרט פוליטי על איש מטורף שרוצה להרוג את דיק צ'ייני. צריך למצוא סיסמה קליטה יותר למכירה", הוא מחייך. "אנשים כאן אלרגיים לפוליטיקה באמנות. חלק מהצופים אמנם חשו ריחוק מהגיבור, אבל אחרים הבינו אותו. רק שאין להם רחפן".
אחר-כך אנחנו עוברים לדבר על התמיכה בסרטים בצ'כיה, וזלנקה מפתיע אותי כשהוא מספר שקרן הקולנוע שם אינה תלויה כלל בכספי ממשלה, והיוצרים אינם נתונים ללחצים פוליטיים וכלכליים. כשאני מספר לו על יציאתה של שרת התרבות לשעבר, מירי רגב, נגד סרטים מקומיים שעושים לתפיסתה דה-לגיטימציה של ישראל, הוא משיב: "אצלנו הפוליטיקאים אפילו לא מתייחסים לאמנות. הם מעמידים פנים שאנחנו לא קיימים. מה שטוב בישראל זה לא בהכרח הפוליטיקה שיכולה להיות מאוד אגרסיבית, אלא שישנם יוצרים שמבקרים את הממשלה שלהם. זה בריא. דינמיקה שבה צד אחד מבקר את האחר מייצרת דיאלוג. כשזה נפסק אתה יודע שהחברה מתה".
