שנה עברה, מאז הקרנת הבכורה של "הילד מגן עדן" בפסטיבל קאן, המותחן הפוליטי דובר הערבית, שזכה בפרס התסריט במעמד זה. מאז הוא הספיק להיחשף בפני קהל בינלאומי בפסטיבלים יוקרתיים ברחבי העולם, התקבל ל"שורטליסט" בקטגוריית הסרט הזר לאוסקר, ויצא בהפצה מסחרית במדינות אירופה, בארצות הברית ועכשיו גם בישראל. אבל היצירה הפרובוקטיבית שחודרת לתככים והמזימות מאחורי הקלעים של מוסדות האסלאם לא ראתה אור יום במדינות ערב. הבמאי השבדי טאריק סאלח, בן לאב מצרי, אומנם לא מופתע מההתעלמות המופגנת הזו של החברות השמרניות במזרח התיכון, אבל מתקשה להשלים עם אי יכולתן שלהן להכיל ביקורת.
6 צפייה בגלריה
"הסרט התקבל בתגובות קשות, כמו 'איך אתה מעז לגעת בקודש הקודשים'". טאריק סאלח
(צילום: Tim P. Whitby/Getty Images)
"למה כולם כל כך רגישים? זה מותחן עלילתי-בדיוני. זה כמו שמישהו יגיד שהתנ"ך אמור להרגיז את אלוהים כי הוא מתגלה שם כמנהיג נוראי, ולכן הוא צריך לקחת את זה אישית", אומר סאלח בראיון מיוחד ל-ynet שהתקיים כמסגרת פסטיבל מרקש במרוקו, אחד הבודדים שהציגו את הסרט במרחב הערבי. "זה הרי לא אמיתי, זה הכול מומצא. ההסבר לזה הוא שלפעמים בדיה אמיתית יותר מאשר סיקור עיתונאי או סרטים דוקומנטריים, כי אתה יכול לבטא דברים שחודרים עמוק יותר".
הילד מגן עדן - טריילר
ב"הילד מגן עדן", סאלח אכן חודר עמוק אל תוך אוניברסיטת אל-אזהר בקהיר, ממוסדות הדת היוקרתיים ביותר בעולם האסלאם. העלילה, שמזכירה מאוד את הרומן "שם הוורד" של אומברטו אקו (והעיבוד הקולנועי האפל שלו מאת הבמאי ז'אן ז'אק אנו, בכיכובם של שון קונרי וכריסטיאן סלייטר), מתרחשת אחרי מות האימאם הראשי. שלושה מתמודדים על כסאו, והממשל מעוניין לשלוח את זרועו הארוכה והאלימה לתוך קודש הקודשים של האסלאם, כדי לדחוק הצידה את נציג האחים המוסלמים ולקדם מועמד שישרת את האינטרסים של הנשיא א-סיסי. מי שנקלע לתוך הקלחת הוא סטודנט צעיר ותמים בשם אדהם, שנסחט על ידי הרשויות ומתומרן על ידי מפעילו איברהים (פארס פארס) כדי לדלות מודיעין ולהפליל אנשי דת קיצוניים ולא רצויים, הכול כחלק ממזימה של אנשי ציבור כוחניים ומושחתים שמתערבים בפוליטיקה הפנימית של הנהגת האוניברסיטה.
"לא הייתה לי כוונה לספר סיפור אמיתי. מה שהניע אותי הייתה חקירה של נושאים אישיים ושאלות קיומיות שהיו לי. אני לא חושב שהסרט מכוון ישירות לאסלאם. העלילה יכולה להתרחש בכל ממסד דתי או פוליטי", הוא מסביר. עם זאת, ברור שבחרתי בנושא שקרוב אלי. סבא שלי למד באל-אזהר, אני מכיר את המקום היטב ויש לי תובנות לגבי איך שהוא מתנהל. זו הסיבה שהרשיתי לעצמי למתוח את החופש היצירתי שלי עד לקצה. אבל אף אחד מעולם לא תיאר את ההתרחשויות מאחורי הקלעים של הממסד הזה, כך שזה הפך להיות כמו הפעם הראשונה שמישהו אי פעם התייחס לוותיקן. זה התקבל בתגובות קשות, כמו 'איך אתה מעז לגעת בקודש הקודשים'".
6 צפייה בגלריה
"חשבתי לעצמי מה יקרה אם אהיה מוכן לקחת סיכון ולספר את הסיפור הזה". טאריק סאלח
(Taylor Jewell/Invision/AP)
הסרט מתרחש בקהיר ודובר ערבית. מה ההסברים שניתנו לדחיית ההקרנות בעולם הערבי?
"המארגנים של פסטיבל קהיר אמרו לי שהסרט לא טוב מספיק. זה מפתיע, כי לא הרבה סרטים מצריים זכו בפרס בתחרות הרשמית של קאן. ברור שאני מבין מה באמת עומד מאחורי ההחלטה שלהם, אבל אני חושב שאפילו אם אתה נרתע מדעות שנויות במחלוקת, הציבור המצרי צריך להיות מודע לקיומן".
אתה מאוכזב?
"אני אוהב את מצרים, והיא לא אוהבת אותי חזרה. הדבר הכי מטורף הוא שהסרט נעשה עם המון אהבה ורגישות. אני מבין שבמצרים האווירה מאוד מתוחה. המדינה הגדולה והחשובה הזאת נקרעת בין מוקדי כוח שונים, והיא מנסה לפלס לעצמה דרך לקראת העתיד. זה לא פשוט כשיש מסביבך שכנים רבי-עוצמה וממון. לא התכוונתי להפוך את הסרט שלי להצהרה פוליטית. אני קולנוען שחושב באופן יצירתי, לא אקטיביסט. ייתכן שהסיבה שהסרט נתפס כפוליטי ושנוי במחלוקת זה בגלל שהוא שובר את הדימוי הערבי הרגיל והופך אותו למורכב יותר. כילד גדלתי עם דמויות של ערבים ומוסלמים כנבלים, כפי שהם מופיעים בסרטים אמריקניים. ולמרות זאת, בניגוד ל'הילד מגן עדן', הסרטים הללו הופצו בבתי קולנוע בכל רחבי המזרח התיכון, אפילו במצרים".
סאלח אולי מאוכזב אבל לא מופתע. זו לא הפעם הראשונה שהוא מסתבך עם השלטונות במצרים. כבמאי קליפים צעיר שחי ופועל באירופה, החליט לשהות תקופה במולדת אביו ב-2010, ושם עלה בראשו הרעיון המוזר לכתוב תסריט למותחן פוליטי המתרחש על רקע מהפכה במדינה. תרחיש בלתי נתפס תחת שלטון מובארק של אותם הימים. סאלח קיבל השראה מסיפורו של המיליונר רב ההשפעה הישאם טלאט מוסטפה, שנמצא אשם ברצח המאהבת שלו. אבל אפילו הוא לא תיאר לעצמו ששנה לאחר מכן, ממשל מובארק ייפול על רקע האביב הערבי ומחאות הציבור המצרי. אלו היו הנסיבות מאחורי The Nile Hilton Incident שיצא ב-2017 (בכיכובו של פארס פארס, שחקן הבית של סאלח), ולא ממש מצא חן בעיני הממשל בקהיר, מה שסימן כבר אז את סאלח בתור "טראבל מייקר".
6 צפייה בגלריה
"הסרט נתפס כפוליטי ושנוי במחלוקת זה בגלל שהוא שובר את הדימוי הערבי הרגיל". סומן כטראבלמייקר. מתוך "הילד מגן עדן"
"בזמנו התסריט נראה לי כל כך גרוע, פשוט כי הוא הרגיש לא אמין", נזכר סאלח, "ולמרות זאת, חשבתי לעצמי מה יקרה אם אהיה מוכן לקחת סיכון ולספר את הסיפור הזה מבלי לחשוב מה יהיו ההשלכות. התלבטתי איזה סוג של קולנוען אני. האם אני מוכן לתקוף את השיטה, או האם אני אחד מאותם היוצרים שעושים סרטים בלי לחשוב על ההיבטים הפוליטיים שלהם. לכאורה לא מדובר בסרט פוליטי, כי לגיבור לא אכפת מפוליטיקה, הוא רק מנסה לשרוד במאבק שלו מול הרשויות המושחתות כשברקע המציאות משתנה. כתבתי את הסיפור כמו תסריט למותחן אפל, ואז פתאום המהפכה פרצה, ובגלל זה לא יכולתי לצלם את הסרט במצרים".
בעקבות התנכלות הרשויות המקומיות, ההפקה של The Nile Hilton Incident נאלצה לנדוד למרוקו. מאז הוא נחשב עדיין כפרסונה נון גרטה במצרים, וכך גם במקרה של "הילד מגן עדן", לא עלה בידיו להתמקם בקהיר, והצילומים נעשו באיסטנבול, כשמסגד סולימן משמש כלוקיישן חלופי למתחמם הקמפוס של אל-אזהר.
גם אפשרויות הליהוק הוגבלו בהתאם. סאלח לא יכל להציע תפקידים לשחקנים מצריים ופנה לאחרים בעולם הערבי, ובאופן לא מפתיע למגזר הערבי בישראל. "הילד מגן עדן" מעוטר בשניים מגדולי השחקנים החיים בישראל כיום: מכרם חורי מגלם את שייח נאג'ם העיוור, ההגון מבין שלושת המועמדים למשרת האימאם. מוחמד בכרי מופיע בתפקיד הגנרל אל-סרקן, העומד בראש שירותי הבטחון של הנשיא א-סיסי. "הם השחקנים הטובים בדורם. הם באמת יוצאי דופן. הייתי בר מזל, זה היה חלום לעבוד איתם", אומר סאלח. "הם גם מאוד אמיצים. ידעתי שלא אוכל ללהק שחקנים מצריים. לא רציתי לדאוג לביטחון האישי שלהם, וגם לא התכוונתי לצנזר את עצמי. בסך הכול רציתי להיות במאי שנאמן ליצירתו".
6 צפייה בגלריה
"ידעתי שלא אוכל ללהק שחקנים מצריים. לא רציתי לדאוג לביטחון האישי שלהם, וגם לא התכוונתי לצנזר את עצמי". (משמאל) תאופיק ברהום, טאריק סלאח ופארס פארס
(צילום: AFP)
עם כל הכבוד לחורי ומוחמד בכרי, וכן פארס פארס השבדי ממוצא לבנוני, מי שגונב את ההצגה בסרט הוא השחקן הפלסטיני תאופיק ברהום, שמגלם את הגיבור אדהם. "לא הכרתי אותו אישית, אבל הייתה לי תמונה שלו כאפשרות ליהוק, והפנים שלו משכו אותי. הוא דומה מאוד לאבא שלי כשהיה צעיר. החיבור היה מאוד אישי", מספר סאלח, ונזכר שהקשר בין השניים הגיע במקרה במהלך צילומים של פרויקט אחר, כשאחד מאנשי הצוות סיפר לו שהתרשם מאוד מההופעה של ברהום בהפקה של טרנס מאליק ("דרך הרוח"), ושכנע אותו להציע לו את התפקיד. סאלח מספר כי ברהום עצמו הגיב בהססנות למרות שאהב את התסריט. "הוא אמר שכדאי שאעשה לו מבחן קבלה לפני שאני מקבל החלטה, אבל אמרתי לו שאין צורך. הוא התחנן ואמר שהוא ירגיש יותר בנוח אם אבחן אותו. אבל אמרתי 'אני רוצה אותך לתפקיד'".
זה מזכיר את היחסים בסרט בין הגיבור התמים, למפעיל שלו, שלוחץ עליו לעמוד לשירותו
"ההתנהלות התפתחה ממש כמו הקשר שמתפתח בין אדהם למפעיל שלו איברהים. הוא מצדו חשב שהוא לא האדם הנכון, אבל אני הייתי בטוח שהוא יכול לעשות את זה. אני מאוד מעריך אותו".
סאלח מוסיף כי כמו ברהום, יליד הכפר עין רפא הסמוך לירושלים שמזדהה כפלסטיני, מחזיק באזרחות ישראלית ומופיע בהפקות בינלאומיות, גם הוא מתכחש לנטייה לתייג מישהו לפי זהות לאומית. "אני רואה את עצמי בו. גם אני כמותו, דמות היברידית. אני הסיוט של הנאצים, הפשיסטים וכל הימין הקיצוני, כי אני לא חלק משבט. אי אפשר לתייג אותי", הוא קובע, "אני שונא לאומנות. אני חושב שזו בדיחה דפוקה. כולם מצהירים עד שהם גאים להיות ישראלים או מתגאים להיות שבדים, אבל במה לעזאזל אתם גאים כל כך? זה הכול תלוי מקרה. יתכן שנולדת לתוך חברה עשירה. האם זה משהו להתגאות בו? אולי אתה צריך להתבייש אם לא הצלחת לנצל את הפריבילגיות שלך באופן אישי. זה עולם חדש. אני לא מוכן שידחפו אותי בתוך קופסה. הסיבה שתנועות הימין בלחץ בכל העולם זה בגלל שהם נואשים, הרעיונות שלהם מאבדים תוקף. אני מכיר את זה גם מהעולם המוסלמי. כשאתה מתבונן כל הזמן בעבר, אתה לא נע קדימה לעתיד. זה מבוי סתום. אתה חייב להביט קדימה. הבנות שלי בלונדיניות ובהירות, אבל סבא שלהם ממצרים. מה לעזאזל מישהו יכול לעשות בנוגע לזה? הם כבר הפסידו, וזה מאוחד מדי בשבילם. זו כנראה ההצהרה הפוליטית היחידה שיש לי".
6 צפייה בגלריה
"אני שונא לאומנות. אני חושב שזו בדיחה דפוקה". טאריק סאלח
(Vianney Le Caer/Invision/AP)
ובכל זאת, אתה חוזר שוב ושוב למצרים, המולדת של משפחת אביך
"בשבילי לאומיות זה עניין דפוק, אבל יש לי אהבה אדירה למקומות מסוימים בעולם. אני אוהב את קהיר, אלכסנדריה, שטוקהולם, ניו יורק. יש להן אישיות משל עצמן. למשל, שטוקהולם היא עיר שמתחננת שתאהב אותה, היא זקוקה לאהבת אחרים. במקרה של ניו יורק, היא לא שמה זין מה אחרים חושבים. וכך גם קהיר. אז הלכתי לקהיר, חטפתי שלשול ויצאתי לקנות נייר טואלט. ואף אחד לא מתייחס אלי. אני לא עושה רושם על אף אחד בתור תייר. זו עיר עצומה ומבחינתה אתה יכול ללכת להזדיין, אם זה לא מוצא חן בעיניך. אף אחד לא מודע לקיומך גם ככה. זו הדרך שבה העיר עובדת".
אבל גם כאינדיבידואל חופשי, סאלח שמתגורר דרך קבע בשטוקהולם ומגיח בניו יורק, לוס אנג'לס וערים שונות ברחבי העולם בהתאם לצרכים המקצועיים, מוצא עצמו בשנים האחרונות במצוקה באירועי קולנוע בינלאומיים - ובראש ובראשונה בפסטיבל בקאן, במיוחד מאז 2013 עת זכתה בפרס דקל הזהב הדרמה הלסבית "כחול הוא הצבע החם ביותר" של עבדלטיף קשיש. הלהיט I Follow Rivers של הזמרת ליקה ליי, שהיה שיר הנושא של הסרט, הפך מאז להמנון הרשמי של קאן ומתנגן עד היום בכל מסיבה בעיר. השיר הזה מעורר אצל סאלח תחושות נוסטלגיה אך גם טראומה מהזוגיות שחלק עם כוכבת הפופ השבדית, ועבורה ביים את הקליפ לאותו שיר (בהשתתפות פארס פארס כשחקן). הוא מודה שגם היום, בניגוד לתפיסתו הפוליטית-חברתית הפרוגרסיבית, קשה לו שלא להביט לאחור מבחינה אישית בעקבות הצלילים. בחיבה או באכזבה.
"היינו בזוגיות, והפרידה לא הייתה קלה עבורי", הוא מודה, "אז ההמנון הזה מזכיר לי את הסיום של מערכת היחסים שלנו, שהייתה מלאת תשוקה, וגם פורה מבחינה מקצועית כי עבדנו יחד. אחרי שנפרדנו, הייתי צריך לקבל את זה. היא גאונה ומדהימה. אבל הייתי צריך להשלים עם זה, וזה לא היה קל. זה לא שאתה פשוט שוכח. זה לא עובד ככה. ומאז, בכל מקום שאני הולך בקאן, מרוקו ואפילו איסטנבול, השיר הזה מתנגן ומזכיר לי שאני לא יכול להתעלם מזה יותר. אלוהים מענה אותי עם השיר הזה. זה סוג של עונש".
