1999 הייתה שנה מדהימה לקולנוע. פול תומאס אנדרסון צלל לנפשותיהם הדואבות והכמהות של גיבוריו ב"מגנוליה", ג'ים קארי הפך לאנדי קאופמן ב"איש על הירח", ספייק ג'ונז חיבק את האבסורד ב"להיות ג'ון מלקוביץ'", סם מנדז ואלן בול פירקו את המשפחה האמריקנית הפרברית ב"אמריקן ביוטי", מ.נייט שאמאלן הפציץ עם הטוויסט המושלם ב"החוש השישי", "פרויקט המכשפה מבלייר" המציא את ז'אנר ה-Found Footage, וב"מועדון קרב" דיוויד פינצ'ר העניק לצופיו טריפ ציני מבריק בתוך עולם קפיטליסטי שאיבד את שפיותו.
רגע לפני תום המילניום ובואו של אחד חדש, כאילו מתוך חשש שעוד רגע הכל ייגמר וצריך לתת את כל מה שיש, הקולנוע האמריקני הלך עד הסוף והציג תוצרת מגוונת ונועזת של סרטים כבירים, מבחר לא הומוגני בעליל של יצירות בלתי נשכחות. אולם ממרחק 22 שנים, יש סרט אחד שעולה ומתבלט מבין כל היצירות המפעימות הללו בכל הנוגע למעמדו התרבותי והשפעתו העזה. רוצים לדעת יותר? בבקשה, קחו את הגלולה האדומה, ובואו נרד במורד מחילת הארנב.
הזמן הנזיל
השבוע, 18 שנה לאחר שיצא "מטריקס: רבולושנס", החלק השלישי בטרילוגיית סרטי "מטריקס" של האחיות לאנה ולילי ווצ'אוסקי (אז הן עוד הזדהו כאחים לארי ואנדי ווצ'אוסקי), עלה על המסכים בישראל ובעולם "מטריקס: התחייה" - החלק רביעי בסדרת הסרטים, הפעם בבימויה של לאנה בלבד. הביקורות עליו נאות למדי, עם מחמאות לגישת המטא המבדרת של הסרט החדש והרומנטיקה הלא מתנצלת שלו, וכמובן, גם התרפקות על הערך הנוסטלגי שטבוע בו מתוקף היותו המשכון מאוחר לקלאסיקה ז'אנרית אהובה. אבל לצד המחמאות הללו, חלק הארי של הביקורות מביעות אכזבה, מסויגת יותר או פחות, מכך ש"מטריקס: התחייה" איננו "מטריקס" הראשון. מסכן, זו לא אשמתו. הברק לא מכה פעמיים, מה לעשות.
"מטריקס: התחייה" - טריילר
בואו נתחיל עם קביעה אחת פשוטה: "מטריקס" היה ונותר גיים-צ'יינג'ר, סרט שהפך לתופעת תרבות, השפיע משמעותית על הז'אנר שלו ועל הקולנוע בכלל, וברבות השנים, התגלה כרואה את הנולד - וביותר מאופן אחד. במונחים של היום, הצלחתו הקופתית בזמן אמת - יותר מ-463 מיליון דולר על תקציב של 63 מיליון בלבד - היא מרשימה, אבל לא עוצרת נשימה. אולם כשמשקללים גם את הצלחתו במסכים הביתיים - הסרט הפך לראשון שמכר יותר ממיליון עותקי DVD – ניתן להתחיל ולהבין את מעמדו הפולחני ואת האימפקט הגדול שלו על התעשייה.
את העדות הברורה והמיידית לאימפקט הזה תמצאו בבשורה הטכנולוגית שהגיעה עם "מטריקס". הרי כמה עוד סרטים יכולים להתגאות בעובדה שהפכו אפקט ממוחשב לכה אייקוני, עד שצירוף המילים המתאר אותו הפך לשגור גם מחוץ לעגה המקצועית? כי "מטריקס" עשה זאת עם ה-Bullet Time שלו, "זמן קליע", ורובכם יודעים בדיוק במה מדובר.
הסצנה המפורסמת הזו, שבה ניאו (קיאנו ריבס) מכופף את גופו לאחור כדי לחמוק מקליעים הנורים לעברו, מתוארת בהילוך סופר-איטי - אלא שהוושאוסקיות, בחסות האפקטים המיוחדים התקדימיים וזוכי האוסקר שסיפקה להם חברת האפקטים Manex (שכבר לא ממש קיימת), החליטו לחוג סביב ניאו בעודו מבצע את התמרון שלו. לצורך כך הועמדו 120 מצלמות סטילס מסביב לריבס בעודו מבצע את מה שניתן לעשות עם הגוף האנושי – והיתר התווסף מאוחר יותר, בתהליך העבודה על האפקטים הממוחשבים. מאות הצילומים העוקבים שבוצעו על הסט העניקו לסצנה את התנועה החלקה סביב ניאו שאותה ביקשו האחיות ווצ'אוסקי להשיג.
בראיונות שונים, נקב האחראי על האפקטים המיוחדים ב"מטריקס", ג'ון גייטה, בכמה ממקורות ההשראה שלו, ביניהם קלאסיקת האנימה האגדית "אקירה", והקליפים של הבמאי מישל גונדרי. אולם "זמן הקליע" מעולם לא נעשה עד אז באופן המיטבי, החלוצי, שראינו ב"מטריקס" - ובאופן כמעט מיידי, הוא נטמע בתרבות הפופולרית. לא רק ברמת השימוש שעשו בטכניקה סרטים ז'אנריים שהגיעו אחרי "מטריקס", אלא גם ברמת השימוש שנעשה בו בעולם השיווק הפרסום - וכמובן בשלל המחוות והפארודיות להן זכה האפקט, רבים מכדי לספור.
היום, 22 שנים אחרי שיצא "מטריקס" ובעקבות מיליון ומשהו השימושים ב-Bullet Time שנעשו מאז, האפקט כבר הפך לסוג של קוד רטרו. כשאתה צופה בו אתה מודע לשימושים הקודמים שנעשו בו, ומבין שבדיוק לרפרנס הספציפי הזה מכווינים אותך. הנה, תראו, גם אנחנו צפינו ב"מטריקס". אולם בזמן אמת, זמן הקליע הפיל את לסתותיהם של מי שצפו בו - ולא רק הוא. חלק גדול מהאפקטים הממוחשבים של "מטריקס" מחזיקים נפלא עד היום, למרות שיש מי שיטען אחרת בפניכם, והם הופכים למרשימים פי כמה כשנזכרים בתקציב הצנוע של הסרט. ל"מלחמת הכוכבים: אימת הפנטום", שיצא גם הוא ב-1999 והתפאר ביותר אפקטים ממוחשבים מכל סרט שיצא לפניו, נלוותה תחושה מלאכותית, סינתטית, שרק התעצמה בהשוואה לשימוש המוגבל יותר, והמעוגן יותר בריאליזם, שעשה "מטריקס" באפקטים הממוחשבים.
וכנראה שגם האקדמיה חשבה כך, מפני ש"מטריקס" ניצח את "פנטום" בשלושת קטגוריות פרסי האוסקר להם היה מועמד - אפקטים ויזואליים, הסאונד הטוב ביותר ועריכת הסאונד הטובה ביותר, ואף הוסיף זכייה בקטגוריית העריכה הטובה ביותר, ארבעה אוסקרים בסך הכל. במקרה הזה, ועם כחצי מהתקציב שעמד לרשות ג'ורג' לוקאס ב"אימת הפאנטום", דוד בהחלט ניצח את גוליית.
אני בועט, משמע אני קיים
אבל החותם שהותירו האפקטים הממוחשבים של "מטריקס", משמעותי ככל שיהיה, מתגמד אל מול ההשפעה המהותית של הסרט על קולנוע האקשן, אותה ניתן לצמצם לשני ערוצים עיקריים: הסרט פרץ בבעיטת קונג פו את הדלת לקולנוע האסייתי, ובמקביל גרם להוליווד להבין שסרטי אקשן-מד"ב לא חייבים להיות מטומטמים.
בואו נתעכב קודם על הקביעה השנייה, ונתחיל מרשימה קצרה של סרטי הז'אנר שיצאו את שערי הוליווד ב-1998, שנה לפני ש"מטריקס" עלה על המסכים: "ארמגדון" ו"פגיעה קטלנית" תיארו שניהם את ההתרחשות האבסורדית של צוותים שיוצאים לחלל על מנת להשמיד אסטרואיד הנמצא בדרכו אל כדור הארץ; "אבודים בחלל" עסק בדרכו הדהויה ונעדרת הסאבטקסט בהרפתקאות משפחה בחלל; "חייל קטלני" המטופש עקב אחרי חייל-על בכיכובו של קורט ראסל שהופך למגינם של חבורת פליטים בפלנטה מרוחקת, ועל "גודזילה" הבלתי-צפי של הבמאי רולנד אמריך עדיף שבכלל לא נדסקס פה.
כל הסרטים הללו, ורבים מסרטי הז'אנר הקודמים שיצאו מהוליווד במהלך שנות ה-90, התאפיינו בשעבוד לציפיות של הקהל מסרטי ז'אנר - אקשן ופיצוצים, עלילות ישירות ופשוטות ככל האפשר, ריגושי פופקורן מתבקשים. אבל "מטריקס" ביקש לעשות משהו אחר: לחתן בין הריגושים המתבקשים הללו, שהסרט עדיין מספק מלוא החופן, ובין רעיונות פילוסופיים מהסוג שעד אז היה נדיר למצוא בסרטי ז'אנר האקשן-מד"ב. בין סצנת פעולה עוצרת נשימה אחת לשנייה, הוואצ'אוסקיות ביקשו לדון בסוגיות של בחירה חופשית, הגדרה עצמית, החיים כסימולקרה וערכה הסובייקטיבי של המציאות – לא בדיוק היסודות עליהם נשענו סרטי אקשן מד"ביים מיינסטרימיים עד אז, בלשון המעטה, ולהוציא דוגמאות ספורות.
אמנם עדיין קיימת סוגיית איכות הדיון הפילוסופי שמציע "מטריקס", שלדעת רבים חוטא בפשטנות פסבדו-פילוסופית, אבל אי אפשר להתכחש לעצם הצגת התמות הללו בסרט שבסופו של דבר, מתחת לכל הרעיונות הגדולים, הינו סרט מד"ב-אקשן מן המניין, שמציג בפני צופיו עוד ואריאציה לתבנית "מסע הגיבור" המסורתית: היציאה להרפתקה למרות הספקות, שלב החניכה עם המנטור, והחזרה לעולם הרגיל, האמיתי, עם הכלים לנצח את המכשולים הניצבים בפניו (ופה בעצם טמון שורש המשחק המרתק של "מטריקס", ב"אמיתי" הזה).
במילים אחרות: האחיות ווצ'אוסקי הכניסו את אפלטון ודקארט לז'אנר שזמן קצר קודם לכן עוד ראה את ברוס וויליס קודח באדמת אסטרואיד השועט בחלל, כנגד כל טיפה של היגיון בסיסי, והשפיעו באופן מהותי על התוצרת הז'אנרית שבאה לאחר מכן. בעשור הראשון של המילניום החדש, אחרי ש"מטריקס" יצא, ראה הז'אנר יצירות מד"ב שסירבו להסתפק בליטרת האקשן והאפקטים הפשטנית של קודמיהם. "דו"ח מיוחד", "מחוז 9", "התחלה" - "מטריקס" המחיש שסרטי הז'אנר יכולים לשאוף ליותר, צריכים לשאוף ליותר, וחשוב מכך, שיהיה קהל שיגמא בשקיקה את מה שיש להם לתת.
ועכשיו הגענו לקונג פו. האחיות ווצ'אוסקי לא היו הראשונות להציג את תרבות הוושיה הסינית לקהל המערבי. ברוס לי עשה זאת בשנות ה-70, ואת הדגל המשיכו לשאת בשנות ה-80 וה-90 כוכבי אקשן כמו ג'קי צ'אן וז'אן קלוד ואן דאם. אולם הפופולריות של צ'אן, ג'ט לי וכוכבי אמנויות לחימה סיניים אחרים הייתה מצומצמת במערב, ו-ואן דאם לא הפך למגה-סטאר שיישא עמו את הבשורה גם לסרטי המיינסטרים הז'אנריים. אלו, מצדם, נשאו במהלך שנות ה-90 את תווי ההיכר של התקופה – אקשן פירוטכני, עמוס אפקטים מיוחדים וגדול מימדים מעדות מייקל ביי ("הפריצה לאלקטרז") ורולנד אמריך ("היום השלישי", "סטארגייט", "גודזילה").
אבל הוואצ'אוסקיות לא גדלו על סרטיהם של ביי ואמריך, אלא על סרטיהם המוקדמים של ברוס לי, ג'קי צ'אן ואשף האקשן ההונג קונגי ג'ון וו, ולבד מכך צרכו תועפות של רומנים גראפיים ויצירות אנימה. השפעתן של יצירות כמו "אקירה" (1988) ו"הרוח במעטפת" (1995) מצאה את דרכה ל"מטריקס" בשלל אופנים, המתבטאים במאפיינים הסייברפאנקיים של הסרט. כך גם אהבתן של האחיות לסרטי הקונג פו, שהפכה את סצנות הקרב בסרט למשהו שהקהל המערבי טרם ראה קודם לכן בסרטי הז'אנר.
כדי לעשות זאת, האחיות ווצ'אוסקי הביאו את אחד מאנשי המפתח של הקונג פו הקולנועי לדורותיו – הבמאי והכוריאוגרף האגדי יואן וו-פינג, שעבודתו בסרט הקונג פו המופלא Fist Of Legend מ-1994 הרשימה אותן במיוחד (שם תפקד ככוריאוגרף הקרבות בלבד; צפו ב-Iron Monkey ו-Drunken Master האדירים שביים בעצמו, אם תרצו לראות תצוגת תכלית של עבודתו).
כדרכו, וו-פינג עיצב את קרבות הקונג פו של "מטריקס" בקפדנות יתרה. הוא העניק להם איכות קולחת, כמעט בלטית, ומין אינטימיות שכזו שאופיינית לקרבות אחד על אחד, שלא ממש נראתה בסרטי אקשן-מד"ב ההוליוודיים הגדולים של התקופה. הצופה המערבי, מצדו, חווה את החיבור של "מטריקס" עם קולנוע הקונג פו - ולא פחות חשוב מכך, עם המיתולוגיה הענפה, המיסטית, של הוושייה - כגילוי, דלת שנפתחת לעולמות חדשים ומבטיחים. השידוך, במילים אחרות, היה מוצלח ביותר.
בהטמעתן ב"מטריקס" את תרבות הקונג פו וה-Gun Fu (כוריאוגרפיה מורכבת של קרבות ירי), ששכלל ג'ון וו בסרטים כמו The Killer (1989) ו-Hard Boiled (1992) – הביאו האחיות ווצ'אוסקי בשורה של ממש לקולנוע הז'אנרי האמריקני. החזון האקלקטי שלהן – יחד עם ההצלחה של סרטים שיצאו בסמוך ל"מטריקס", כמו "שעת שיא" (1998) ו"נמר דרקון" (2000, שגם עבורו עיצב יואן וו-פינג את סצנות האקשן) - פרץ את הדרך לסרטים כמו "קיל ביל" (2003) של טרנטינו, והשפיע על רבים מסרטי האקשן שהופיעו במהלך צמד העשורים האחרונים. קיאנו ריבס, יש לשער, לא הגיע לסט של סרטי "ג'ון וויק" כשהוא נעדר ניסיון באמנויות לחימה.
הו, בורות מבורכת!
ישנם אופנים רבים נוספים שבהם השפיע "מטריקס" על תרבות הפופ, כולל הסטייל המובחן של הסרט, שהתיך את הסייברפאנק עם מאפיינים גותיים, והפך למשפיע מאוד גם בזירת האופנה העולמית וגם ברמת האימפקט שלו על סרטים אחרים (הציצו בסרטי "מלחמת האופל", אם אתם זקוקים לדוגמה מובהקת). ועוד לא התחלנו בכלל לדבר על קריאתו של הסרט כטקסט על נזילות מגדרית, אלגוריה קווירית - פרשנות שכמובן זוכה לחיזוק מתוקף הפיכתן של האחים וואצ'אוסקי לאחיות וואצ'אוסקי, שנים אחרי שיצא הסרט.
אבל בחלוף 22 שנה מעלייתו על האקרנים, הדבר המרתק ביותר בקשר ל"מטריקס" הוא האופן שבו התמה המרכזית שלו, זו שהיוותה את נקודת המוצא העלילתית של הסרט, הפכה לתפיסת המציאות של כל כך הרבה אנשים. בעולם של שלהי 2021, אחרי שני עשורים שבהם האינטרנט שינה כליל את פני החברה והתרבות האנושית, ואחרי שנתיים של מגפה גלובלית שממשיכה לשנות אותן, הרעיון המנחה של "מטריקס" שריר ורלוונטי מאי פעם.
בואו ניתן למורפיאוס (לורנס פישבורן) לנסח זאת עבורנו, כפי שעשה בסרט: "המטריקס נמצא בכל מקום. הוא סביבנו. הוא העולם שמכסה את עיניך כדי להסתיר ממך את האמת. כלא למוחך". הסנטימנט הזה - האם אני חי במציאות שהונדסה עבורי, כדי לנסוך בי את השלווה הנחוצה לכך שאהיה עבד יעיל? כדי לסמא אותי לאמת? האם אני חי בכלא שאליו אינני מודע? - תפס אחיזה בשנים האחרונות. תיאוריות קונספירציה מזן Qanon, כמו גם הוויכוח המסלים בדבר החיסונים וההתמודדות עם מגפת הקורונה, מהדהדות את הסנטימנט הזה ומשקפות את הקונפליקט המובנה בו: מה היא האמת? כיצד אזהה אותה? ואולי הכי חשוב: האם אבחר לאמץ אותה ולהישאר באשליה המנחמת, או לצאת לחיים האמיתיים, הכואבים, הבלתי צפויים?
רוב האנשים, כפי שסיפר מורפיאוס לניאו בסרט, עדיין אינם מוכנים להתנתק מהמכונה שניזונה מהם ובתמורה, מעניקה להם את האשליה המנחמת הזאת. רוב אנשים עדיין אינם מוכנים לאמת, תהא זו אשר תהא. המראה שמציב "מטריקס" בפני צופיו הופכת לקונפליקט חריף ורלוונטי כאשר כל אחד מהם מכוון אותה לחייו ולתועפות הדברים שמהם הוא מתעלם, שאותם הוא קובר עמוק בתודעתו כדי לא להשתגע.
בסופו של דבר, רגע מינורי אחד מ"מטריקס" מבהיר את הנתיב בו נבחר רובנו - הרגע שבו סייפר (ג'ו פנטוליאנו) מסביר מדוע הוא מבכר להישאר בתוך האשליה של המטריקס. "אני יודע שהסטייק הזה לא קיים", הוא אומר לניאו בעודו לועס בהנאה סטייק מובחר, "אני יודע כשכשאני שם אותו בפי, המטריקס אומר למוחי שזה עסיסי וטעים. אחרי תשע שנים, אתה יודע מה הבנתי? בורות היא ברכה".
וזה כנראה מה שיישאר מ"מטריקס" גם בעתיד, שנים אחרי שידעכו הדי השפעתו הברורה על הקולנוע והתרבות. בדרכו הפופית, היומרנית והמבדרת, הסרט מזקק אמת אחת פשוטה ועגומה: כשניצבת בפנינו הבחירה בין בורות מאושרת לגילוי מטלטל, רובנו נבחר בבורות. "אם היית אומר לנו את האמת", מסנן סייפר אל מול מורפיאוס חסר ההכרה בסצנה אחרת, "היינו אומרים לך לדחוף את הגלולה האדומה הזו ישר לתוך התחת שלך". 22 שנים אחרי "מטריקס", בתקופה בה המושג "אמת" ירד לחלוטין מנכסיו, כנראה שכך גם אתם הייתם עושים.
