גילי בר הלל סמו יודעת דבר או שניים על רבי מכר. היא בילתה כמעט עשור בלתרגם את סדרת ספרי הנוער המצליחה ביותר בכל הזמנים – "הארי פוטר" - ששבעת הספרים המרכיבים אותה נמכרו ברחבי העולם במאות מיליוני עותקים. היא גם ערכה את ספרי הילדים בהוצאת "כתר" והייתה הרוח החיה מאחורי הוצאת ספרי הנוער "גרף צעיר", שפרסמה את הסדרה המצליחה "פרסי ג'קסון והאולימפיים". ולמרות זאת, תשע שנים אחרי שהקימה הוצאת ספרים משלה, בר-הלל סמו יכולה לומר בבטחה שאין קשר בין הצלחה מסחרית לספרי הנוער שהיא מוציאה לאור. "אין לי פה אף רב מכר מטורף", היא אומרת בחיוך מאחורי שולחן הכתיבה בחנות ברחוב שינקין בתל אביב - חדרון קטן ועליז שממנו היא מנצחת על הוואן-וומן-שואו שלה - הוצאת "עוץ".
"אני לא מוציאה ספרים בשביל לעשות את המכה, ובכנות, אני לא חושבת שיש ספרים היום שעושים את המכה", היא מסבירה. "מי שרוצה לעשות את המכה לא צריך למכור ספרים. אם תעבור בסטימצקי ובצומת ספרים פה מעבר לפינה, אתה תראה את זה בחלונות הראווה - הכול מלא בצעצועים ומשחקי לוח. כל מוצר בעולם רק לא ספרים. זה לא שאני מפזרת כסף בלי חשבון. אני מוציאה כמויות מאוד קטנות של ספרים ונזהרת, ובמקביל אני מטפחת קהל קבוע - 'מועדון קוראים', אפשר לומר - שאני יכולה פחות או יותר לסמוך עליהם בכמות מינימום של כל כותר שאמכור".
אז למה היא בכל זאת מוציאה ספרים? כי היא אוהבת אותם. "'עוץ' היא הוצאה שהקמתי כדי שאוכל להוציא לאור את כל הספרים, ובעיקר את כל הסופרות, שאני חושבת שחובה לקרוא, שמישהו צריך לתרגם", היא מסבירה. ואכן, בהוצאת "עוץ" רואים אור ספרים שבר הלל-סמו ממש אוהבת - החל בשמונת ספרי ההמשך של "הקוסם מארץ עוץ" שלא תורגמו לעברית עד שהיא החליטה לעשות זאת, דרך הסופרת המעוטרת פרנסס הרדינג שאיכשהו התפספסה להוצאות הספרים הגדולות בישראל, וכלה בפרויקט הקרוב ביותר ללבה - ספריה של הסופרת הבריטית האהובה עליה, דיאנה ווין ג'ונס. המוכר שבספריה הוא "הטירה הנעה" שעובד לסרט אנימציה יפני מצליח של היוצר המוערך הייאו מיאזאקי.
הסיפור של בר הלל-סמו ושל ג'ונס, שהלכה לעולמה בשנת 2011 אחרי מאבק ממושך בסרטן הריאה, מתחיל בספריית הקונסוליה הבריטית בירושלים. "נולדתי בירושלים לאמא אקדמאית שהייתה נוסעת כל כמה שנים לשנת שבתון, אז יצא לי ללמוד בבתי ספר באנגליה ובארצות הברית", היא מספרת. "למדתי לקרוא אנגלית בגן חובה, וכשחזרתי ארצה בכיתה א' כבר הייתי תולעת ספרים, אך בארץ הייתה בעיה של אספקת ספרים. אמא שלי עשתה לי מנוי לספריה של הקונסוליה הבריטית, אליה יכולתי ללכת לבד ברגל, ואני חושבת שקראתי שם את כל מדור הנוער.
"אחת הסופרות שגיליתי בגיל 7 הייתה דיאנה ווין ג'ונס. עוד לא עקבתי אחרי שמות של סופרים, רק ידעתי שאני רוצה עוד כזה. בהמשך, כשכבר ידעתי שמדובר בסופרת שאני ממש אוהבת, בכל פעם שליוויתי את אמא שלי לאיזושהי ארץ דוברת אנגלית, בכל חנות ספרים ובכל ספרייה הייתי מחפשת ספרים של ג'ונס. בזמנו עוד לא הכירו אותה כל כך גם במדינות דוברות אנגלית, היא הייתה מין סוד שמור ליודעי ח"ן, והעניין של לרדוף אחרי הספרים שלה הפך להיות חלק גדול מחוויית הקריאה שלי".
עם הזמן, הילדה שרדפה אחרי ספריה של הסופרת הכמעט-אנונימית בשנות ה-80, הפכה לאחת המתרגמות ועורכות ספרי הנוער המוכרות בישראל. "חוקרת הספרות פארה מנדלסון כתבה ספר על ספריה של ווין ג'ונס, והדגישה שהילדים שגדלו על הספרים שלה אחראים על ההצלחה המאוחרת שלה", מסבירה בר הלל-סמו. "אותם ילדים שהוקסמו מהסיפורים שלה גדלו להיות מבקרי ספרות וסופרים. אפשר לומר שג'ונס גידלה דור של סופרים. המון סופרי פנטזיה, בהם ניל גיימן, מונים אותה כדמות שהשפיעה על יצירותיהם". כך גם בארץ, הילדה שקראה את ג'ונס הפכה למתרגמת שמחליטה אלו מספריה יתורגמו לעברית.
"שנים הייתי ברשימת התפוצה באינטרנט של חובבי דיאנה ווין ג'ונס, שכללה שניים או שלושה אנשים שהכירו אותה אישית וארגנו מפגש מעריצים. נסעתי במיוחד לאנגליה עם בעלי ועם הבת שלי שהייתה אז תינוקת, כשכל מטרת הנסיעה הייתה לפגוש אותה".
ואיך היה לפגוש אותה בתור ילדה שגדלה על הספרים שלה?
"היה בזה משהו כמעט אנטי-קליימטי. כל כך התרגשתי וטסתי במיוחד, ואז הגענו לפאב בבריסטול והיא פשוט ישבה שם. וזהו. לא היו הקדמות, היא פשוט ישבה בפאב השכונתי שלה ליד הקבוצה הקבועה של אותו יום שצופה בכדורגל בטלוויזיה. הייתי כל כך מובכת מהמעמד שאני חושבת שרוב הזמן לא פציתי את פי ולא דיברתי איתה. אחר כך אמרתי לעצמי 'מטומטמת בשביל מה באתי'".
בפעם הבאה שבה היא טסה למפגש שכזה, ג'ונס כבר הייתה חולה מדי כדי לעזוב את ביתה ולברך לשלום את המשתתפים. אחרי מותה ב-2011, הוזמנה בר הלל-סמו לשאת דברים באירוע לזכרה. "הוזמנתי על ידי המשפחה שלה כנציגת המו"לים והמתרגמים הזרים, כי אני באמת חושבת שאני היחידה שהייתה כל כך מעורבת בכנסים ובמפגשי המעריצים שלה. אחר כך סיפרו לי שהמשפחה שלה הייתה צוחקת עליה בגלל המעריצים. הם קראו להם קרסטומניאקים, על שם סדרת הספרים הידועה שלה. אני קרסטומניאקית שהפכה למוציאה לאור".
חלוצה בדלת האחורית
פרויקט התרגום חוצה ההוצאות של ספרי דיאנה ווין ג'ונס, התחיל בחמישה ספרים בהוצאת כתר, שהראשון מביניהם, "חיי קסם" תורגם ב-2003. אחר כך תורגמו עוד שני ספרים שלה בהוצאת "גרף צעיר" שערכה בר הלל-סמו, וכיום מספר הספרים שתורגמו בהוצאת "עוץ" עומד על ארבעה. האחרון, "זמן רוח הרפאים", יצא בימים אלה. "עד היום אני מרגישה כאילו 'הגנבתי' אותה פנימה להוצאות שעבדתי בהן", היא מספרת. "לא כל כך שמו לב שזה קורה, ואז בעיתוי מצוין יצא הסרט 'הטירה הנעה', והצדיק את התרגום של סופרת כמעט אנונימית שהכנסתי בדלת האחורית".
ג'ונס כתבה למעלה מ-30 ספרים במהלך הקריירה שלה. מה מנע בעדה להיות מצליחה?
"מה שמפתיע זה דווקא כמה היא נשארה. רוב הסופרים לא מצליחים. את רוב הסופרים לא זוכרים 30 או 40 שנה אחרי שהם כותבים את הספר שלהם, גם אם הם הצליחו והגיעו לפרסום. המיעוט שבמיעוט נעשים יותר ויותר מפורסמים לאורך זמן.
"היא הצליחה כי הספרים שלה במובנים רבים מלמדים כתיבה ומנתחים את החומרים שמהם מורכבים סיפורים. דוגמה טובה לכך היא ב'טירה הנעה', שם ג'ונס לוקחת תבנית מוכרת של ספרי פנטזיה לנוער שאני קוראת לה 'לשם ובחזרה', והופכת אותה על ראשה. זו תבנית קלאסית של ספרות, שבה ילד מהעולם שלנו שחי באיזשהו מחסור או עוני, יתום בדרך כלל, נסחף בידי מאורע קסמים לעולם פנטסטי, שם הוא עובר הרפתקה מופלאה, מעורב בקרב בין טוב לרע וחוזר הביתה עשיר ומחוזק. אצל ג'ונס, כל דבר שאופייני לתבנית הזו - היא עושה ההיפך. היא לא להמונים, היא לא ג'יי. קיי רולינג".
זו הסיבה שבגללה היא לא הייתה הצלחה מסחרית כמו רולינג?
"זה חלק מהעניין. בתקופות מסוימות בקריירה שלה ג'ונס הייתה מהפכנית באמת. היא הייתה שוברת תבניות בכוונה, מפרקת נוסחאות ומערבבת בין ז'אנרים שלא נהגו לערבב ביניהם. רולינג היא כמעט ההפך מזה, היא הלכה וזיקקה את הנוסחאות והתבניות, וזו גם הגדולה שלה. לרולינג היכולת לייצר נוסטלגיה אינסטנט, ולגרום גם לאנשים שקראו את הספר הראשון בפעם הראשונה להרגיש כאילו הם חוזרים אל משהו מוכר".
כשקראה עליה בארכיון באנגליה, עוד כשחשבה שתכתוב עליה ביוגרפיה, בר הלל-סמו גילתה שהיו מי שלא הבינו את ג'ונס מלכתחילה. "במכתב שהיא קיבלה מעורכת בעלת שם מאוד ידוע בנוגע לספר שלימים נהיה Fire and Hemlock, העורכת לא מבינה את הסיפור. מצד אחד מדובר בספר על ילדה שההורים שלה מתגרשים ומתאהבת בגבר מבוגר ממנה, ומהצד השני מדובר בסיפור על פיות ועל קללות וקסמים. העורכת לא ידעה איך לאכול את זה בשנות ה-80, אז פנטזיה הייתה משהו מאוד מוגדר שמתרחש בעולמות רחוקים. קשה מאוד להיות חלוץ של שינוי ז'אנרי, ואני חושבת שזה מה שהיה איתה. היא הייתה חלוצה, פשוט לא ידעו איך למכור אותה, איך לתייג אותה. לא ידעו על איזה מדף לשים את הספרים שלה".
5 צפייה בגלריה
עטיפת "זמן רוח הרפאים"
(איור עטיפה: אבי כץ, כותרות: אמיתי סנדי, עיצוב סטודיו: דור כהן)
קסמים ומשפחות מפורקות
דיאנה ווין ג'ונס נולדה בשנת 1934 בלונדון לזוג מורים, והייתה הבכורה מבין שלוש אחיות. באינדיפנדנט הבריטי, תיארו את ילדותה כ"משובשת ומופרעת", הן בגלל מלחמת העולם השנייה שפרצה אחרי יום הולדה החמישי, והן בגלל הוריה שתוארו כמתעללים ומזניחים. היא ואחיותיה הצעירות, אורסולה ואיזובל, סבלו מהתעללות רגשית ופיזית מצד הוריהן, נושא שהפך למשמעותי מאוד בספריה שעוסקים - לצד קסם ויקומים מקבילים - במשפחות לא מתפקדות.
כך למשל ב"זמן רוח הרפאים" שנכתב ב-1981 ותורגם כעת בידי יעל אכמון. הסיפור מסופר מנקודת מבטה של מתבגרת שמתעוררת מאסון שאת פשרו היא לא יודעת, ומגלה שהיא רוח רפאים. עם התקדמות העלילה נחשפים עוד ועוד פרטים על חייה ועל נסיבות הפיכתה לרוח בלתי נראית. היא צופה מן הצד על משפחתה המשונה והלא מתפקדת - על אחיותיה הפרועות והמוכשרות, ועל הוריה, מנהלי בית ספר קשוחים ומרוחקים בבית ספר לבנים, שבחלקו האחורי מתנהלים חייהן. דלת ירוקה ומסדרון הם כל מה שעומד בין הבנות להורים, אך נראה שעולם שלם של סודות ודם רע מפריד ביניהם.
"יותר מכל ספר אחר שלה, 'זמן רוח הרפאים' הוא הסיפור הכי דומה לביוגרפיה של ג'ונס", מסבירה בר הלל-סמו. "היא מנתחת שם את היחסים המאוד מורכבים שהיו במשפחה שלה, שלא היו פשוטים בכלל. היו שם שלוש בנות, כל אחת מוכשרת בטירוף, כל אחת עם כישרון לאמנות או מוזיקה, הן מתכסחות אחת עם השנייה אבל בסופו של דבר מוכנות לעשות הכול למען השנייה. יש שם רגשות עזים מאוד שבאים לידי ביטוי גם בספר.
"לג'ונס היה קשה מאוד עם ההורים שלה. היא הייתה מאוד ביקורתית כלפיהם, וזה עולה בספרים שלה שוב ושוב. פעם אחר פעם רואים דמות אם רעילה, שמחלקת את הבנות שלה לפי קטגוריות של יפות וטיפשות או חכמות ומכוערות. מוטיב חוזר בספרים שלה הוא ילדים שמגיעים לשלב שבו הם מבינים שהגרסה שההורים שלהם הציגו להם בנוגע למי הם היא רק דעה. מבחינתה חלק מסיפור ההתבגרות הוא להבין שהם לא חייבים לקבל את התיאור של ההורים. הורים הם רק בני אדם, וההגדרה הזו של מי האחות היפה או החכמה, והדינמיקה שנוצרת במשפחה בעקבות זה, לא חייבת להגדיר אותך לכל החיים. זו הבנה שיש בה הרבה פעמים טינה וכעס".
את חושבת שהורים ירצו שהילדים שלהם ייחשפו לכאלה תכנים? זה רלוונטי היום?
"הורים הם יצורים מאוד משונים, ולפעמים אני חושבת שאנחנו בתקופה של הורות מאוד מגוננת. מה שקורה ב-'זמן רוח הרפאים' לא יכול לקרות בימינו, כי החברה לא מקבלת את זה שההורים יהיו כל כך לא מעורבים ויזניחו את הילדים שלהם. אבל לא רק שזו משפחה יוצאת דופן, אלא שזאת גם תקופה אחרת. השאלה הראשונה על כל ספר שאני מוציאה היא 'לאיזה גיל זה מתאים?' כאילו אפשר למדוד בסרגל את התכונות של הספר.
"ספרות היא רלוונטית כשהיא נוגעת בנשמה, כשהיא מספרת סיפורים שאפשר להזדהות איתם. במקרה של ג'ונס, הספרים שלה לא מתאימים לתבניות הנוקשות של איך משווקים ספר ומה משווקים. היום לכל שלוש שנים מתייחסים כז'אנר עם חוקים נוקשים – עם אורכים מאוד מסוימים של כל פרק וספר בכל קטגוריה. זה מתוך מחשבה התפתחותית שהיא כאילו לטובת הילדים, אבל זה מגביל. וזה הופך כל דבר שלא נכתב לפי הנוסחאות האלה לבלתי מסחרי".
אז את לוקחת את הסיכון.
"אני לא מסוגלת לקבל את זה שספר לא יראה אור כי בחנות לא יודעים על איזה מדף לשים אותו ואני לא מוכנה שהגדרות שיווקיות וצרות ידירו ספרים שיש בהם כל כך הרבה חוכמה ועומק. זה נהיה משעמם כשכותבים רק לפי נוסחאות. זה מוציא את הזיק ואת ההנאה, זה מוציא את האמנות.
"ב'חיי קסם', למשל, שהוא הספר שהכי הושווה להארי פוטר והכי דומה להארי פוטר, יש אחות שמוכנה להקריב את אחיה. שיהרגו אותו, לא אכפת לה. זה אפל וקשה, אבל זה גם 'עובר' אצל ילדים. למבוגרים יותר קשה, הם צריכים לשאול למה התכוון המשורר ומה זה אומר ואיך זה ישפיע. זו גם אחת האמירות של ג'ונס כששאלו אותה למה היא כותבת לילדים. היא אמרה שזה פשוט כי ילדים מבינים, היא לא צריכה להסביר להם".
