עמוס לא אהב נוסטלגיה, הוא בז לזיכרונות ולכל אלה ששוקעים בהם. "אם אתה רוצה להתגעגע, תתגעגע להווה, לרגע הזה שלא יחזור", הוא אמר ואף עשה על זה סרט בשם 'כמה זה נפלא', שבו שני אנשים יושבים על שפת הים ומנסים להיזכר ברגע הזה שבו הם יושבים על שפת הים. בספרים אחרים יש כאלה שזוכרים את מה שעוד יהיה וכאלה שזוכרים את מה שלא היה אף פעם, "לעולם לא אשכח את כל השעות הנפלאות שלא היו לנו", כתב אחד מגיבוריו לאהובתו, איש מהם לא זוכר את מה שהיה.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
לכן עמוס היה מתפלא לשמוע, כל כך הרבה שנים לאחר מותו, עד כמה כל המקומות שבהם חי והסתובב עדיין זוכרים אותו ומתגעגעים אליו. אנשים שמטיילים בגן מאיר, הולכים ברחוב אחד העם, יושבים לשתות קפה בפרישמן פינת בן יהודה, לא יודעים שלפני שנים גם הוא היה שם, אבל המקומות הללו יודעים, כי הוא עדיין נמצא בהם. שולה ראשנים מהבריכה ומכניס אותם לשקית ניילון מלאה במים, שקוע בוויכוח קולני עם חבר, שממרחק הזמן קשה לזהות אותו, וכוס הוודקה שבידו מתרוקנת, מוביל את האופניים הקטנים לאורך הרחוב, עד למכולת, מי הילדה הרוכבת עליהם? שלומציון? רונה? קשה לראות הכל מבעד לשנים, אבל המקומות זוכרים.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
ואולי גם המתים. לפני שנים ישבנו בבית הקברות טרומפלדור, ליד הקבר של אחד העם והכלבה לוסי התרוצצה סביבנו, התרחקה לקבר של ביאליק וחזרה אלינו. הלכתי לשם לפני כמה ימים, ועברתי ליד המצבה של ד"ר רוזנבלום שהיה "מחותמי מגילת העצמאות, עורך ידיעות אחרונות". הוא מת לפני הרבה שנים והנה עדיין חי ועדיין עורך את 'ידיעות אחרונות'. איפה נמצא עכשיו חיים חפר? איפה מגן ברושי? נמרוד אשל? למי לספר על הביקור הזה שלי בבית הקברות? יש עוד חבר אחד בפריז, שלמה זלינגר, ואליו אפשר עדיין לצלצל: "מה נשמע שלמה? איך אתה מרגיש?" לא מזמן הייתה לו תערוכת פיסול, הוא מספר לי, הוא מספר גם על אשתו, על הילדים ובסוף הוא אומר: "את יודעת, אני כל כך מתגעגע לעמוס", וזה בעצם מה שרציתי לשמוע. לדעת שיש עוד מישהו שיכול לומר לי את המשפט הזה, גם אם הוא לא מכיר את הרצל רוזנבלום ואת חיים חפר ואת דב יודקובסקי.
וישנם גם המקומות שזוכרים אותו למרות שלא היה בהם מעולם. ודרכו, לפעמים גם אותי. אני לא הייתי במלטה בדצמבר 1942 ולא ראיתי את אלפי האוניות שעגנו שם וחיכו לפקודה לפלוש לאיטליה, כשמאחוריהם מבצרי העיר ולפניהם הים הפתוח והמוני יונים מחכות יחד איתם. עמוס סיפר לי על זה, אבל גם עמוס לא היה שם, הוא שמע את זה מחברו, דוד אפרתי, שהתגייס בגיל 16 לצבא הבריטי, כי ידע שזה הדבר הנכון לעשות באותו זמן. הזיכרון הזה של מה שצריך היה לעשות ב־1942, עם כל הגעגועים שנצברו אל תוכו במשך השנים, עבר מדוד לעמוס ומעמוס אליי ולא איבד את כוחו ואת עוצמת הגעגועים שלו, גם לא אחרי שדוד כבר מת וגם עמוס. כי יש כל כך הרבה מקומות שזוכרים וימשיכו לזכור גם כשלא יהיה יותר מי שיסתובב בהם ויזכור יחד איתם.
אילו הייתי נותנת לעמוס לקרוא את הקטע הזה, כפי שעשיתי בעבר עם כל מה שכתבתי, הוא היה כנראה אומר: "תעזבי, כל הזכרונות האלה, זה לא מספיק חזק". אבל אולי לא, הרי גם הוא לא החזיק בדעה שלו או לפחות התעלם ממנה, כשנדד בספרו ''בדרך לעין חרוד'' בשבילים חשוכים, מחפש את החברים היחידים שנותרו לו, אלה שזוכרים, אלה שברחו ואינם. "מולדת נשכחת שלי", הוא כתב שם, "עוד אחת מהן, ללא ירח, ללא כוכבים, עם שמיים שחורים מזרזפים על הבוץ שהוא האדמה. עם ריח של מדורות שהגשם כיבה אותן, עם נביחות להקות כלבי הכפרים הרחוקים, עם קריאות הלילה של השומרים שיום אחד נסו על נפשם ורק הם, כמוני, עדיין זוכרים".
***
הספר ''בדרך לעין חרוד'' מתחיל כך:
"חשבתי על השיר היפה הזה, הדרך אל הקבוצה אינה קצרה, אך גם לא ארוכה. עין חרוד, אגב, אינה קבוצה, והייתה בשעתה קיבוץ אחד שלם והיום, לאחר הפילוג שהיה בזמנו, היא שני קיבוצים שלמים. לפי חשבוני, ועם הרבה מזל כמובן, יכולתי להגיע לעין חרוד בשלושה ימים, לכל היותר שבוע".
תל־אביב בספר הזה היא עיר נצורה, חנוקה, ובארץ כולה מתקיים שלטון טוטליטרי אלים. הגיבור, זה שמדבר אלינו בגוף ראשון, מתחבא בביתו, בעליית גג, לא מאמין שיצליח אי פעם לצאת משם. ואם יצליח, לאן ילך? בחוץ שממה, הכל התמוטט. יום אחד הוא שומע ברדיו את קולה של עין חרוד החופשית, מאיזשהו מקום היא משדרת והוא יודע, גם אם העיר נצורה, וברדיו הרשמי אין אף מילה על עין חרוד: "אין לי ברירה אלא ללכת לשם. אם עין חרוד ישנה. שם מקומי".
בדרכו מתל־אביב הנצורה, לעין חרוד החופשית, עובר הגיבור על יד מה שהיה פעם עין החורש ומגלה שהמטעים ישנם אבל כל השאר איננו: "מגדל המים וחדר האוכל, בנייני המשק והמגורים, כולם נטחנו עד עפר". הוא לא שואל מה היה הוא טוחן לעפר דק, "אולי את הכל", אלא אומר לעצמו: "אני אעבור את כל זה. אני אעבור את זה כמו סכין בתוך חמאה. אני לא אשמע כלום. ואני אגיע לעין חרוד ואני אגיע לשם חי ולא מת כי לא המתים יהללוך יה, לא המתים".
בספרים אחרים יש כאלה שזוכרים את מה שעוד יהיה וכאלה שזוכרים את מה שלא היה אף פעם, "לעולם לא אשכח את כל השעות הנפלאות שלא היו לנו", כתב אחד מגיבוריו לאהובתו, איש מהם לא זוכר את מה שהיה
בסופו של דבר הצליח הגיבור שברח מתל־אביב לעבור את החילות הצובאים על הערים, לחלוף על שיירות הטנקים, להתקדם אל מעבר לכפרים ההרוסים ולהגיע לעין חרוד החופשית. ושם, הוא מביט אל העמק, כולו כר דשא מלבלב, שקדיות פורחות, כתמים של כלניות, פרחי אביב ראשונים, ולא רואה דבר.
הקיבוץ עין חרוד שאליו הגיבור הזה היה נחוש להגיע, הוא הזיכרון של תחילת ההתיישבות, של חלוצי גדוד העבודה שהקימו אותו ושל יעקב לוין, אביו של עמוס, שהיה אחד מחלוצי אותו גדוד. לשם עמוס הולך ושם הוא מגלה את העבר ההוא שכבר איננו וגם לא היה מעולם ואת החלומות שנעלמו יחד איתו.
"אין כלום. אני מכיר את המקום ולא ירמו אותי. בחושך אני אגיע הנה בלי מצפן, בלי כוכב, בלי מפה, בלי שום דבר. עין חרוד זה המקום שממנו מתחיל הכל ואני אל ההתחלה יודע להגיע. אבל אין כאן כלום. אינני יודע כמה זמן עמדתי כך. כאשר הפניתי את ראשי אחורנית, חשך העולם.
"אינני יודע אם אני עיוֵר. אני לא שומע יותר קולות ואינני יודע אם אני חירש. אני נזכר בשיר היפה הזה שלמדתי כשהייתי קטן, 'טוב מאוד בעין חרוד'. עכשיו, סוף־סוף, טוב לי. אני בעין חרוד".
אינספור פעמים כבר קראתי את הספר הזה ובכל פעם מחדש מתרחש הנס: עין חרוד הזאת שאיננה וגם אף פעם לא הייתה, מתגלה לאט־לאט בדרך המובילה אליה, בכל פינה, בכל שדה או גבעה, בכל דף של הספר. ועם הספר הזה ועם ספרים אחרים ועם כל מה שלא נכתב בספרים, לא נכנס אליהם, אני משוטטת בגן מאיר, לאורך רחוב פרישמן, עד הקפה שבפינת בן יהודה ודרך בוגרשוב לרחוב אחד העם, שם ביתו הראשון של עמוס, ומשם לסירקין, שם הבית שבו גרנו יחד, ועמוס שכבר איננו, מלווה אותי, אני לא לבד.
לקראת סוף חייו כתב עמוס קינן את 'ספר הייאוש'. ככל שמחלתו גברה כך גם הקטעים הפכו מפורקים ופחות ברורים, וספרו נותר לא גמור. פרסום ראשון של הטקסטים שקינן כתב, רגע לפני שצלל אל נבכי מחלת האלצהיימר
הקדמה למבוא לספר שאולי ייכתב
בראשית לא הייתה, וזה די ברור ומובן מאליו וגם אין צורך לעסוק בזה. מה שבטוח הוא שיש תוכנית לכל, שיש לכל תוכנית, שלכל יש תוכנית. כמו כן ברור ומובן מאליו שמקור התוכנית הוא התוכנית עצמה ושמתוך עצמה היא מתכנתת את עצמה. שום שליח ושום דישות לא גילו את אוזנו של חילזון הארגמן בטרם היה לחילזון הארגמן, שטוב יעשה אם יהיה לחילזון הארגמן. כמו כן ברור ומובן מאליו, ששום ישות ושום תחושה סתומה שאפילו לא הייתה בגדר תחושה, לא גילו לחילזון הארגמן שטוב יעשה אם ישכון בתוך קונכייה וטוב יעשה אם יפתח מתוך עצמו כמן מקדח המפריש חומצה מסוימת שנוסחתה הכימית ניתנת להגדרה, וכך יוכל בעזרת המקדח החומצי לנקוב נקב בקונכייתו של חילזון פלוני או אלמוני, וכך לאכול את בשרו.
כשם ששום ישות או שליח לא ייעצו לטורף לטרוף ואף לא ייעצו לנטרף להיטרף. כשם ששום ישות כנ"ל לא הבטיחה לנטרף את ההבטחה המפורסמת שעל פיה, אם יעמיד מספר ולדות רב ככל האפשר ובתכיפות גדולה ככל האפשר, עדיין המין שלו ישרוד גם לאחר שחלק מהמין הלז יתרום את חלקו בשרשרת המזון של הבריאה. אותו שיווי המשקל המפורסם של הבריאה, שעל פיו מביאים הטורפים פחות צאצאים לעולם כאשר הטרף מידלדל, וזה צידו השני של אותו שיווי המשקל המורה לנטרפים לפרות ולרבות ככל שיטרפו אותם, אף הוא לא נלחש מעולם; לא לטורף ולא לנטרף.
אשר למוות, וזו שאלה מעניינת ומסקרנת, אין הוא הכרחי ואין הוא בלתי הכרחי. המוות, זה של החרקים והצמחים, העצים והתולעים, הנמרים ובני האדם, הכוכבים והאוקיינוסים, אינו תופעה משמעותית או תכליתית יותר מהחיים. אין תכלית או משמעות לחיים כי סופם מוות. אך גם למוות אין משמעות או תכלית לבד מעצם היותו. טענה רווחת בקרב בני התמותה, במיוחד אלה מהמין "אדם", היא שלחיים תכלית ומשמעות, דווקא בגלל המוות. שתכליתם של החיים להיות "שלמים" ככל האפשר, שלמין האדם יש "ייעוד" או "שליחות" וכיוצא בהם.
2 צפייה בגלריה
"אין תינוק אנושי, פיל, חיידק או עץ, שאינם לומדים להיות אדם, פיל, חיידק או עץ". עמוס קינן ז"ל
(צילום: אופירה יוחנן)
אלה ממין האדם שהעלו עצמם קורבן על מזבחם של מולדת, או של רעיון, או של דת ואמונה, אמנם פעלו מתוך תכונה המוטבעת במין האדם, אך גם תכונה מוטבעת זו לא הוטבעה על ידי ישות או שליח, ואין היא אלא חלק מאותה תוכנית המתכנתת את עצמה. שאלה קשה היא, על פי איזו תוכנית מת מין, מת אוקיינוס, מת כוכב ומת יקום. עוד שאלה קשה שאין עליה תשובה היא, האם אוקיינוס או הר, מין או זן, כוכב או יקום מן היקומים, מודעים להיותם בני תמותה.
והרי המודעות לעצם קיומה של תוכנית אינה מודעת לתוכנית יותר או פחות משהתוכנית מודעת לעצמה. במילים אחרות — המודעות אינה מודעת למודעות יותר משהתוכנית מודעת לתוכנית. והואיל וכך, לא ניתן להבין כיצד התוכנית מתכנתת את עצמה. אלא אם כן הזיכרון והלמידה, שני כלים שאינם אלא אחד, הם המוסיפים ללא הרף את הנקודות ההופכות את ההוויה כולה לעיגול שאין לו התחלה ואין לו סוף.
אין תינוק אנושי, פיל, חיידק או עץ, שאינם לומדים להיות אדם, פיל, חיידק או עץ. ואין מאלה אחד שאינו זוכר את תלמודו. גם האוקיינוס והכוכב והיקום לומדים להיות אוקיינוס, כוכב או יקום. וכל עוד הם חיים, הם זוכרים את עצמם, את תלמודם וגם את זיכרונם. הזיכרון זוכר את עצמו!
שאלת השאלות הייתה ותהיה, לאיזה צורך מתכנתת התוכנית את עצמה.
אין ספק שהתוכנית עצמה אינה שונה בתכונותיה מכל המערכות שהיא אמורה להפעיל. ומכאן המסקנה, שגם התוכנית נולדה להיות בת תמותה. הדינוזאור אינו יודע שנכחד, ובוודאי שאינו יודע מדוע. גם עולם החי שירש את מקומו אינו יודע יותר ואף לא פחות. היקום אינו יודע שהיקום שקדם לו נכחד, כשם שהפיל אינו יודע שהדינוזאור נכחד. וכמו הדינוזאור, גם היקום הקודם לא ידע שייכחד, יותר או פחות משידע, מדוע נכחד. לנו הבאים לאחר יקום־הדינוזאור, אין מושג מה היו פניו של היקום שקדם לו. אילו הייתי איש מאמין, הייתי טוען שהיקום שקדם לזה שאנו נמצאים בו היה אלוהים. וכך הייתי יכול לוודא את העובדה שאלוהים מת אך גם את העובדה, שלי ולבני מיני אין חלק או אשמה בכך, מכיוון שמת לא ביקום שלנו. הואיל ואינני מאמין, ואין מאמין אלא מי שמחפש נואשות ולעולם אינו מוצא שום ביטוי להווייתה של ישות אלוהית - שהיא טרנסצנדנטית מעצם טבעה ועל כן מעצם טבעה אינה ניתנת להשגה - הנה מדוע אין לי כל עניין שלא למצוא מפני שחיפשתי, ואני מעדיף שלא למצוא יען כי אף לא חיפשתי.
אין לי מושג מדוע אני חותם על החיבור הזה דווקא בכינוי הספרותי "תולעת יעקב". ולא תולעת ישמעאל או קטורה, פתרוסים או כסלוחים, להבים או נפתוחים וכדומה.
וכך באתי על החתום,
תולעת יעקב.
***
סרן קירקגור, משורר ואיש מיוסר בעל שאר הרוח השמור למיוסרים, מאמין שאהבת האלוהים היא המידה הנשגבה ביותר לשאוף אליה. הוא ולא הוא בלבד, את האהבה הארצית המקדשת כאילו את ה"פרו ורבו", לא נתקררה דעתם עד אשר הפכוה למעין האצלה של קדושה, למטפורה של אהבת האלוהים. כך רבי עקיבא שכינס את "שיר השירים" תחת כנפי כתבי הקודש. כך ג'לאל א־דין רומי ששירת אהבתו, כמוה כ"שיר השירים", היא שיר מזמור לאהבת האלוהים.
וכך מצווה אדם מישראל לומר בכל יום, "ואהבת את ה' אלוהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך". וכך אהבת האלוהים הטהורה והנשגבה ביותר היא אהבתו של העולה על המוקד לאלוהיו. תמיד תמהתי על יוסף קארו, שלפני שיצאה נפשו בעיר צפת הביע צער גדול על שלא זכה למות על קידוש השם כמו שלמה מולכו, תלמידו האהוב.
והיש אהבת אלוהים גדולה יותר, כך טוענים קירקגור וכל המיוסרים לפניו ואחריו, היש אהבת אלוהים גדולה יותר מאהבתו של אברהם שרכב על חמורו שלושת ימים, בואכה הר המוריה, ושם היה אמור להעלות לקורבן את בנו את יחידו את אשר אהב, יצחק. ואילו אני אומר, כל השומע יצחק. ואם אומרים חכמים, "חביב אדם שנברא בצלם", מה חביב כל כך באותו צלם? הנה בהביטי בצלמי במראה, איני מוצא אותו חביב במיוחד. אני מכיר את הרע הרצחני השוכן בתוכי. אני מכיר את רוח העוועים שלא פעם תסחף אותי אל יוון המצולה של הרשעות, האטימות, היוהרה וזו התחושה הנלעגה של היותי חביבו של אלוהים שבי בחר לרדות בדגת הים ובעוף השמיים, של היותי נברא בצלמו האלוהי.
אם צלמי הוא צלמו ואנו דומים זה לזה בכל למעט בשיעור הקומה, אני תמה מדוע לא מצא לעצמו שהות בכל נצח הווייתו לאבד עצמו לדעת. רשע אכזר ומשעבד שכמותו, אביו של הרע ומולידו של הרשע, בנצח קיומו יכול היה להביט בי ולו פעם אחת, לראות את צלמו שלכאורה טבע בי ובראותו פלצות זו יכול היה, יותר מאשר בהזדמנות אחת, להתאבד. וזו הצביעות ההופכת את האהבה לציווי.
והרי אני, מפנימיותי המיוסרת, אני הוא הבורא הגדול. אמנם לא אני בראתי תופת זו שבתוכה אני שרוי עד שסוף־סוף תצא נשמתי. אבל אני הוא שברא את המוזיקה, שהיא יפה וטהורה מהשמיים ומכל צבאם שאותם ברא הוא כביכול.
הנה מדוע כאשר אני שומע שוב משהו על הציווי הקטגורי לאהוב את האלוהים אני אומר, כל השומע יצחק.
פורסם לראשונה: 07:31, 05.08.22
