המטרה: להחזיר את הכיף לחיים. האמצעי: להתיידד גם עם הסטרס
"חייבים לעשות קצת כיף", רן אומר, ואז מוסיף, עגום משהו: "הקופה הזוגית שלנו ריקה". והוא צודק. בחודשים האחרונים בקושי ראינו אחד את השני מרוב עבודות ומטלות. כלומר, ראינו כל הזמן, אבל תמיד עם פרצופים לחוצים, פרצופי העבודה המכוערים שלנו. ממש קשה לקיים אהבה ובטח לשמור על המשיכה ככה, כשכל מה שיש לך בגוף זה לחץ ופחד שלא תספיקי, ושנאה עצמית על האמא המזניחה שהפכת להיות.
לא ייתכן שהחיים הם רק כתבות, טורים, פגישות, הגשות דחופות, מחזורי כביסה, ילדה שצריכה דחוף נעלי ספורט חדשות. בסדר, אני מבינה שהחיים הם לא רק רגעי אושר, אבל יש בעצמות שלי זיכרון ברור של הדבר הצנוע והחמים הזה ששמו שמחה.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
בחודשים האחרונים הרגשתי כאילו שמו אותי במתקן המכוניות המתנגשות ונעלו את הדלת. וככה, נחבטתי בין מטלה לכתבה למשימה, ובכל פעם שניסיתי להסדיר את הנשימה, בום, התנגש בי עוד בלת"ם בצבע כתום זוהר. אופס, צר לנו לבשר לך שקרובת המשפחה המבוגרת שלך בבית חולים ואת צריכה ללכת לטפל בה כי הילדים שלה חיים בחו"ל. חיים להם בנחת בטורונטו בדירה יפהפייה שמשקיפה אל עצי המייפל בפארק. ועכשיו הם מצפים מהעכברוש הישראלי המרוט שגם ככה לא נושם לטפל באמא שלהם במקומם.
"כן, חייבים לנסות לעשות משהו שמח, להיות קצת יחד", אני אומרת לרן, נזכרת איך אתמול קבענו שנשב בערב על סלט יווני וכוס ערק, נשים לנו את הסדרה המקסימה על ג'וליה צ'יילד שנטשנו איך שהתחיל העומס וננסה לחתור משם גם למגע. אבל הגענו לדייט הזה כל כך מרוסקים מיום הריצות שלנו ששנינו רק שתקנו. לא ידענו מאיפה להתחיל לדבר, מאיפה להתחיל לגעת, כמו שני רצי מרתון שמתמוטטים מתנשפים בסוף מסלול.
"מחר", אמרתי בעוד רן חצי נרדם על הספה, "נקבע לנו דייט בין־ערביים על המרפסת". כשמחר הגיע הוא הביא איתו עוד משימות, ובין־ערביים ערפיחי ועכור עם היתושים שהתעופפו בשמיים שלו כמו נקודות של עייפות שמרצדות מול העיניים. עמדתי במרפסת ובהיתי בשקיעה המכוערת, לקח לי זמן לשים לב לקולות של הקונגו.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
כן, גם לנו בונים מגדל ענק ממש מול הבית. בהתחלה עוד השתוללתי על זה, בעיקר כשהבנתי שהבניין החדש לא מתכוון לציית לחוקים הרגילים, כלומר לסיים את יום העבודה בחמש אחר הצהריים. תיכננתי להקים שערורייה, מילה שרק אנשים בגילי עוד אומרים, אבל בסוף נזכרתי בכמה בירוקרטיה תהיה מעורבת ופשוט נכנעתי. התרגלתי לאבק האדום שמכסה לי את הרצפה והרהיטים בסלון, לעובדה שעד ששומעים את המוזיקה של המהדורה המרכזית הפטישים לא פוסקים לרגע. "הפועלים פה סינים", רן אומר, "אין להם בעיה לעבוד בלי הפסקה, זה שיפור תנאים בהשוואה למחנה הכפייה שמחכה להם בארץ שלהם". הוא דיבר ואני חשבתי שכל הארץ הזאת נהייתה טיפה סינית - העיקר ההון, הכלכלה, המנופים, רבי־הקומות, ושהאזרחים ייחנקו מהצהוב של החפיר המאובק.
בשנה האחרונה אני לומדת ייעוץ זוגי באוניברסיטת בר־אילן, וזאב, המרצה המקסים שלנו, מדבר הרבה על יכולת העמידה של אנשים בלחץ. על מה זה מעולל לזוגיות. אף פעם לא חשבתי על זה לעומק, על כמה חשוב שלפחות לאחד מבני הזוג תהיה יכולת עמידה טובה מול לחץ. אלא שגם רן וגם אני טיפוסים רגשיים שלוקחים ללב את העבודה.
לכן בתקופות שבהן שנינו עובדים קשה הזוגיות שלנו מידרדרת מהר. בבוקר אני חולפת על פניו כמו רכבת אובדנית על מסלול התרסקות בעודי ממלמלת, "אני לא מספיקה, בא לי למות, אני לא מצליחה". כשאני בלחץ, זה כל מה שאני יודעת לעשות, למלמל מנטרות של פחד טהור, ולצפות שיעזבו אותי בשקט. רק שרן לא מוכן לקבל את זה. הוא מבקש ממני יחס דווקא כשאני כולי בבועת ה”אני ההולכת להיכשל” שלי.
"בבקשה תגידי למאיה שתדאג לפנות את הצלחות שלה מהשולחן כשהיא מסיימת", הוא אומר, בעודי שוב חולפת על פניו כמו הרכבת של תשע בבוקר בדרך לקריית כישלון. עד עכשיו, אפילו לא הפניתי לכיוונו מבט, עד כדי כך הייתי עסוקה בלנסות לחשב איך אני מספיקה להגיש טור ולהוריד עיקול של ארנונה מהגב שלי. אבל עכשיו אני כל כולי עליו. "מה צלחות עכשיו?" אני שואגת, "אתה לא רואה שאני לא נושמת?". אולי זו הבעיה בשני אנשים שמתמודדים עם לחץ גרוע. צריך רק משפט אחד, תזוזה אחת של הרוח, ושני הסירים המבעבעים ממילא פשוט שופכים את התכולה שלהם אחד על השני.
"איזה מזל שמחר יום שישי", אני אומרת עכשיו, "ניסע לים, לחוף החדש הזה שאחי המליץ לי עליו ונשב שם ארבע שעות בשמש, עד ששוב נרגיש כמו בני אדם". "רעיון מעולה", רן אומר, "וכשנחזור מהים נתקלח, איך אני אוהב את המקלחת שאחרי הים". ברור לי על מה הוא חושב. יש משהו בלעבוד נונסטופ שגוזל ממך את כל החושניות שלך. אתה הופך לסוג של חפץ, מכונת עבודה. שנינו מקווים עכשיו שאחרי שנרבוץ בשמש, הגוף שלנו יזכיר לנו שהוא מתוק ונימוח מבפנים.
"תמות, חתיכת מניאק", רן אומר ומנסה לחתוך עם האוטו שמאלה. "זה לא יפה איך שאתה מדבר אליו", אני אומרת לו, "הוא לא אשם שיש פקק". רן שולח אליי מבט אלכסוני צולב. בזוגיות שלנו אני זו שתפסה את המקום של הקדושה המעצבנת שמטיפה לכולם על מוסר וערכים.
בדרך כלל הוא משלים עם העובדה שהוא חי עם אפיפיורית מתנשאת שמתקנת את דרכיו, אבל לא כרגע. כי עכשיו אני מעירה לו בשעה שהוא מנסה לנהוג את דרכו בתוך הפקק הכי גדול וחסר סיכוי שראיתי בחיים שלי. יש פה זיליארד מכוניות שמנסות להידחס בשביל עפר אחד. מכוניות משמאל, מימין, וכאלה שדווקא עכשיו רוצים לעשות פרסה.
ואנחנו בכלל בצרות. בגלל שאנחנו לא מכירים את החוף יצאנו ממנו דרך שביל גישה לא חוקי, מה שאומר שאנחנו גם חוסמים את הכביש המקביל, זה של הנהגים שמנסים להגיע לים. הם כמובן לא מקבלים את זה טוב, במיוחד בחורה בלונדינית עם חזיית ביקיני שיוצאת מהמיני־מיינור הירוק והחדש שלה וצורחת כמו משוגעת. בינתיים החברה שלה שמה את היד על הצופר ולא מרפה לרגע. ועכשיו זה כבר באמת סיוט, לא רק לנו, לכל שבויי הפקק. לא מספיק שזה כביש חול שמעלה עננים מאובקים, לא מספיק שהשמש כל כך חמה שהיא הופכת את המכוניות לברזל מלובן, עכשיו גם הזמבורה הזאת שהיא ממשיכה לחבוט בה למרות שברור שאין לנו לאן לזוז.
אנחנו הישראלים אלופי העולם בלעשות פעולות שאין בהן שום טעם. כמו לצפור בפקק שברור שלא יזוז, כמו להתחיל עם בחורות ברחוב ולצעוק להן,"מה זה כל היופי הזה". כן בטח, היא תכף יורדת מהאופניים שלה ובאה לתת לך לאפ־דאנס פרטי. כמו להמשיך להתווכח עם שמאלנים או ימנים בפייסבוק במקום להתאגד ולבקש מהממשלה שלך שאשכרה תעשה משהו
אנחנו הישראלים אלופי העולם בלעשות פעולות שאין בהן שום טעם. כמו לצפור בפקק שברור שלא יזוז בשעה הקרובה, כמו להתחיל עם בחורות ברחוב ולצעוק להן, "מה זה כל היופי הזה, בואי תגידי שלום". כן בטח, היא תכף יורדת מהאופניים שלה ובאה לתת לך לאפ־דאנס פרטי. כמו להמשיך להתווכח עם שמאלנים או ימנים בפייסבוק במקום להתאגד ולבקש מהממשלה שלך שאשכרה תעשה משהו בשבילך ותפתור את מצוקת הדיור, התחבורה, החינוך, אחת מאלפי המצוקות שהיא הזניחה. כמו צבים הפוכים שתקועים בחול לוהט, אנחנו שוכבים על הגב שלנו ומפרפרים בזעם בכפות הזעירות שלנו.
למחרת, בוקר שבת, אנחנו מחליטים לא לנסוע לשום מקום. חיי שכונה, זה מה שהעתיד שלנו צופה לנו פה. אנשים יישארו בשכונה שלהם, ילכו לפגוש חברים במאפייה המעפנה שמתחת לדירה, יעשו לילדים שלהם גוד־טיים בשבתות בגינה הציבורית מטר מהבית. לאט־לאט הצטמצמו כל אפשרויות הנופש והחופש במדינה. המלונות והצימרים נהיו יקרים רצח. כל מעיין נידח מפוצץ באנשים ברמה כזו שהוא מזכיר יותר ג'קוזי שמנוני במסיבות של בוגדים. אין לאן לזוז ואין לאן לנדוד.
"שנשב על הגג?" רן אומר, "זה יהיה כמו חוף ים פרטי משלנו". "בטח", אני אומרת, "אבל קודם נרכיב את רהיטי הגן שקניתי". הבית הוא פעוט כועס שאסור להזניח לרגע. עבדנו כל כך קשה החודש שלא טיפלנו בו, ועכשיו הוא נוקם בנו בחזרה עם טנטרום של לכלוך ואבק. יכולתי להעלים עין מקערת הפירות במטבח שהזבובונים כבר חגים מעליה, אבל לכי תשבי על הגג כשהרצפה מכוסה בשכבה עבה של חול ובאמצע עומדים שלושה קרטונים חומים שהבאת בעצמך מהחנות.
רק שהריהוט, ממש כמו הפועלים באתר הבנייה, הוא סיני. מה שאומר שהוא מגיע בלי הוראות הרכבה וגם עשוי מפלסטיק דמוי קש שפשוט לא מתיישב נכון בתוך החורים. "די כבר", רן אומר, "אני לא מוכן לבזבז את יום שבת שלי על להרכיב זבל סיני שפשוט לא מתחבר". הוא לא אומר את זה, אבל די ברור ששוב נדפקנו, כמו שבזמן האחרון כבר התרגלנו להידפק.
השמש מכה בנו בלי רחמים. שנינו מזיעים, מותשים, ובינינו, אלפי חתיכות פלסטיק שאמורות היו להיות ריהוט. בא לי לבכות. כמה אני רצה אחרי השמחה, שמחה אחת פשוטה, טובה, קטנה, חלילה לא אושר. רגע של קפה קר על המרפסת בלי קונגו. שנייה של לחזור מהים ישר למקלחת זוגית קפואה ורומנטית, בלי להיתקע שעה וחצי בפקק בחוף הים.
זה לא שאין עתיד במדינה הזאת, זה שאין הווה. אין הווה כי אין מקום אחד פנוי לשים עליו את המחצלת בלי שמישהו ישחק מעליך מטקות. אין הווה כי בתי המלון מבקשים סכומים מטורללים על חדר בגודל של קופון. אין הווה כי יותר מדי כוחות התגבשו יחד כדי למנוע מאיתנו להגיע לנשימת ההקלה המיוחלת והמתוקה של תחילת הקיץ.
"אני פשוט לא יכולה יותר מותק. אני כל כך רוצה לעצור, והגלגל לא עוצר לעולם". אולי זו הפעם הראשונה מזה חודש שאני קוראת לו מותק. "נכון", הוא אומר, "גם אני מרגיש ככה". ושנינו שוב בסירה אחת. במחקר שקראתי על זוגות שמתמודדים באופן שונה עם לחץ אמרו שזה הפתרון, להפסיק לתקוף אחד את השני ופשוט להיזכר שזה שניכם יחד, מאוחדים ואוהבים, מול האויב החזק הזה ששמו סטרס. "נעבוד עכשיו קשה ונבנה את הריהוט ונעביר סמרטוט על הגג", רן אומר, "אבל נשים מוזיקה ואני אביא את הערק. אולי נעשה מזה כיף".
אולי מה שהופך אנשים לראשי ממשלה זה דווקא העובדה שהם לא מסוגלים להניח ליריביהם, לשחרר
רגילים להתרפק פה על העבר. לטעון שפעם היה יותר טוב. ויש דברים שהיו טובים יותר. אבל לא השירותים של תחנות הדלק. פה הקפיצה האדירה קדימה ראויה לציון. למען הדור הצעיר שלא זכה, אגיד שפעם בכל תחנת דלק הייתה פיצוצייה אחרת, או איזו מסעדה שאפשר להזמין בה חומוס וצהבת, והשירותים... שאלוהים ירחם. אפילו המפתח היה מגואל בחרא. הבן אדם מהתחנה היה מביא לך אותו כשהוא אוחז בו בקצה. הבעיה הייתה שבגלל שהשירותים היו מסריחים (וגם קצת מרוחקים) אנשים לא ממש נכנסו אליהם אלא פשוט עשו מה שעשו מהדלת. נעמדו בכניסה וריססו. מחילה על הדברים, אבל גדל פה דור שחושב שזה מובן מאליו להיכנס לשירותים נקיים ב־”yellow”, אז חשוב שיידע שאנחנו גדלנו בשירותים שבהם החרא היה מרוח גם על הקירות. כאילו באייטיז היו פה אנשים שלא התייחסו לאסלה כאל המקום אליו צריך לכוון, אלא תא השירותים כולו.
אני זוכר את עצמי כילד מביט בתימהון בקירות ובתקרה ותוהה כיצד ניתן, גם אם ממש רוצים, להגיע עד לשם. מי שילשל פה, ספיידרמן? אני מבין שקורה שאדם משתין על הקרש, אבל איך הגיע פיפי לידית של הדלת? ועוד מבחוץ? לא, באמת, אם יש פה מישהו שיודע להסביר לי איך גם המנורות היו מרוחות בצואה אני ממש אשמח שיכתוב לי הסבר בהזדמנות. זו חידה שמגיע לי לדעת את פתרונה.
נתקדם. החלק הקשה מאחורינו אבל אנחנו עדיין בהתפלשות בביבים, ואני רוצה לשתף אתכם במחשבה פסיכולוגית הפוכה מרוח הדברים ששמעתי השבוע על נתניהו ואולמרט. כי בזמן שאני כותב שורות אלה אני עוד שומע דיווחים על תביעת הדיבה שמתנהלת ביניהם, לא אחד מרגעי השיא של הפוליטיקה בישראל. ואני לא מספיק בקיא בפרטים של המשפט אז אמנע מלומר מה תחושת הבטן שלי, (טוב, כן אגיד את זה: הדברים שעולים שם מטורללים לגמרי ובחלקם קומיים, ועדיין, לראות אישה שנאלצת לעמוד בפני שופט ולומר לו שלא אושפזה בוינה ושהיא אישה שפויה זה מעמד מכמיר לב שלא מגיע לאף אחד, מלבד זאת שגם אני כמובן לא אוהב את השימוש בתחלואי הנפש כגידוף), אבל בעיקר אני מסתכל על שני האישים האלה ודי המום.
מדובר בראשי ממשלה לשעבר, אחד מהם עם סיכוי לא רע להיות גם בעתיד. ולא, אני לא הולך לומר את מה שאתם חושבים שאומר, איך אנשים כאלה גדולים מתעסקים בדברים כאלה קטנים. הטענה שלי היא אחרת, כמעט הפוכה לצערי: הרי האנשים האלה אכן התעסקו בדברים הגדולים ביותר שאדם יכול לעסוק בהם בימי חייו. הם עמדו בראש המדינה הזו. היו מנהיגיו של העם היהודי. הם שלחו מרגלים למשימות עלומות. ואם תהיתם איך הם עכשיו יושבים באיזה חדר צדדי בירושלים מול שופט ודנים, במשך שעות רצופות, באיזה משפט שאחד מהם אמר על השני, אומר את זאת: שאלתי פעם אדם מאוד עשיר למה הוא מתקמצן עם הספקים, ראיתי שהוא מתמקח איתם על איזה תשלום והתפלאתי. יש לך כל כך הרבה כסף, למה אתה משקיע בלהוריד אותם בכמה מאות שקלים, זה שווה לך את המאמץ? האיש העשיר הסתכל עליי שנייה ואמר: ואיך אתה חושב שנהייתי עשיר?
עכשיו מה שיפה (ועצוב) זה שבכלל לא ככה הוא נהיה עשיר. הוא פשוט השקיע בדברים נכונים והתעשר. אבל זו החוויה שלו.
אנשים שהם לגמרי נורמליים לא נקלעים לריב כזה מוזר, אבל אנשים שהם לגמרי נורמליים לא נהיים בדרך כלל ראשי ממשלה. לטוב ולרע
מה שאני מנסה לטעון זה שמרתקת אותי האפשרות המדהימה שההתאבססות של אולמרט ונתניהו לא עומדת בסתירה לתפקיד הרם אליו הגיעו, אלא היא במידה רבה הדבר שהביא אותם מראש לגדולה לה זכו. מבינים מה אני אומר? מה שמעניינת בעיניי היא האפשרות, אולי הטרגית, שמה שהופך אנשים מסוימים לראשי ממשלה זה (בין היתר) שהם לא מסוגלים להניח ליריביהם, לא מסוגלים לשחרר, לא מסוגלים להפסיק לריב, להפסיק לקנא, להפסיק לתסוס. המריבה הזו בבית המשפט בין אולמרט ונתניהו, שני פאקינג ראשי ממשלה, היא רגע של קטנוּת, אבל יש בהחלט אפשרות שרגעי הקטנות הללו הם שסללו להם את הדרך לגדולה. אני לא תומך במצב הזה או שמח ממנו, אבל לפעמים יש הרגשה שהוא בלתי נמנע. אתה קורא סיפורים על בן־גוריון, איש ענק שגם ידע לפעמים להתפלש בבוץ באופן לא ברור, ואתה אומר: כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו.
כשאתם רואים את אולמרט ונתניהו, שני אנשים בעשור השמיני לחייהם, יושבים שעות בדיון סרק על משהו שמישהו מהם אמר, אתם מציצים למכונה הזו שמייצרת אנשים עם כמות לא נתפסת של אמביציה, לוחמנות ומוכנות לסבול כל הדרך לתהילה. בואו, אנשים שהם לגמרי נורמליים לא נקלעים לריב כזה מוזר, אבל אנשים שהם לגמרי נורמליים לא נהיים בדרך כלל ראשי ממשלה. לטוב ולרע.
ועדיין, זה היה עצוב. כל המשפט הזה היה עצוב. אז נסיים במשהו שמח.
הטור הזה התחיל מלמטה אבל אנחנו מטפסים אל האור. לפני כמה ימים קיבלתי מכתב מתוק. “לחנוך שלום, אתה בטח מוצף במכתבים מהסוג הזה (האמת שלא. יש המון פניות בכל הפלטפורמות, אבל וואללה מכתבים כבר לא שולחים כמעט) ואני מקווה שבכל זאת תחליט לקרוא את מכתבי עד הסוף. בענווה רבה אני מצרפת את ספר הביכורים שכתבה בתי, נועה ברק. אני מקווה שתחליט לקרוא אותו ושתמצא אותו מעניין. ואם תמצא אותו מעניין ותוכל לכתוב לה בפרטי (כאן היא צירפה טלפון) מילה או שתיים תפתיע אותה ותשמח אותה מאוד. אדגיש, נועה לא יודעת ששלחתי אליך את הספר אז היא לא מצפה, כך שאין שום מחויבות. מקווה שתהנה, אמא הגאה של נועה”.
איזה מכתב מתוק. יש כאלה שמחרבנים על קירות בתחנות דלק, יש כאלה שמה שדוחף אותם הוא קנאות ורצון לכבוש והם מתפלשים בבתי משפט בלי תכלית. אבל יש בעולם הזה גם דברים נשגבים וטהורים, אחד מהם הוא אהבת אם. זכית נועה. ואת גם יודעת לכתוב. ספר הביכורים שלך כיף לקריאה. רק התחלתי אמנם (הוא מורכב מ־20 סיפורים) אבל נהניתי ממה שקראתי מאוד, מהקול המיוחד שלך. ואין לי ספק שתצליחי. וכשתצליחי זכרי להגיד לאמא תודה, על האהבה שלה, על זה שהאמינה בך ועל זה שהיא כל כך רוצה שתצליחי.
שבת שלום.
מלאכים
יש אומרים שכל מלאך או מלאכית שחיים בעולמות העליונים חייבים לעצמם בן או בת זוג כדי למלא את משימותיהם הקשות על פני כדור הארץ. יש אומרים גם, שהמלאכים בשמי ברלין (סרט של הבמאי הגרמני וים ונדרס) מתפרנסים לא רע. כלומר שאלוהים לארג' איתם בתנאים כמו בחברות ההייטק, ושהזוגיות שלהם בדרך כלל מוצלחת מאוד, כי הרי הם מלאכים.
אבל מה איתנו? האנשים הפשוטים, הזרוקים בפינות הרחוב? מה איתנו, אלה שנולדו לנכש את העשבים בחצר חיינו? אלה שנולדו לברוח מאיסטנבול בגלל אזהרות מסע, ולחפש את הטוב והמעושר בכל מכונית מדגם פורש חולפת? מה קורה לנו שעה שאנחנו מחפשים זיווגים וזוגיות עם מאצ' היסטרי כדי להעביר את חיינו פה כמו יונה ויון? על זה אני רוצה לכתוב. כי את יודעת מאמי, שלמרות שהמון אנשים נלהבים להתחתן (עם טבעות, חינה וטחינה ועומר ועדן ברקע), החתונה היא רק העטיפה והצלופן של העסק הזה. ומה שקובע את ההמשך של הלאבי־דאבי הראשוני, זה הלב השרוט מפגיעות ומדחיות של כל אחד מאיתנו.
עצוב שמח
א.ב. יהושע המכונה בולי, מת. אז מה אגיד שלא אמרו על סופר הנפש הזוגי הנפלא הזה? אני חונק דמעות ושותק. ואחר כך דוחף בצער את הדלת אל החיים הפרוזאיים שהוא כתב עליהם בכישרון כזה מטורף, וככה אני מתקרב לדבר על מה שרציתי לדבר עליו פה מראש. וזה על "חתונמי", שהיא תוכנית הריאליטי הכי פופולרית בטלוויזיה בימים אלה מלבד סקר המנדטים של ערוצי החדשות. "חתונמי" היא תוכנית שבה אנחנו, הצופים, נתבעים מרצון להציץ בה כמו החתול מוציק צוציק שעובר הרגע בחצר ליד חלון הסלון שלנו. וכשהוא רואה אותי מנקר מול הטלוויזיה בתוכנית המדוברת, הוא שואל: "תגיד חמוד, אתה עוד חי בפורמט הישן של הזוגיות ללא חתונה?"
אז כן חתולי. אני שם. עצוב על הסופר האהוב עליי. אבל אם מדברים על "חתונמי" אז אני נהיה טיפה שמח, כי ברור שאם טקס החתונה ממבט ראשון עובר בשלום והכלה לא בורחת כמו בסרט "הבוגר" עם דסטין הופמן, אז יש פה תוכנית מהנה עם סופר־רייטינג. אגב, הכלבים של המשתתפים תופסים חלק נכבד בעונת הזוגיות 2022, ואחת מקסימה מבין המשתתפות שמחוברת לכלב שלה בעבותות אהבה, מכנה אותו אפילו "הילד שלי", למגינת ליבו של השידוך המקסים שלה.
מעשה בשתי שמיכות
אז אני מפשפש בזיכרונותיי ושואל את עצמי האם היא ואני, שיצאנו שנתיים און אנד אוף בשנות ה־70 לפני החתונה, באמת הכרנו יותר בליל הכלולות האמיתי שלנו. הרי לא היה לי אז שמץ מושג שרצתה לישון באותה שמיכה, כשאני רציתי לישון בשתי שמיכות נפרדות. אני זוכר רק שכל הזמן ניסינו להתגבר על הבושה, כדי למצוא את מפתח הזוגיות הנסתר כל כך מעינינו.
אז היי חברה חתונמים. רציתם להתחתן אבל עם פרצופים לא ידועים מראש (מה שנקרא "דכדוך השידוך") אז תתחילו לעבוד בזה. כלומר להכיר את האדם שאינך מכיר, להתרגל לפנים שלו, לריח ולהרגלים המוזרים, לקום כשהיא באה או לשבת כשהיא הולכת.
ולמה לכם להתלונן על איך לפתע נוחתת משום מקום הזרות בלאכול ובלישון יחד? וגם, סליחה שאני מזכיר את זה, איך חיים מול לעשות את "הרכים והכבדים" בלי שהשני ישמע את הרעש? והאם הגילויים שהוא נוחר או מתהפך כלווייתן פרוע בלילה הם גילויים שמפריעים לקשר? ובינינו, אלה בסך הכל שאלות די רכות יחסית להתאמה הרוחנית, הקארמטית, הסקסית והשכלית. כי אם לא פשוט ללמוד איך לחיות ולא למות, אז בטח קשה ללמוד איך להתחתן, בלי להתלהב ולהתאהב ולהימשך, מה שקורה לא פעם בתוכנית.
השלכות
אבל השנה גיליתי את הקסם הגדול והאופטימי של "חתונמי". והקסם הזה טמון בעיקר במסקנות שהתוכנית משליכה על הזוגיות הפרטית שלנו. במילים אחרות, מצאתי שלא פעם, למחרת השידור בבוקר, אנחנו נהיים קצת הם. כלומר דומים, שונים, מצחיקים, מתעתעים ומלאי כוונות טובות כמוהם. כי כמוהם גם אנחנו מאמינים שהחיים יחד יהיו תמיד טובים יותר מהלבד הזה. ושנדע לתקן את המקולקל, כמו בבישול במטבח, בסלון בין הכלבים, ובדרכים המובילות על סירת עץ בים בדרך לקשת הזוגית בענן.
תנו לי להכיר אנשים אופטימיים שמקעקעים ישר בתחילת הקשר שלהם את שם אהובתם על החזה, וכשהם מגלים אחרי זמן שהאהבה אולי דהתה הם מנסים להסיר את הקעקוע, או נלחמים על הקשר
"חתונמי" מפוצצת אמונות עיוורות כאלה. למשל האמונה באל המזווג זיווגים. האמונה המקבילה בשני המזווגים האנושיים יעל ודני, או אמונה בשירים, משיר החתונה ועד שירי הרכב בנסיעות של הזוג הטרי (לרוב של עידן רייכל).
יש גם את האמונה בכלבים שלהם שיסיטו את העיקר אל הטפל בטיולים מצולמים בערב, או האמונה בספה שבדירה שעליה ישתרעו ברגעי השיעמום. ובעיקר האמונה הכללית, ששני אנשים שאמנם חתמו חוזה של 42 יום לחיות יחד, יפליגו בהצלחה כמו נח המנוח מתיבת הנח שניהל קרב הישרדות מוצלח בן 40 יום ולילה עם שלל הזוגות ששטו איתו בתיבה בדרך לאררט, רק בלי מצלמות.
איך מציעים נישואים
תנו לי להכיר אנשים אופטימיים שמקעקעים ישר בתחילת הקשר שלהם את שם אהובתם על החזה, וכשהם מגלים אחרי זמן שהאהבה אולי דהתה הם מנסים להסיר את הקעקוע, או נלחמים על הקשר בטיפולים זוגיים בשיטת האימגו למשל – בה הם לומדים לדבר ולהקשיב בו־זמנית. אנשים כאלה גם ממשיכים ת'קשר הזוגי שלהם לא פעם, "רק בשביל הילדים, התנועה והמפלגה". מה שנקרא, להמשיך בכוח האינרציה.
אז אני מחייך כשאני מפשפש באינרציית זיכרונותיי הישנים, למשל איך חשבתי בתמימות על חתונה כשהייתי כבר בן 16 בתיכון והתעסקתי בשאלה איך אציע לה בבושתי להתחתן. רק שעם הזמן השאלה הזו התפוגגה, כי נדמה לי שהיא הייתה זו שהציעה לי בגיל 20.
רק אחר כך למדתי שמילים נוטשות אותך כמו שאנשים נוטשים אותך. ושמילים גם מייצרות מציאות כמו זו שניסחה סרבנית חתונות בעלת הומור רב: "אני מכורה ללבד ולסלט שלי וכבר שנים לא מכניסה גבר לבית אפילו לא לארוחת שקשוקה חריפה". אז באמת אף אחד לא בא.
עזבה אותו
"חתונמי", גם אם היא כלי בידורי, היא קודם כל ניסיון לייצר רגש אמיתי כלפי מישהו או מישהי מבלי להכיר אותם מראש. אז אנחנו ממשיכים להביט בתוכנית בדבקות (עוד מימי הקורונה ההיא) כי אנחנו חיים באשליה שתכף נגלה את הזוג הכי־הכי בעולם. כלומר את הכי מאושרים, הכי מתאימים, הכי סאחים והכי מבינים זה את זו (לעומתנו כמובן).
בולי ז"ל, הוא כתב את "מר מאני", "המאהב" ו"השיבה מהודו". זוכרים? שהיו מלאי מסקנות על החיים והזוגיות. אבל סורי. כנראה כמו הממשלה שעומדת עמידת עץ ביוגה על רגל אחת, אין דבר כזה זוגיות מושלמת, ויעיד על כך המשל המוזר הבא על אהבה שסיפר לי פעם איש זקן מאוד שנחשד בעיניי כמלאך: זוג אחד התחתן על אמת. ואז היא שאלה אותו: "תגיד בייבי, כמה זמן זה יימשך לדעתך?"
אז הוא ענה לה: "כמה זמן לקח ליוליה ולרומיאו עד שהתאבדו?"
אז היא הביטה בו לרגע ארוך ומשמעותי ומיד אחר כך עזבה אותו. זהו. לא יודע למה אנשים עוזבים כשהם אוהבים. אמא שלי הייתה אומרת כי "הם לא מסתדרים יחד", וסבתא? היא הייתה אומרת שצריך לגדל אהבה וזוגיות במעבדה, אחרת זה לא צומח.
רציתי להגיד לך 13 דברים לרגל גיל 13, אבל המקום נגמר לי ב–9. אז הנה 9 דברים
הילד תכף בן 13. מה תכף, עוד שבוע.
אני כמובן מתרגש נורא, כי בכל זאת, לעזאזל, השקענו את כל המאמץ והכסף הזה באירוע ובאמת שהגזמנו, אפשר לחשוב, כולה בר־מצווה – זה לא שהוא מתחתן, כן? – ולך תדע אם יבואו מספיק אנשים, ואם לא יהיה להם חם מדי, קר מדי, צפוף מדי, לא מספיק טעים, לא מספיק מרגש, ו... תשמעו, בגדול אני לא הבן אדם שאמור להפיק או לארגן אירועים. מלחיץ אותי מדי, ואני נהיה – חיצונית ממש – גילה אלמגור כזה. לא; אני יותר הבן אדם שצריך לבוא לאירועים, להסתייג בשקט מהמקום ומהסגנון, לטעום משהו קטן, לשתות משהו גדול וללכת הביתה לפני הזמן.
אבל בכל זאת, זו מסיבת בר־המצווה של הילד שלי, ולהערכתי זה הולך להיות די קשה לעבור את האירוע הזה בתור אורח בלבד. לא שזה יפריע לי לנסות, אבל זה כנראה יפריע לי להצליח.
כל העסק הזה נראה לי מוגזם מלכתחילה. מסיבת בר־המצווה שלי, אם כבר שאלתם, נערכה אצלנו בבית בחיפה, ממש שמחתי שכל החברים שלי הגיעו, שצלחתי בשלום את התרגיל המביך הזה בשירה בודדה בציבור, שהיו הרבה אנשים במרפסת שנראה היה שהם נהנים, ושהצטבר בסוף מספיק כסף לאופניים עשרה הילוכים (ועוד נשאר עודף!). זו אולי הסיבה שבר־מצווה מופרזת מהסוג שמתוכנן לילד נראית לי כמו הגזמה. כי בסוף, בר־מצווה הוא אירוע של מהות, לא של תפאורה.
אבל כשכולם סביבך משקיעים, והבנים האחרים מהכיתה שלו כבר הפגינו מה וכמה ההורים שלהם שווים, גם אנחנו צריכים לעשות שריר. או להרפות שריר. או משהו עם שריר. אז בבקשה, כולכם מוזמנים (אתם יודעים מי אתם, קיבלתם הזמנה. כל השאר, נא לא לבוא).
בגדול, אני חושב שאלה יהיו עיקרי הנאום שלי בטקס, אבל בכל זאת, רק למקרה שמישהו ירצה עוד ממני, הנה עוד כמה דברים שהייתי רוצה להגיד, בהזדמנות זו, לילד שלי.
1. איתי בכורנו, אהוב ליבנו, משוש חיינו, גואל צור חשכון ילדינו, ובאופן כללי אחד משלושת האנשים שאני הכי אוהב בעולם, ולפעמים אפילו גבוה יותר בטבלה.
אתה בן 13, בני. היהדות רואה בך גבר בוגר, אבל היהדות תמיד הקדימה את זמנה (למרות שבמאה השנים האחרונות היא די נשרכת אחריו), אז אל תקשיב לה. תקשיב לי: אתה לא גבר בוגר, וחסר לך שתנסה להיות. באמת. אם אני מוצא דברים כאלה בהיסטוריית הגלישה שלך, אני אצטרך, אה... לא יודע. אני מניח שאני אצטרך להתחיל להתרגל.
אבל באמת, ילד שלי. אל תמהר לחפש או למצוא את קץ הילדות. כשהיהדות החליטה על 13, תוחלת החיים הממוצעת הייתה משהו כמו עשר. כרגע אתה יותר ממוזמן להישאר עוד קצת ילד. עוד טיפה. יהיו לך חיים שלמים להיות מבוגר, יספיק לך מעל הראש. פה ושם עוד תתגעגע לעכשיו, ואפילו לקצת קודם.
2. דברים באינטרנט נראים גדולים יותר. דברים בחיים הם לא כמו שהם נראים באינטרנט. זהירות מומלצת.
3. כבד את סבתך וסבתך השנייה. עוד במהלך בר־המצווה. תבלה איתן זמן ממשי שתוכל לזכור. דבר איתן. זה חשוב, אולי הכי חשוב. בעתיד תבין כמה.
4. הפרשה שלך היא "חוקת". היא מביאה – כפי שאתה עומד לזמר בקול שטרם התחלף – את סיפור משה ואהרון המוציאים מים מהסלע עבור בני ישראל הצמאים במדבר. אפשר לתת לפרשה הזו לא מעט פרשנויות – ובוודאי שרצוי להתווכח על מה עדיף: מים בכדים, במסנן או ישר מהסלע – אבל בגדול, אם אלוהים אומר לך לדבר לסלע כי ייצאו משם מים, אל תתווכח איתו ואל תתחכם, פשוט תנסה.
ואלוהים, לצורך העניין, יכול להיות אלוהים המקורי – למרות שהוא לא מופיע כבר שנים ומעדיף לעבוד בשקט באולפן – או קול פנימי חזק מספיק בתוכך. פשוט תעשה את זה. אפילו נייקי אמרו. תעשה את מה שאתה מרגיש שצריך להיעשות למענך, למען אחרים, למען ארץ מובטחת כלשהי. מישהו צריך להאמין מספיק ואז לעשות, גם כשהסיכויים נראים ככה־ככה. אז בוא תהיה אחד מהאנשים האלה. זה עדיף על פני להצטנף בבהלה עם העדר ולחכות לנס.
הם יזרקו עליך סוכריות בבית הכנסת, אין לי דרך למנוע את זה. אני חושב שהמנהג הזה בא ללמד אותך שלהתבגר זה לפעמים כואב, אבל שבסוף, לא פעם, למרות הכאב, יש בפנים משהו מתוק
5. הם יזרקו עליך סוכריות בבית הכנסת, אין לי דרך למנוע את זה. אני חושב שהמנהג הזה בא ללמד אותך שלהתבגר זה לפעמים כואב, אבל כמו שכתבה פעם ורד מוסנזון, אלה דברים שצריכים לעבור. יהיו בחיים שלך עוד כמה כאלה. כדאי לזכור שבסוף, לא פעם, למרות הכאב, יש בפנים משהו מתוק.
6. מרגע זה ואילך, יוכלו לספור אותך למניין. זה יכול להעיק קצת בבתי עלמין, אבל בגדול, זה מועיל שאתה יכול להתפלל בחברת מתפללים נוספים בכל זמן שאתה מרגיש צורך כזה. לפעמים אתה תרגיש צורך כזה. להתפלל תמיד יעזור קצת. לפעמים הרבה.
7. אתה עומד להפוך לאיש צעיר בעולם שאין לי מושג מה יהיה איתו, אבל מפה זה נראה לא משהו. מעבר ל"העולם הוא ביתך, שמור עליו", אין לי משהו גרטה־תונברגי יותר להציע, אבל בחייאת; תנסה לפלוט כמה שפחות גז, בכל אגפי החיים. אל תאמין לרגע למנהיגים סמכותניים שרואים בדמוקרטיה רק אופציה. אל תתפתה לשקר הלאום; אתה לא נעלה או נחות יותר מאף אחד רק כי נולדת במקום מסוים או לדת מסוימת. זה מקרי. לך ותגלה את העולם, הוא לא נגדך או בעדך, הוא פשוט שם, מחכה לך.
8. אתה בן 13. זה מוזר ומפחיד בשבילי – כי הזמן פשוט עבר – ולגמרי סביר בשבילך. אני מנסה לחשוב על הזמן כמו שהוא ולא ליפול לקלישאות; הוא לא "טס" וגם לא "זוחל"; הוא גורם קבוע, יציב, בלתי משתנה ובלתי נמנע. אומרים שמתישהו הוא נגמר, וגרוע מזה: שמתישהו תקבל צו ראשון. אז אומרים. השאלה היא כמה אתה עומד ליהנות בטרם יקרה משהו כזה, וגם אחרי. אז נכון, חלק מזה תלוי בנסיבות, אבל הרוב נתון לשיקולך. ומכיוון שלזמן לא אכפת אם תיהנה או תסבול במהלכו, עדיף לזכור דבר אחד: באת ליהנות.
9. לא, אהוב ליבי, אתה לא יכול לקחת בבר שום דבר חוץ ממיץ וממים. הנקניקיות קצת חריפות, אבל אירגנו לך ולחברים עמדת המבורגר וצ'יפס. ואיפשהו באמצע כל זה, קח לך רגע, תעצור, תעמוד שם ופשוט תסתכל על הכל, וצלם לך בראש את הרגע המסוים הזה שבו היית מוקף בהמון אנשים שאוהבים אותך ושמחים בשבילך כל כך. הרגע שבו העולם הוא שלך ובשבילך, והכל עוד אפשרי. הרגע הזה, שלקח לך 13 שנה להגיע אליו, אבל הנה הגעת.
הרגע הזה הוא רק ההתחלה.
