הביאנלה ה-59 המתקיימת בימים אלה בוונציה שונה מכל קודמותיה - ולא רק מפני שנדחתה בשנה מפאת הקורונה. האוצרת של התערוכה המרכזית, צ'צ'יליה אלמני, יצרה כמה תקדימים במהלך 127 שנות קיומה של הביאנלה, בהן הפכה לאירוע האמנות הגדול והחשוב בעולם. למרות שנפתחה באפריל האחרון, יש עוד זמן ללכת לבקר בה לפני שתיסגר בחודש נובמבר, ואם תכננתם נסיעה הקיץ לעיר האירופית - אלה כמה דברים שכדאי לשים אליהם לב.
10 צפייה בגלריה
פתיח סוריאליסטי שמרמז על האופי המטריארכלי של התערוכה. קטרינה פריש
(צילום: דבי לוזיה)
הביאנלה ב-2019 התאפיינה בהרבה דכדוך, טכנולוגיה וחרדה קיומית, ועם הכותרת "שתחיו בזמנים מעניינים" היא קיבלה משמעות של נבואה המגשימה את עצמה בעקבות מגפת הקורונה. השנה, עם זאת, האווירה שונה לגמרי. פסל של פיל ירוק בגודל טבעי - עבודתה של האמנית הגרמניה קתרינה פריטש - מקבל את פני הנכנסים לתערוכה המרכזית בג'רדיני ומספק פתיח סוריאליסטי שאף מרמז על האופי המטריארכלי של התערוכה. כותרת התערוכה, "חלב החלומות", לקוחה מספר ילדים שכתבה ואיירה האמנית הסוריאליסטית לאונורה קרינגטון, שמבטאת את המשיכה של אלמני לתנועת אמנות זו - אחת התנועות האמנותיות החזקות של המאה ה-20, שהחלה לפני כמאה שנה בפריז אך התפשטה ברחבי העולם וממשיכה להתקיים עד היום. אי אפשר לחשוב על נושא יותר אקטואלי לתקופה הסוריאליסטית שבה אנחנו חיים, אחרי שנתיים של מגפה. למרות שזו אינה תערוכה על הקורונה, היא מציינת מן הסתם את תהפוכות התקופה שלנו. בזמנים כאלה, כפי שההיסטוריה של הביאנלה מראה בבירור, אמנות ואמנים יכולים לעזור לנו לדמיין אופנים חדשים של קיום ואפשרויות אינסופיות חדשות של טרנספורמציה.
עוד במדור אמנות:
שני החידושים המרכזיים של אלמני הם האופי הנשי וההיסטורי של הביאנלה. לראשונה בתולדותיה יש כ-90 אחוז נשים בתערוכה שאצרה. חוץ מהביאנלה הקודמת, בה אחוז האמניות היה כ-50 אחוז, הממוצע לאורך שנות קיומה עמד על עשרה אחוזים בלבד של נשים מתוך כלל המשתתפים. בנוסף, לראשונה בתערוכה המרכזית, ישנו אחוז גבוה (44 אחוז) של אמניות שהלכו לעולמן וזה מעניין כי הביאנלה הפכה לשם נרדף לאירוע שמציג את רוח הזמן בעולם האמנות העכשווי. הפעם שילבה האוצרת קפסולות היסטוריות שאליהן, לדבריה, יש להתייחס כאל זרעי האמנות העכשווית. קפסולות אלה חושפות בפנינו סיפורים שלא סופרו, בעיקר בגלל שרוב תולדות האמנות נכתבו על ידי גברים שקידמו אמנים גברים.
הנשים השחורות הראשונות לייצג את המדינה שלהן: סוניה בויס וסימון לי
כיום הקרקע בשלה לסיפורים אלטרנטיביים בעקבות שתי תנועות חברתיות - MeToo ו-Black Lives Matter - ששינו לא רק את השיח אלא גם את הנראות של נשים, ובעיקר נשים שחורות, בכל תחומי החיים. כך, אולי זה אינו מפתיע שאת שני הפרסים הגדולים של הביאנלה גרפו צמד אמניות שחורות: סוניה בויס שזיכתה את בריטניה בפרס הביתן הלאומי הטוב ביותר, וסימון לי שזכתה בפרס על יצירת האמנות הבולטת בתערוכה המרכזית. לי אף מייצגת את ארצות הברית בביתן הלאומי ושתיהן האמניות השחורות הראשונות לייצג את המדינות שלהן.
10 צפייה בגלריה
האמנית השחורה הראשונה לייצג את המדינה. סוניה בויס, הביתן הבריטי
(Antonio Calanni, AP)
הפרס ניתן לבויס על פרויקט ההנכחה של מוסיקה נשית שחורה בבריטניה, כשהיא יצרה ביתן גדוש קולות שירה ואימפרוביזציה. הביתן האמריקאי הפך, באמצעות סימון לי, ממבנה ניאו-קלאסיציסטי בהשראת החווה של תומס ג'פרסון (שאומנם היה נשיא אך גם החזיק עבדים) לבקתה אפריקאית. זהו מהלך גאוני ממש, שתוקע אצבע בעין של הגזענות האמריקנית, שכפי שאנחנו יודעים, חיה ובועטת גם במאה ה-21.
העבודה שזיכתה את לי בפרס הוצגה לפני כמה שנים בפארק היי-ליין של ניו יורק. אוצרת הביאנלה צ'צ'יליה אלמני היא גם אוצרת הפארק, והיא זו שבחרה להציג שם את היצירה שנקראת "בית לבנים" (כינוי שניתן לנשים אפריקאיות חזקות ויציבות) בלב גורדי השחקים המסמלים את העליונות הגברית הלבנה בניו יורק.
סוגיית האקלים: פרשס אוקונימון
לאחר אלפי שיחות זום שערכה האוצרת במהלך הקורונה, היא חילצה את הנושאים המרכזיים שמעסיקים את האמנים שאיתם דיברה. זה לא מפתיע שאחד מהם הוא עתיד כדור הארץ ומערכת היחסים של בני האדם עם הטבע. כיום, אחרי שנים של אנתרופוצנטריות - גישה ששמה את בני האדם במרכז היקום בעוד משאבי הטבע משרתים אותם - אנו יודעים שההתנהלות הזאת ערערה את יציבות כדור הארץ. את השלכותיה אנחנו חווים יום-יום. יש לא מעט אמנים בביאנלה שמתייחסים בביקורתיות לגישה זו ומייחלים לחיים יותר הרמוניים עם הטבע. נושא זה בא לידי ביטוי באופן הכי דרמטי ביצירה של פרשס אוקונימון מבריטניה - אמנ.ית ללא זיהוי מגדרי - שמתפרשת על פני אולם שלם ביציאה מהתערוכה. אוקונימון יצרו מרחב אקולוגי סגור, שבו צומחים קני סוכר וצמח הקודזו - אחד הצמחים השתלטניים בעולם, שמאז פתיחת הביאנלה צומח בקצב אדיר ומתחיל לכסות פסלי דמויות המוצבים בחלל. כאן דווקא הטבע הוא שמשתלט על האדם כמרמז על חוסר האיזון של כדור הארץ.
אמנות ולאומיות: הביתן הנורדי, הביתן הפולני והביתן הניו-זילנדי
לא לחינם מכונה הביאנלה "האולימפיאדה של עולם האמנות". השנה משתתפות 80 מדינות באירוע, וכל מדינה בוחרת את משתתפיה המציגים בביתן ייעודי. באופן מתבקש למדי, יש דיבור רב על הרלוונטיות של החלוקה לביתנים לאומיים בעולמנו היום, אבל השנה, ברוח הזמן, יש הנכחה מעניינת לתרבויות ילידיות ולקהילות מוחלשות.
אחד הביתנים המדוברים הוא הביתן הנורדי (של נורבגיה, פינלנד ושוודיה) שנותן כבוד לילידים הסקנדינבים - הסאמים, שחיו במשך דורות כנוודים ושעיקר עיסוקם בדייג ובגידול איילים צפוניים. כמו ילידים בכל העולם הם נאלצים להיאבק על הכרה בזכויותיהם והם עושים זאת גם דרך אמנות.
10 צפייה בגלריה
נותן כבוד לילידים הסקנדינביים. פאולינה פאודרוף, מארט אנה סרה, אנדרס סונה, הביתן הנורדי
( צילום: דבי לוזיה)
בביתן הפולני ניתן ללמוד על בני הרומה - הלא הם הצוענים - המיעוט האירופי הגדול ביותר. בפעם הראשונה בהיסטוריה של הביאנלה בוונציה, אמן רומי מייצג ביתן לאומי. הפרויקט Re-enchanting the World, של האמנית הפולנית-רומית מלגורז'טה מירגה-טס (Małgorzata Mirga-Tas), שהוכן במיוחד עבור הביאנלה הוא ניסיון למצוא את מקומה של הקהילה בתולדות האמנות האירופית. עוד על חיי הצוענים אנו למדים בביתן היווני באמצעות סרט במציאות מדומה, בו כל השחקנים הם בני רומה.
הביתן הניו-זילנדי עושה כבוד לקהילת הפא'אפאפין (Fa'afafine) - אנשים המזהים את עצמם כבעלי מגדר שלישי או א-בינארי. היא מיוצגת על ידי יוקי קיהארה, חברה בקהילה, שמקורה באנשי המאורי באי סמואה שצפונית לניו זילנד. שם התערוכה הוא "פרדייז קאמפ" (מחנה גן עדן, בתרגום חופשי), שהיא גן עדן רק לכאורה ויש בה הרבה ביקורת חברתית על פוליטיקת הזהויות ומשבר האקלים, אבל גם חיבור מעניין לפול גוגן - שציוריו של "נשות טהיטי" היוו השראה לצילומיה של קיהארה.
10 צפייה בגלריה
ביקורת חברתית וחיבור לפול גוגן. יוקי קיהארה, "פרדייז קאמפ", הביתן הניו זילנדי
(Antonio Calanni, AP)
הביתן הישראלי
אי אפשר לכתוב על הביאנלה מבלי להתייחס לביתן הישראלי. עילית אזולאי, שנבחרה לייצג השנה את ישראל, מציגה את "מַלְכּוּת" (Queendom), שבו היא מספרת סיפור אלטרנטיבי המבוסס על אוסף צילומים של היסטוריון האמנות האוסטרו-יהודי-בריטי, דיוויד סטורם רייס (1913–1962), שמצאה במרתפי מוזיאון האסלאם בירושלים. הצילומים הם של כלי מתכת מעולם האסלאם של ימי הביניים - חפצים יקרי ערך שיוצרו במזרח התיכון, נסחרו בלבנט, הובאו לאירופה דרך ונציה, וכיום מוחזקים בעיקר במוזיאונים מערביים. אזולאי לוקחת את סצינות הציד המתוארות על הכלים העתיקים ושותלת בהן דמויות של נשים.
10 צפייה בגלריה
לוקחת את סצינות הציד שעל הכלים העתיקים ושותלת בהן דמויות של נשים. עילית אזולאי, "מלכות", הביתן הישראלי
(צילום: יאנס זיהה, באדיבות האמנית וגלריה ברוורמן)
אזולאי הפכה את הביתן הישראלי למעין ארמון שבו תלויות העבודות המודפסות - מעין פוטומונטז'ים גדולי מידות ששובצו בקירות הביתן. היא פורשת את הדימויים ומשטחת אותם, ובעיקר משבשת את הממצאים ומשנה את המגדר של חלק מהדמויות החרוטות על גבי הכלים. השם הגאוני "מַלְכּוּת" מעורר ציפיות, ואכן המהלך של עילית מעניין מאוד אבל זוהי תערוכה של ניואנסים - לטוב ולרע. רוב המבקרים לא יבחינו בהם וגם אם כן, כנראה לא יבינו את משמעותם.
אוקראינה במרכז
אם בלאומיות עסקינן, אי אפשר להתחמק מהעובדה שהביתן הרוסי סגור. הצוות הרוסי של הביאנלה חסך מהמארגנים את ההחלטה מה לעשות בעקבות הפלישה הרוסית לאוקראינה - הם מיד התפטרו בטענה שאינם יכולים לייצג את ארצם בתנאים הנוכחיים. בכלל, אפשר לומר שהאווירה בוונציה מאוד פרו-אוקראינה.
10 צפייה בגלריה
העתק של אמצעי ההגנה שננקטו כדי לשמור על פסלים אוקראינים במרחב הציבורי. "פיאצת אוקרינה"
(Antonio Calanni, AP)
בלב הג'ארדיני הוקמה "פיאצת אוקראינה" שבמרכזה מתנשא מגדל של שקי חול, העתק של אמצעי ההגנה שננקטו כדי לשמור על פסלים אוקראינים במרחב הציבורי. סביבו מודבקים פוסטרים על עמודי עץ חרוכים, המציגים עבודות של אמנים אוקראינים שנוצרו מאז הפלישה, שהוגשו לאירוע או שהועלו ברשתות החברתיות.
10 צפייה בגלריה
התשישות הופכת פיזית ממש. פבלו מאקוב, "מזרקת התשישות", הביתן האוקראיני
(Antonio Calanni, AP)
גם לאוקראינה יש סוג של ביתן - זוהי בעצם עבודה אחת של האמן פבלו מאקוב עם הכותרת הפיוטית "מזרקת התשישות". העבודה נעשתה ב-1995 ובמקור היא התייחסה לקריסת מערכת המים בעיר חרקוב באותה שנה בעקבות שיטפונות קשים. בעבודה הזאת מים זורמים במערכת סגורה, אבל עד שהם מגיעים למטה הם הופכים לטפטוף קל. אחת האוצרות לקחה את חלקי המיצג ברכב שלה מקייב לוונציה, במסע שארך שלושה שבועות. העבודה מסמלת תשישות ברמות רבות. מלבד המובן מאליו - דלדול משאבי טבע - מדובר בתשישות פסיכולוגית עקב המגפה והמיתון הכלכלי, ועתה, במלחמה באוקראינה, התשישות הופכת פיזית ממש.
מחוץ לביאנלה
בזמן הביאנלה, ונציה כולה הופכת למתחם של תערוכות נפלאות. התערוכה המדוברת ביותר היא של אנסלם קיפר. לראשונה בהיסטוריה, אמן עכשווי מציג בארמון הדוג'ה - שליט העבר של ונציה. הארמון המפואר גדוש באמנות, בעיקר של מאסטרים ונציאנים כמו טיציאן וטינטורטו. היוזמה לכסות - גם אם באופן זמני - יצירות מופת, ולשים במקומן יצירות עכשוויות היא לא פחות מרדיקלית. כך, אחד האולמות הגדולים של הארמון, זה ששימש לבחירת הדוג'ה, מוקדש עתה ליצירה מונומנטלית של קיפר, האמן הגרמני יליד 1945. הוא כיסה את כל קירות האולם הענק, מהתקרה ועד לרצפה, בסצנות שמתכתבות עם ההיסטוריה של ונציה. מילים או תמונות אינן יכולות להעביר את החוויה המדהימה של עמידה באולם.
10 צפייה בגלריה
מילים או תמונות אינן יכולות להעביר את החוויה. אנסלם קיפר, ארמון הדוג׳ה
(צילום: דבי לוזיה)
עוד אמן שהשתלט על ונציה הוא אניש קאפור, שמציג בו זמנית באקדמיה - המוזיאון הוותיק וגם בפאלאצו מנפרין - ארמון נטוש שנרכש על ידיו והוא מתכוון להפוך אותו למרכז אמנות. אבל בינתיים, בחלל הלא משופץ, עם הקסם ההיסטורי המתקלף, הוא מציג את חלקו השני והגדול יותר של הרטרוספקטיבה שלו, שכוללת לראשונה את יצירות ה-Vanta Black שלו - פיגמנט שבולע את רוב קרני האור ויוצר אשליה של אובייקט שטוח. בנוסף, עד ה-26 בספטמבר אפשר וכדאי לראות את התערוכה "סוריאליזם ומאגיה" במוזיאון של פגי גוגנהיים - כ-60 יצירות מופת שמציגות את הצד המיסטי של הסוריאליזם, בתערוכה שמשמשת הקדמה מושלמת לתערוכה המרכזית של הביאנלה.
