סרטו התיעודי של דוד פישר, "המספר העגול", שמוקרן בימים אלה בסינמטקים ובהמשך ישודר ב-HOT8, הוא תחנה נוספת במסעו האישי של הבמאי כדור שני לשואה. בה בעת, זהו סרט שמבקש לפרק באומץ וביובש, גם אם לא לראשונה, את המיתוס, את האסוציאציה המצמררת שמתלווה למספר שישה מיליון. מי ספר? מי קבע? מי היה הקורבן הראשון ומתי הסתיימה הספירה? מי נמנים על ששת המיליונים? ובעיקר, אם לנסח זאת בעדינות, האם ישנה איזושהי משמעות למספר הזה, מעבר למה שהתקבע בזיכרון הקולקטיבי שלנו?
מסעו של פישר החל ב"רשימת אהבה" (2000), אחד הסרטים התיעודיים היפים שנוצרו כאן, שבו הוא יוצא יחד עם אחיו ואחותו לגלות מה עלה בגורלה של אחותם שנעלמה זמן קצר לאחר לידתה להוריו ניצולי השואה. בסרטו "שישה מיליון ואחד" (2011) הוא שוב יוצא למסע חיפוש משפחתי, הפעם בעקבות יומן ההישרדות שכתב אבי המשפחה במהלך מלחמת העולם השנייה. עתה, לבדו, בסיוע היסטוריונים, הוא מבקש לצלול אל צפונותיו של המספר הקדוש. הפעם, כפי שמסתבר, בשליחות-ציווי אביו המנוח, שרגש אשמה שנשא עמו כל חייו מניע את מסעו של בנו.
המסע נפתח, בהתאם, בדמות אב אלטרנטיבית – לפחות ככל שהדברים אמורים בנרטיב שבונה כאן פישר. זהו ההיסטוריון פרופ' יהודה באואר בן ה-93, שבמחקריו שולל לחלוטין את המספר הכל כך לא חשוב מבחינתו בתולדות השואה. זהו, לדבריו, "מספר נאצי", אגדה ותו לא, בדיוק כמו המעשיות על סבונים שהכינו הנאצים מקורבנותיהם היהודים. חלק מנרטיב היסטורי שיצרו המעוולים, וככזה חובה מוסרית לדחות אותו.
סרטו של פישר הזכיר לי סצינה מסרטו התיעודי של אייל סיון, "יזכור העבדים של הזיכרון" מ-1990, שעוסק באופן שבו נכפה הזיכרון הקולקטיבי היהודי-ישראלי על תלמידי בית ספר. בסצינה הזו, המתארת חזרות לטקס המסורתי של יום השואה, שוגה אחד התלמידים וקורא, בלא הטעמה, "שש מיליון יהודים". המורה גוערת בו. לא, חלילה, על השגיאה הדקדוקית אלא על היעדר הפאתוס, ומכריזה-מתקנת אותו: "שש מיליון יהודים", תוך שהיא מדגישה את המספר הנורא, מבלי לשים לב שהיא חוזרת על שגיאתו. זכור גם נאומו של סטיבן ספילברג, כאשר זכה באוסקר על בימוי "רשימת שינדלר" בו הודה בהתרגשות לששת המיליונים (התגובות הציניות לנאום לא היו מכובדות אף הן, בלשון המעטה). פישר בסרטו לא רק מבקש לנתץ את המיתוס, את מה שהתקבע בזיכרון הקולקטיבי כמספר המוות, אלא גם לבחון את משמעות המושג "זיכרון השואה" שהפך לאותו משהו שיש להגות אותו ביראה וזהירות (בסרט מוצג, אגב כך, קטע מהמערכון המבריק של "החמישייה הקאמרית", שבו מבקשים מאמניו של האצן הישראלי מהמזניק להעניק לו יתרון של שישה מטר על מתחריו).
הסרט כולל מפגשים עם היסטוריונים כחנה יבלונקה, דינה פורת, עמר ברטוב אברהם מילגרם ויואל רפל, שכל אחד מהם מסביר-מהרהר כיצד נתקבע המספר בזיכרון השואה (רפל פרסם לפני מספר שבועות רשימה בערוץ יהדות של ynet שבה הוא נדרש לנסיבות שבהן התקבע המספר). מסתבר, אגב כך, שהמספר שישה מיליון עלה בהזדמנויות שונות, בהקשר של יהדות אירופה, עוד ערב המלחמה, וגם הרבה לפניה. בדרך זו תוהה פישר על האופן שבו המיתי נהפך להיסטורי והאגדה – לזיכרון. לזכותו של פישר ייאמר, שהוא לא מתיימר לפסוק. התנועה שלו בין חוקרי השואה השונים היא זו של בן הדור השני שמבחינתו מספר קורבנות השואה היה תמיד שישה מיליון ושניים. הוריו שנצלו, אך מעולם לא הצליחו לחזור לחיים, הם השניים הנוספים.
כמו "מועדון בית הקברות" של טלי שמש מ-2005 או "שתיקת הארכיון" (2010) של יעל חרסונסקי, גם פישר שואל בסרטו איך זוכרים? מהי עדות היסטורית? מצד שני, כל ערעור על המספר העגול עלול להיתפס כמשרת את מכחישי השואה. אחד כזה אף מתראיין אל מול מצלמתו של פישר, וקשה להבין איך הבמאי מאזין לו בשתיקה, עד שמתברר הטוויסט שמאחורי המופע. הסרט הוא תוצר מובהק של עידן שבו הולכים ומתבססים מושגים כ"פייק-ניוז" ו"אמת אלטרנטיבית", אך גם מדגיש את היותה של השואה נרטיב שלא ניתן לספרו. אם אי אפשר לקבוע ממתי ועד מתי סופרים, אם לא ניתן להתעלם מהמשמעות האתית של המספר המקולל – מי "רשאי" להימנות על ששת המיליונים?
בסצינה שבה פישר ואחיו, רונאל, מבקרים את קבר הוריהם – באקט סימבולי רונאל אף צובע מחדש את האותיות שדהו על-גבי המצבה – מנסה דוד להבין את פשר האובססיה שלו למספר. "שישה מיליון זה מספר פוליטי", אומר לו האח. אבל סרטו היפה של פישר שב ומדגיש שהפוליטי הוא גם אישי, ושמעבר למחקר ההיסטורי מצויה גם החוויה הטראומטית של התבגרות בצל מתים-חיים שהחישוב המתמטי הקר הוציא אותם ממניין הקורבנות. מבחינה זו, "המספר העגול" הוא סרט מעורר מחשבה, אפילו פרובוקטיבי בדרכו הצנועה, על כאב שמסרב להניח, על אמת היסטורית, ועל חילונה של הקדושה.
