לא רבים יודעים שלפני שאריק אליהו בוקובזה הפך לאחד האמנים המסקרנים שפועלים כיום בישראל, הוא היה רוקח במשרה מלאה. "הייתה לי אמא יהודייה שרצתה שאלמד מקצוע אמיתי", הוא מספר. "להורים לא הייתה יכולת לעזור לי להיות אמן. בלימודי הרוקחות הייתי מאיים עליהם בכל שנה במהלך התואר הראשון שאעזוב לבצלאל". הוא סיים את לימודי הרוקחות, משם פתח בית מרקחת שניהל במשך שמונה שנים בתל אביב, עד שמאס בריצוי הוריו, והחליט להתמסר לאמנות. "הפכתי לאמן בגיל מבוגר. עסקתי במקביל ברוקחות ואמנות במשך עשור, חשבתי שאם אסגור, אשתעמם. לא הבנתי שאוכל לעשות פרויקטים הרבה יותר גדולים ומעמיקים, כמו זה שאני מציג עכשיו. זה היה תהליך ארוך במהלכו הייתי צריך להוכיח לי ולהורים שלי שאני לא מוכן להתפשר לחיות את חיי כפי שנראה לי".
7 צפייה בגלריה
"עם הזמן אני מבין שההגדרה של 'המזרחי' שמנסים לכפות עלי היא לא נכונה". אריק אליהו בוקובזה
(צילום: אריק אליהו בוקובזה)
בוקובזה עלה לישראל מצרפת כשהיה בן שש. הוריו, יהודים מתוניסיה, היגרו לפריז שנה לפני שנולד, ועלו ממניעים ציוניים. "כילד לא ממש שאלו אותי בנושא", הוא נזכר. "אבל הייתי הזרז לעלייה הזאת כי חוויתי גזענות ואנטשמיות בבית הספר. ההורים לא רצו שאגדל בסביבה כזאת, הם האמינו שיהיה טוב יותר בישראל". המשפחה הגיעה לרמת גן, לשכונה שבזמנו היו בה רק זוגות צעירים. "הייתי הילד היחיד. הרגשתי זר, אפילו שעברתי את כל מסלול הישראליות הקלאסי - בית ספר, תיכון, צבא".
לכתבות נוספות במדור:
בוקובזה מוכר כאמן בעל סגנון מובחן - דמויות שטוחות וילידיות עם עיניי ענק, לצד צבעוניות מתקתקה ועזה. אך מתחת לכל הצבע והעליזות, מסתתרים פעמים מסרים חתרניים. "חושבים שאם אני מייצר אמנות נאיבית אז גם אני נאיבי", הוא מסביר. "מי שמכיר אותי יודע שזה לגמרי לא אני". כמהגר תוניסאי יליד צרפת וכחלק מהקהילה הלהט"בית, מצליח בוקובזה לאתגר לעיתים את הקהל של עולם האמנות המקומי (למשל כשהזמין לאירוע הפתיחה של התערוכה "פלורה" רקדנית בטן). התערוכה שהובילה להכירות הרשמית עם עולם האמנות המקומי התרחשה בשנת 2000, בגלריה נלי אמן בתל אביב, ונקראה "פלזיר אוריינטל'.
"לעצם ההנכחה של עבודות 'מזרחיות' ברחוב גורדון הייתה חשיבות", הוא נזכר. "אני חייב לשים מרכאות כשאני מדבר על 'מזרחי'. התערוכה עסקה במזרחיות, אבל היום אני יודע לומר שהיא למעשה עסקה במזרחיות מנקודת מבט אוריינטלית. בזמנו כמעט ולא הייתה נוכחות של אמנים מזרחים בסצנה הגבוהה של האמנות, ומי שכן היה שם, לא עסק בנושא הזה".
בוקובזה מספר כי בתערוכה הראשונה, כשנדרש לרשום קורות חיים, כתב בקצרה: "אליהו אריק בוקובזה, יליד פריז והוסיף בסוגריים - ממוצא תוניסאי. "באותה התקופה הסוגריים האלה היו דבר חריג. אנשים לא הבינו למה זה חשוב. אני זוכר שאישה מבוגרת ניגשה אלי ואמרה לי 'בחור צעיר, אתה מצייר כל כך יפה, בשביל מה אתה צריך את זה?', היום אני מבין למה היא מתכוונת. אבא שלי דוקטור למשפטים, אמא שלי הייתה זמרת אופרה בצעירותה. נולדתי בפריז, למדתי בתיכון בליך ואני מנגן באך - אני המשתכנז האידיאלי".
לדבריו של בוקובזה, התערוכה החדשה שלו, "עניין משפחתי", עוסקת בדיוק בנושא הזה. במתח שקיים, או ליתר דיוק בפער, שבין הזהות המזרחית שלו, לבין זו שמנסים לכפות עליו. "מבחינת הזהות שלי אני יודע שאני לא צרפתי. אפילו אזרחות צרפתית אין לי, אני ילד של מהגרים תוניסאים בצרפת. עם הזמן אני מבין שההגדרה של 'המזרחי' שמנסים לכפות עלי היא לא נכונה. הזהות שלי מורכבת מכמה מרכיבים, המזרחי זה רק אחד מהם. 'מזרחי' זאת הגדרה כוללנית וגזענית, והמזרחים עצמם נענים לסטריאוטיפ הזה.
"כשהיו שואלים אותי פעם מה המוצא שלי הייתי אומר 'מרוקאי-לייט', ידעתי שאנשים גם ככה לא יבינו מה ההבדל. מה ששומעים בארץ על תוניסיה זה בעיקר סנדוויץ' תוניסאי או תחת של תוניסאית. יש כל כך הרבה יותר מזה. אני רוצה להראות איך היהודים בתוניסיה באמת חיו, את התרבות שלהם".
"התערוכה נובעת מתוך חוסר נוחות שלי בתוך השיח והחברה הישראלית"
התערוכה החדשה של בוקובזה מוצגת בימים אלה במוזיאון לתרבות האסלאם ועמי המזרח, שנמצא במסגד עתיק בבאר שבע. היא מתכתבת עם ההיסטוריה של יהדות תוניסיה ועם גוף היצירה של האמן דרך העיסוק בשתי מגירות שנמצאו בחדר השינה של הוריו. הן הכילו את הנדוניה של אימו שנפטרה לפני 17 שנים - סדינים ומפות עם רקמה ידנית בחוטי זהב, כלי כסף ושאר חפצים שנהוג היה להעניק לכלה. "דרך התרבות החומרית הזאת באו למעשה כל הסיפורים", מספר בוקובזה. הדיאלוג בין המורשת לבין הפרט, בין האמן ויצירתו לבין התרבות החומרית שממנה הגיעה, ממשיכים להופיע לכל אורך התערוכה. "הדמיון בין הנראות של הקהילה היהודית והקהילה הערבית של תוניס מאוד גבוה", מסביר בוקובזה. "אנחנו רגילים לעשות השטחה של כל המושג 'מזרחי'. בארץ יש הפרדה ברורה בין היהודים לבין העולם הערבי. 'יהודי-ערבי' זה מונח שאסור להגיד".
חלל התערוכה מתחלק כך שבתחילתו מוצגת תערוכה קהילתית, המציגה חפצים שהביאו עימם אנשים מיהדות תוניסיה, ואילו בסופה - בית תוניסאי שבו חדרים שונים - חדר אוכל, מטבח, חדר שינה וחדר ילדים, בכולם שזורים פריטים אישיים של משפחתו לצד עבודות אנימציה, פיסול וציור. ניתן למצוא שם גם מוצג שמתבסס על מצבה של יהודייה מתוניסיה ואילו במרחב המרכזי, כמו בבתים מוסלמיים טיפוסיים, נמצא הסלון, מקום המפגש. כל חדר הוא מיצב הכולל יצירות של בוקובזה שבהם משולבים פריטים היסטוריים מהנדוניה של אימו או פריטים אחרים שירש ממשפחתו. כל חדר מגלה דרך ההרכב הייחודי שלו נקודות מבט חדשות לסיפורים אישיים וקולקטיביים, שלא צריך להכיר אישית בשביל להרגיש את הקסם ולהתחבר אליהם.
במרכזו של חדר האוכל אפשר למצוא מיצב משולב וידאו עם המזמור "חד גדיא" בשפה הערבית. "בגלל שרוב האנשים לא ידעו עברית, היו מנצלים את החג השני כדי לעשות את כל הסדר בערבית", מספר בוקובזה. "הדבר היחיד שנשאר מהמסורת הזאת הוא השיר הזה. זאת ממש הזמנה לסדר הפרטי שלנו". השטיח, הכיסאות והסרוויס של חדר האוכל היו שייכות לסבתות, ואילו המפה לנדוניה של אימו. "אפשר לראות עוד את התווית. היא לא שימשה אותה אף פעם, לא היה אירוע חשוב מספיק במשך כל חייה כדי להכתים את המפה. בגלל זה מופיעות בועות מדממות בווידאו, זה מדמה את הסיפור של חד גדיא, שהוא סיפור אלים מאוד. המטאפורה שלו זה הדם של היין שנשפך".
בתערוכה החדשה שלו, מסביר בוקובזה שדרך הפריטים שהוא מציג, השייכים לאימו ומשפחתו, הוא מציג בצורה רחבה ואותנטית את המסורת והקהילה הטוניסאית, ומבקש לתקן את התפיסה של הסטריאוטיפ המזרחי. "כנער הלכתי לאזור האתנוגרפי במוזיאיון ישראל בירושלים וראיתי רק 'גרמניה' ו-'פולין'. תוניס היה רק שטיחים וטאג'ינים.
7 צפייה בגלריה
"מקווה שעכשיו יהיה הרבה פחות נוח לקרוא לי 'משתכנז'". אליהו אריק בוקובזה
(צילום: אליהו אריק בוקובזה )
אתה חושב שאמא שלך היית מאשרת את השימוש במפה?
"אימי שמרה את הנדוניה שלה לכלה שלי, אבל אני הומו וחי עם בן זוג. אף אחד לא משתמש בזה יותר - לא בסדינים ולא במפות הרקומות. הדבר היחיד שאני יודע לעשות עם זה הוא אמנות. במובן הזה אני מעניק לזה סוף-סוף שימוש". על אביו, שראה את התערוכה, הוא מספר כי הוא רגיל לראות את בנו עושה שימוש בחפצים משפחתיים לצורכי אמנות. "הוא לא מתנגד וגם לא מופתע. אני חושב שהוא מרוצה דרך האובייקטים השונים ששייכים למשפחה שלנו אני מספר סיפור. שיש להם מקום ביצירה שלי".
על מפה נוספת שמוצגת בחלל אחר, במטבח, מספר בוקובזה שזוהי "עבודה שנובעת ממטבע לשון שכל יוצאי תוניסיה מכירים - 'בני, תאכל'. המטרה של האמא התוניסאית היא להאכיל, והתפקיד של הילד שלה הוא פשוט לאכול כול הזמן. בגלל זה יש פה גם ציור של האיש תוניסאי בעל שפם שאוכל קוסקוס בלופ. יש כאן גם סרוויס תוניסאי מקורי, אכלתי קוסקוס של שישי בצלחות האלה כל הילדות שלי. מכאן מגיעה הצבעוניות של העבודות שלי, לא מתרבות הפופ או מתרבות יפנית, כמו שהרבה חושבים".
לדבריו, גם העיניים הגדולות שמאפיינות את הדמויות שהוא מצייר, לקוחות מהתרבות התוניסאית. "אצל התוניסאים עין הרע זה נושא חשוב, אבל בגלל שיש להם פילטר של נימוס מערבי, זה צריך להיות מוחבא. זה שאני מציג את זה דרך הציור סוג של משחק, כי מצד אחד אני מוציא החוצה את מה שכולנו יודעים שקיים, אבל מצד שני לא מדברים עליו. אני מאמין שזה אחד התפקידים של האמנות. היה אספן אחד שאמר לי 'אני לא יכול לקנות את הציור הזה, כל הסביבה שלי תחשוב שאני עושה להם דווקא'".
בוקובזה מבקש לגעת גם במעמד האישה דרך יצירת אנימציה שמופיעה בחלל חדר השינה, שברקע שלה מתנגנת גרסה תוניסאית של "טיטינה, הו טיטינה" של צ'רלי צ'פלין מהסרט "זמנים מודרניים". את הגרסה שרה הזמרת לואיזה סעדון - שורה אחת בערבית, ושורה אחת בצרפתית. "היא פונה לגבר ואומרת 'בוא אלי, אשכח כל מה שמעסיק אותי ואטפל רק בך. בוא נעשה אהבה'. יש פה עניין של מעמד האישה ופמיניזם, וזה כמובן מתקשר לעובדה שאני מציג את הנדוניה של אמא שלי. יש כאן משהו חצוף, וזה גם מזכיר לי סיפורים ששמעתי מסבתא שלי, היא פיתתה את סבא שלי להתאהב בה, עוד לפני שראה אותה בכלל".
התערוכה עוסקת בעיקר בהיסטוריה של הקהילה התוניסאית, מה לדעתך מעמדה כיום?
"כשהתוניסאים רק הגיעו לכאן הם הבינו שלהיות מזרחי בישראל זה לא יתרון גדול. במשך שנים קהילת יוצאי תוניסיה הייתה עסוקה רק בדבר אחד - לקבל הכרה שהיה להם חלק בשואה. אבא שלי היה בן תשע כשהגרמנים כבשו את תוניס לחצי שנה. הוא גר בבניין שבנה סבא שלו, בניין צרפתי יפהפה, מול הוטל מג'סטיק, המלון הכי גדול בתוניס, בזמן שהגרמנים הפכו את המקום למפקדה שלהם. אבא שלי סיפר שהוא ובני דודים שלו היו קונים עבור החיילים הנאצים סנדוויצ'ים. הם קנו ב-10 פרנק ומכרו ב-30. הם עשו כסף. ככה מבחינתם עברה השואה. מנגד, כמה חברי כנסת הזכירו ביום השואה את שואת יהדות תוניסיה? אני לא מדבר על קיפוח ולא בא בטענות לאף אחד. במקום לדבר על מה שאתם לא יודעים, עדיף שקודם תקבלו את כל האינפורמציה".
האם אחת המטרות של התערוכה היא לקדם את הנושא הזה? לגרום לקהל להכיר יותר את הקהילה התוניסאית?
"ברור שאם מכירים את התרבות אז אפשר לזהות ולהזדהות. אבל גם אם לא, המטרה היא לקבל כאן הרבה ערך ועניין. אני לא מציג את התערוכה הזאת כי אני תוניסאי ויש לי מגירה מלאה בחפצים יפים, אלא מתוך חוסר נוחות שלי בתוך השיח והחברה הישראלית. אני מקווה שעכשיו יהיה הרבה פחות נוח לקרוא לי 'משתכנז'".
