בוקר טוב מחלקה שלוש, פלוגת געש. שנה וחצי עברו מאז שהתכנסנו למחזור הטירוניות הראשון של נועה, הקצינה שצה"ל הניח בצד הדרך עד שוואקום בירוקרטי הפך אותה למפקדת מחלקה. נועה עשתה סיבוב מסעיר שכלל שלל תקלות, כשלים ומאמצים כנים להוכיח שאם נשמעים לכללים, החיים (לפחות בצה"ל, כי אם לא שם אז איפה?) מסתדרים בשלשות ונעמדים בדום מתוח. היא התמודדה עם מ"כית מרדנית, טירוניות בעייתיות, עם הסירוב של המערכת ושל עצמה להבין שעמדת הכוח שהולבשה עליה לא מתאימה לה בשום צורה ועם השלכה של אותה סיטואציה ממש אל חיילת אחרת, ערבה, סיפור שנגמר בניסיון התאבדות. מה למדה נועה מהטירונות המפרכת עליה פיקדה לראשונה? האם היא התפכחה? התבגרה? למדה לפקפק במערכת או למצוא דרכים לחתור תחתיה? לאלוהי בט"ר ארז התשובה.
מתוך "המפקדת", עונה שנייה
העונה השניה של "המפקדת", שעלתה אתמול (ד') בכאן, ושהעונה הראשונה שלה הייתה מוצלחת למדי במדד הצפייה וגם האיכות, מתחילה מנקודה מאוד דומה. נועה והמ"כיות שלה – הסמלת ספיר (מיה לנדסמן), צימר השבוזה (כרמל בין) וצליל המורעלת (נועה אסטנג'לוב) עדיין מתוייגות כמחלקה הבעייתית של בסיס הטירונים. כפיר (דור הררי) הוא עדיין המ"פ שמת לעזוב את הבסיס והמב"סית (מיה דגן) היא עדיין האדם בטנק הבירוקרטי שימחץ את כל מי שיעמוד בדרכו. ביום הכיף הצה"לי שפותח את העונה השנייה אנחנו לומדים להכיר את הנפשות החדשות בסיפור: טולי, הס"מפית החדשה והנכלולית מעט שמתעקשת שהיא "באה לעזור לנועה" אבל בפועל משתלטת לה על המחלקה ומייקי, המ"כ החדש והירוק שטולי מצניחה אל המחלקה, שסבור שהוא מדריך בצופים.
לביקורות טלוויזיה נוספות:
עכשיו מגיע רגע האמת. חמישה פרקים נשלחו לביקורת, ועם כל הצער שכרוך בהורדה לסדרה אהובה ומוצלחת, אין מנוס מלהודות שלפחות ארבעה מהם ממוקמים אי שם מתחת לסף שהעמידו היוצרים, עטרה פריש וניר ברגר, בעונה הראשונה. לעונה השנייה של "המפקדת" יש כל מה שאפשר לחלום עליו כמסגרת תומכת עלילה - פסקול מושלם, צילום חכם ויפהפה ושחקנים מצוינים - בהובלתה היציבה של אלונה סער שמצליחה בהזזה של שלושה שרירים בפנים להקיז אל המסך מהלכים רגשיים שלמים ולהחזיק בתוכה קצוות כמעט בלתי אפשריים. אבל העניין הפעוט הזה ששמו תסריט ודיאלוגים נסוג בעונה הזאת עד כדי היעדר. הדרמה הקומית עם הנגיעה הסאטירית של העונה הראשונה, שהתחילה כתיאטרון אבסורד על המערכת הצה"לית והתפתחה אל תוך דרמת יחסים לא רעה, איבדה את הדרמה וגם את הקומדיה, כשאל החלל הריק נתחבו אינסוף ביטויים מהז'רגון הצה"לי.
כצופה מצאתי את עצמי מאבדת במהירות עניין בדמויות. קווי העלילה שמציעה העונה השנייה – האחיין של המב"סית מגיע למחלקה כטירון, המ"כ החדש מנסה להשתלב בצוות המפקדים, המתח המגדרי בין מ"כיות מזן נקבות לבין טירונים מזן גברים צייתנים אך עם זאת מתנשאים, לא ממריאים בפרקים הראשונים. הדיאלוגים צפויים ולא משאירים כל משקע, והמאבק התת-קרקעי בין טולי לנועה הוא כמעט טלנובלי, לא מגובה בקווי האופי של הדמויות וגם לא משרת את האבסורד. נועה הוצגה כדמות ששואפת להיטמע במערכת ולקבל אישור על התנהלות בהתאם לכללים, אבל המהלכים שלה מנוגדים לקו הזה ולא מנומקים. "המפקדת" גם ויתרה בסוף הפרק הראשון על הסמלת ספיר (לנדסמן), אולי כתוצאה מהתבטאויות שנויות במחלוקת של השחקנית בשנתיים האחרונות, אחרת קשה להבין איך סדרה משחררת את אחת הדמויות הכי מוצלחות שלה כבר בתחילת העונה השנייה.
הפרק החמישי של "המפקדת", שמצולם כולו ביציאה אחת לשטח, מתחיל לקבל את הגוון האופייני יותר לעונה הראשונה. כמו בדרך כלל בפרקים מהסוג הזה, הוא קצת יותר מהודק ובחלקו האחרון אנחנו מקבלים הזיה יפהפייה של נועה, אבל עוד חזון למועד. כדי להגיע אליו הצופים ייאלצו לשרוד ארבעה פרקים חלשים ומבולבלים משהו, ואין לדעת אם גם אחריו "המפקדת" תחזור לעצמה או, כמו במקרה היותר נפוץ בגוף גדול ומנומנם כמו צה"ל, תיפלט החוצה נטולת פנסיה תקציבית אחרי שהמערכת לעסה אותה וניצלה אותה לצרכיה.
