בשיתוף עברית
אמנון זנזורי — הפעם בתפקיד סוכן שחקנים צרפתי — אירח בסוויטה שלו במריוט בואנוס איירס את פבלו מרטינז, הבלם של בוקה ג'וניורס המקומית. מרטינז עמד לעבור לבשיקטאש הטורקית, שהבעלים שלה תמך במשרד החמאס באיסטנבול. בכך הפך הכדורגלן הארגנטיני ליעד של המוסד.
זנזורי חיבב את מרטינז מהרגע הראשון, כשהשחקן ביטא את שם קבוצתו המיועדת "בסיקטאס". הפער בין מראהו של הבלם החסון לבין האופן הילדותי שבו לא הצליח לבטא את ה־ש', שבה את לבו. הוא היה בגיל שבין שני בניו שלו, ומחוות, שאלות, מבטים ואפילו צחוקו הזכירו לו אותם מדי פעם ועוררו בו געגועים עזים. הארגנטיני, מצדו, חש בחום שהקרין זנזורי, ומפגישה לפגישה גברו בו רגשות החיבה לסוכן השחקנים המגודל והכרסתן, הלבבי והצחקן, שכף ידו ענקית ולחיצתה חזקה מאוד ואף מכאיבה. הוא אפילו החל לראות בו אבא חליפי, והיה מוכן לשמוע בעצותיו גם כשלא עלו בקנה אחד עם אלה של סוכנו הקבוע.
זנזורי, שהופיע בפני מרטינז כ"מישל חסאני", ה"מקורב מאוד לראשי קבוצת הכדורגל פריז סן־ז'רמן", הניח בפניו הצעה מפתה: לעבור בהמשך לקבוצת הצמרת הצרפתית. אמנם בשיקטאש היתה ממובילות ליגת העל הטורקית בכדורגל, אבל בכל זאת, מדובר היה בשדרוג של ממש.
בצורה כמעט אגבית סיפר חסאני למרטינז באחת מפגישותיהם הקודמות שהוא — כיליד מרוקו — מנסה לקדם גם כמה כוכבים של נבחרת פלסטין, אבל קשה מאוד ליצור איתם קשר בגלל מגבלות שמטילה ישראל. מי ששומרים איתם על קשר הם נציגי החמאס באיסטנבול, אבל גם אליהם קשה להגיע, הכתובות שלהם חסויות. כשסיפר חסאני ששחקני בשיקטאש מגיעים לאירועים של הבוס, לשם מגיעים בקביעות גם נציגי החמאס, הציע מרטינז עצמו להשיג את כתובותיהם. חסאני הודה לו, אבל אמר שבירור כזה צריך להיעשות בצורה נבונה, מדובר באנשים רגישים, והוא יסביר לו איך. בפגישתם הקודמת הוא העביר לו תדרוך מפורט על סאלח אל־עארורי, ראש משרד החמאס בטורקיה, ועל מעגלי הביטחון סביבו.
פגישתם הבוקר, על ארוחה דשנה בסוויטה, "לא לפי הכללים של תזונאי הקבוצה" — "אבל זה יישמר בסוד", הוקדשה לתדרוך על כמה ממשוחררי עסקת שליט שקיבלו מקלט באיסטנבול ושבו לגלגל משם פיגועים. "מספיק שתזכור את הפרצופים", הציג בפניו זנזורי את תמונותיהם. "אלה האנשים שקשורים לשחקני נבחרת פלסטין, וחבל לבזבז את הזמן על אחרים". הוא הדגיש שמרטינז יקבל אחוזים מכל עסקה שתיסגר בעזרת המידע שיביא.
גם אחרי שלושים שנה במקצועו כגייס סוכנים, התקשה אמנון זנזורי לשים את האצבע על הנקודה המדויקת שבה המגויס שלו מבין שמי שעומד מולו אינו בדיוק מי ומה שהוא מציג את עצמו, ועד כמה הכסף והתקווה לעתיד טוב יותר גורמים לו לעצום עין. מרטינז ראה את כרטיסי הביקור ואת הדפים עם הלוגו של "סוכנות בינלאומית חסאני" עם סניפים בכל העולם, שעל אחד מהם נרשם זיכרון הדברים ביניהם והעט המוזהב עם הלוגו נמסר לו במתנה.
הוא בכל זאת שאל מדוע סוכן השחקנים לא יכול לפנות בעצמו אל הבעלים — אך מישל חסאני הסביר שאם האיש יבין שהוא זומם להעביר את מרטינז לפריז סן־ז'רמן, הוא יכעס מאוד. כך גם הוסברה התקשורת החשאית ביניהם, שיש להסתירה גם מחבריו לקבוצה ומהסוכן הקבוע שלו. ומצד שני, אם כל מה שנדרש ממנו זה להשתתף באירועים, לזהות את האנשים שחסאני הציג לו את תמונותיהם, להתיידד איתם ולגלות את כתובותיהם — ובתמורה לקבל בונוס יפה ולשפר את סיכוייו להגיע לפריז סן־ז'רמן — אז למה לא. אולי הוא אפילו עוד יזכה לשחק שם לצד מסי.
בתום פגישתם ביקש מרטינז מחסאני לבוא לראותו משחק באותו ערב נגד קלוב אתלטיקו ריבר פלייט. איזה סוכן שחקנים לא יבוא לראות את הכדורגלן "שלו" משחק בדרבי הצמרת הארגנטיני.
וכך מצא את עצמו אמנון זנזורי בשעת ערב בפאתיה של לה בוקה, שכונת המצוקה הסמוכה לנמל של בואנוס איירס, ליד האצטדיון של בוקה ג'וניורס. דחוס בין חומות בטון שמעליהן מתרוממיםהיציעים לבין בתיה הצבעוניים של השכונה, מוקף אינספור אוהדים משולהבים של הבוקה עם דגלי צהוב־כחול ושל ריבר פלייט בצעיפי אדום־לבן, וביניהם חוצצים עשרות שוטרים משולהבים לא פחות.
זה כבר לא בשבילי, חשב זנזורי. הוא זכר היטב את האווירה הנלהבת ב''מכתש'' בגבעתיים בשנים הגדולות של הפועל רמת גן — כשיחד עם חבריו אברם יצחקי ויחזקאל גבאי הוא היה מוכן אפילו ללכת מכות עם אוהדי הכוח. אבל אז הוא היה נער צעיר שטוף הורמונים, ועכשיו הוא זקן כבד וצולע על גבול הפנסיה, שממש לא מעניין אותו אם הבוקה או הריבר ינצחו. את כל סיפורי הליגה הארגנטינית, וגם הטורקית והצרפתית, למד רק לקראת המשימה הזו, שתקעה אותו בבואנוס איירס למשך כמה שבועות.
הוא ויתר על התור לקופות — שם המתין לו כרטיס וי־איי־פי —ועל כניסה לאצטדיון, והחליט שאת המשחק יראה באחד הברים שמשדר אותו בשכונת לה בוקה, והתאהב בה.
עובדי הנמל שגרו בשכונה בעבר השתמשו בשאריות הצבע שנועד במקור לאוניות, וצבעו את בתי השכונה כיד הדמיון הטובה עליהם. וכך היה כל קיר של כל אחד מבתי הקומתיים צבוע בצבע עז אחד, והחלונות והדלתות והמדרגות והמרפסות בצבע אחר, והאדום, כחול, צהוב, ירוק יצרו קלידוסקופ מרהיב שהסווה היטב את דלותם של הבתים. המהגרים הספרדים והאיטלקים שאכלסו את השכונה בעבר הביאו אליה את מועדוני הטנגו ובתי הקפה, שמילאו את רחובותיה בהמולה ססגונית של צלילים וקולות.
"קאמיניטו" הכריז שלט על בית קפה בחזיתו הצרה של מבנה בצורת משולש קטום, שצלעו הצהובה התרחבה אל תוך מדרחוב מרוצף ומלא בשמשיות. על כיסאות קטנים מתחתן התכנסו תיירים לכוס קפה ולגלידה, ואוהדים גדשו את הרחוב ובידיהם פחיות כחול־לבן של קילמס, הבירה המקומית. אמנון עבר בתוך ההמון החוגג אל רחוב פנימי ושקט יותר, שם, על מרפסתו של אחד ממועדוני הטנגו, הוצבה טלוויזיה ענקית, ושם התמקם לקראת המשחק.
כמה דקות לפני שבע בערב, כשהקבוצות כבר עמדו זו מול זו, צהוב־כחול מול אדום־לבן, שופטים בשחור באמצע וקהל מוטרף מסביב, הסלולרי שלו צלצל. הסימון היה של שיחה מוצפנת.
מצאו להם זמן, נאנח, נזכר ש"אצלם" זה שתיים בצהריים, ניגש לפינה שקטה עד כמה שניתן, הקיש את הקוד ונכנס לשיחה.
"זו סווטה, המזכירה של מושיק מור. אני מעבירה אותך", אמר קול במבטא רוסי, ועוד לפני שהספיק לומר "מי זה לעזאזל מושיק מור", היה מושיק מור על הקו, והזדהה כרמ"ח המודיעין של "הקיסרים".
"אני מבין שאני תופס אותך בחו"ל?"
"אלא איפה?"
"מתי אתה חוזר?"
"מתחיל להתגלגל חזרה מחר. מה העניין?"
אמנון תכנן לסגור עם פבלו מרטינז סדרי תקשורת, לחזור ארצה, לבוא לפגוש אותו באיסטנבול אחרי שיתמקם שם ולהתחיל להפעיל אותו לקראת המשימות שלו. בדרכו חזרה חשב להתעכב קצת במדריד, להקל את הג'ט־לג שהלך והחריף עם השנים.
"זה בקשר לכרמל."
לבו של אמנון החסיר פעימה.
"כרמל הבן שלי? מה קרה?"
"לא קרה שום דבר, אבל התעורר איזה עניין שהייתי רוצה ללבן איתך כשתחזור."
"אין 'כשתחזור'. אם זה קשור לבן שלי דבר עכשיו. מה קרה?"
כרמל חי כבר חמש שנים בבאקו, אזרבייג'ן, עם זארה, אשתו המקומית, מאז סירב משרד הפנים לאפשר לה להתאזרח, בהיותה שיעית. חמש שנים שבהן ניתק את קשריו עם הארץ — וגם איתו, עם אבא שלו.
"כרמל פיתח איזשהו מכשיר, והחברה שמעוניינת לרכוש אותו היא חברה שמעניינת אותנו, אז רצינו להגיע אליה דרכו," אמר הקמ"ן.
אמנון חש את אותו גל של זעם שכרמל בוודאי יחוש אם יקבל פנייה נונשלנטית כזו, לעזור למדינה שדחתה את אשתו וגרמה לו לחיות בגלות.
"הסבר, פרט ונמק", אמר לקמ"ן, מנוכר.
"אני מעדיף שנעשה את זה בארבע עיניים, כשתגיע. עוד לא גלגלתי את זה אצלנו."
"אז למה אתה פונה אלי? אתה יודע בכלל מה המצב של כרמל?"
"בקווים כלליים. ובגלל שזה רגיש רציתי לדבר איתך קודם."
"תן לי עוד בשר, אם אתה רוצה שאני אטוס ישירות ארצה."
מושיק חשב רגע.
"אתה יודע מה זה AIS, נכון?"
"אתה מתכוון למכשיר הניווט והזיהוי הימי? ברור שאני יודע, הייתי מפקד סטי"ל, ואני עדיין משיט יאכטות."
"כרמל עשה שכלול למכשיר הזה, שמעניין מאוד חברה מסוימת. זו חברה שעוסקת בהברחות, ואנחנו חושדים שהיא קשורה להברחות של נשק איראני. אנחנו חושבים שבזכות הקשר של כרמל איתה, נוכל אולי לאמת את החשד שלנו. אני לא רוצה להוסיף יותר כרגע."
"תחפשו לכם קשר אחר. למדינה אין שום זכות לבקש מכרמל שום דבר."
שקט השתרר בצד התל־אביבי, ולבסוף אמר הקמ"ן, "תהיה מוכן להיכנס אלי כשתגיע? היינו רוצים לדבר עם כרמל לפני שהוא מאשר את העסקה או מוכר את המכשיר."
"נדבר מחרתיים", סגר זנזורי את השיחה.
כשחזר למקומו מול מסך הטלוויזיה התוצאה היתה כבר אחת־אפס לריבר פלייט, ואווירת נכאים מתוחה שררה סביב. זה התאים לו. הוא היה הכי רחוק שאפשר מצהלות. איך הם מעיזים לבקש טובות מכרמל, אחרי שסירבו לעזור לו וגרמו לו לעזוב את הארץ? אמנון זכר היטב את שיחתו עם ראש המוסד בעניין. "אמנון, אתה שובר את הכללים", אמר לו הבוס — שהיה צעיר ממנו בכמה שנים טובות, אך הבין טוב ממנו בפוליטיקה. "אני לא יכול לפנות לראש הממשלה, ובטח שלא לשר הפנים, עם בקשה לאפשר לבן של עובד לחיות בארץ עם אישה שיעית. פשוט לא עושים אצלנו כאלה דברים."
"אצלנו רק הורגים, מפוצצים, מגייסים ומרגלים. לא מבקשים טובות. הבנתי", יצא אמנון בכעס ממשרדו.
עכשיו הוא לגם מכוס הבירה, והקילמס הקלאסי, לאגר בהיר, פירותי ומעודן שהתחמם קצת בינתיים, היה מתקתק. הוא הכניס לפיו חופן שקדים מלוחים. בעיני רוחו ראה את פניו הנפולות של בנו ואת עיניה הדומעות של כלתו כשאמר להם שהמשרד לא יכול לעזור. הוא הלך בעצמו למשרד הפנים, נדחה, ושב ואמר לבנו את הדברים. הוא ראה עתה שוב את הבעת אי־האמון שלו. "אני לא מאמין שאתה, עם כל מה שעשית בשביל המדינה, לא מסוגל לכופף דוס משתמט מושתן במשרד הפנים'', אמר כרמל.
צהלות אדירות ניערו אותו משרעפיו. הג'וניורס השוו. ובן רגע ניהלו זיכרונותיו "פסים" בין העצירות של חודורוב ב"מכתש", שהקפיצו אותו ואת חבריו הרמת־גנים, לצהלות הקהל באצטדיון רמת גן, שאותו נהג לפקוד עם כרמל במשחקי גמר הגביע. כיווץ של עצב אחז בחזהו. זקן בשליחות עַמו צופה בתפקיד, בקצה העולם, במשחק כדורגל שלא מעניין לו את קצה הזרת, כשבמוחו מתפוגגים
משחקי ליגה שבהם נכרתה ברית ידידות עם חבריו לשכונה, ומשחקי גמר גביע שבהם ניסה — לשווא — לכרות ברית כזו עם בנו הבכור.
רוצים לקרוא את ההמשך? לחצו כאן
"תיק בלוגה", מישקה בן-דוד, הוצאת תכלת, 312 עמודים.
בשיתוף עברית
